מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ: "מה שהתיאטרון מייצר הוא ההצגה - מה שהוא מוכר הוא הכיסא באולם"

לפני שמונה שנים היה תיאטרון גשר שקוע בגירעון עמוק, ולא בפעם הראשונה. למעשה, כפי שמודה מנכ"לית התיאטרון לנה קריינדלין, "פעם בשלוש שנים אנחנו במשבר כלכלי. אבל ב-2000 המצב היה גרוע במיוחד וממש לא היה גרוש להפקות חדשות". למרות זאת, הנהלת גשר החליטה שזה עיתוי מצוין להעלות את ההפקה היקרה בתולדות התיאטרון - "השטן במוסקווה", על-פי ספרו הפופולרי של מיכאל בולגקוב, בכיכובו של חיים טופול ובעלות של כ-2 מיליון שקל.



"לווינו את כל הסכום ממשרד למכירת כרטיסים, והיינו צריכים להחזיר אותו בתוך שלושה חודשים", מספרת קריינדלין. "לכולנו רעד הפופיק, אבל הצלחנו, וגם נשארנו עם מעט עודף. זה מה שעושה את החיים מעניינים".



ברוב התיאטראות הגדולים, "השטן ממוסקווה" היה נדחה כנראה לזמנים טובים יותר, ובמקומו היה עולה מחזה קומי של אפרים קישון עם שבעה משתתפים, תפאורה אחת ושלל בדיחות, או דרמה קומית של ענת גוב - להיט פוטנציאלי שיכניס כסף לקופה המדולדלת, ולא יזלול יותר מדי משאבים.



ככה זה. כאשר התמיכה הציבורית בתרבות נשחקת והולכת, והתיאטראות הגדולים צריכים לייצר הכנסה עצמית בשיעור 60%-80% ממחזורם - כלומר עשרות מיליוני שקלים - הם חייבים להעלות הפקות שימשכו קהל רב. זאת, תוך שהם מתחרים זה בזה על כיסו של הצרכן, וגם עם שלל אמצעי בידור שאינם מצריכים יציאה מהבית, חיפוש חנייה ותשלום לבייביסיטר.



למראית עין, התיאטרון הישראלי מצוי בתקופה טובה. נתונים של ITI - ארגון התיאטרון של אונסק"ו - מראים כי שיעור הצופים בתיאטרון בישראל הוא הגבוה ביותר לנפש מבין המדינות שנבדקו, ומגיע לכמיליון צופים בשנה. ואולם מצבם של ארבעת התיאטראות הגדולים בתל אביב אינו מזהיר: הבימה עדיין מחזיר חובות מהלוואה שקיבל מהמדינה ב-1995 ונמצא כרגע באיזון תקציבי, גשר מיישם תוכנית הבראה, ואילו הקאמרי ובית ליסין מדווחים על תקציב מאוזן.



לפי דיווח של ציפי שוחט ב"הארץ" בשנה שעברה, חמישה מתוך שבעת התיאטרונים הרפרטואריים הגדולים בישראל היו אז בתוכנית הבראה - כולל תיאטרון החאן, תיאטרון חיפה, הבימה, גשר ותיאטרון באר שבע. עתידו של תיאטרון חיפה אינו ברור, לאחר שפיטר את כל שחקניו וחזר בו בצו בית משפט, ובאחרונה מונה לו מנהל חדש.



אף שתיאטראות ציבוריים כמו הקאמרי, הבימה ובית ליסין, תיאטרון חיפה ותיאטרון באר שבע הם מוסדות ללא כוונת רווח, הם אינם יכולים להסיר לרגע את מבטם מהשורה התחתונה, כבכל עסק שמטרתו להשיג רווחים. אלא שתיאטרון הוא לא עסק. "בתיאטרון, המסגרת הכספית אמורה להיות מגויסת לחזון האמנותי", אומר השחקן והבמאי עודד קוטלר. "בתיאטרון הישראלי, המסגרת האמנותית מגויסת כדי להצדיק את הכלכלה".



תיאטרון הוא מוצר מוזר. "מה שהתיאטרון מייצר הוא ההצגה; מה שהוא מוכר הוא הכיסא באולם", מסביר מבקר התיאטרון של "הארץ", מיכאל הנדלזלץ. "הבעיה עם המוצר הזה היא שהוא מתכלה. אם לא מוכרים אותו היום, אם היום לא שילם מישהו על הכיסא הזה, הוא גמור. אי-אפשר לצרוך אותו באותה צורה מחר". בנוסף, אומר הנדלזלץ, בתיאטרון אי-אפשר לחסוך בכוח אדם, שהוא לרוב המרכיב היקר ביותר בתפעולו. "בשביל תפקיד מסוים צריך שחקן ספציפי, שאי אפשר להחליפו באחר. אם שייקספיר כתב 25 תפקידים, אתה צריך סיבה טובה באמת כדי ללהק אליהם רק 12 שחקנים".



קישון מממן את סופוקלס



ככל מוצרי התרבות, מתנהלים התיאטראות תוך הימור תמידי, כשאין להם דרך לדעת מה יצליח ומה לא. בדרך-כלל, מספר מועט של מוצרים מצליח מממן את כל השאר. "לפעמים, מחזה בן שבעה משתתפים עם תפאורה אחת כמו 'הכתובה' של אפרים קישון, שמציג באולם של 900 מקומות, עוזר לממן את 'אנטיגונה' של סופוקלס, עם 17 משתתפים ותפאורה דינמית באולם של 400 מקומות", מסביר המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן. "יש פה ניגוד בסיסי. מעשה יצירה הוא דבר כאוטי מצד אחד, ומצד שני, תיאטרון חייב להתחפש לארגון יוצר, כלומר לארגון שיש בו חוקיות כמו תקציב ועמידה ביעדים, צפי ומבנה מאורגן".



תקציבה של הצגה בינונית מגיע לכ-500 אלף שקל - כולל כל ההוצאות עד ערב הבכורה. מכאן והלאה, כל ערב שבו מועלית ההצגה נושא עמו הוצאות תפעול. ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, מעריכה את הוצאות התפעול הממוצעות של הצגה כמו "נערי ההיסטוריה" ב-25-30 אלף שקל לערב. כשמדובר במחזמר, כמו "כנר על הגג" שאמור לעלות בקאמרי בחודש הבא, התקציב הבסיסי עשוי להגיע ל-2 מיליון שקל.



מחזות זמר נהנים מתדמית של ז'אנר פופולרי וקליל, אבל הוצאות התפעול הגבוהות שלהם הופכות גם אותם להימור. "אני אגלה לך סוד - כולם מפסידים על מחזות זמר, תמיד", אומרת פינס. "אז למה עושים אותם? כי זה נורא כיף. זה שיקול אמנותי. יש בזה משהו כל-כך טוטאלי, ובא לנו גם להשתעשע". "הכלל הזה לא חל עלינו", אומר מנכ"ל הקאמרי נעם סמל, "עשינו שני מחזות זמר - 'עוץ לי גוץ לי', שרץ כבר 10 שנים, ו'המפיקים', שהצלחנו לעבור אתו את מלחמת לבנון השנייה בהצלחה רבה".



הצגה רגילה תכסה את ההשקעה לאחר שתועלה 106 פעמים; מחזמר, שמחיר הכרטיס שלו כפול, יחזיר את ההשקעה בו לאחר 60 הצגות בלבד.



להוצאות התפעול השוטפות - תפאורה, תאורה, פועלי במה, תלבושות - יש להוסיף את תמלוגי המחזאי. "במחזה מקורי יש כלל שלפיו המחזאי מקבל 10% מהברוטו של הקופה, כדי לעודד מחזאות מקורית", אומר הנדלזלץ. "זו הסיבה שיש כל-כך הרבה מחזאים".



לכך יש להוסיף, כמובן, את שכר השחקנים והצוות. שחקן שנחשב כוכב, דוגמת קרן מור או מוני מושונוב, עשוי לקבל עד 1,000 דולר להצגה. תיאטראות גדולים מחזיקים גם אולם, שאחזקתו עולה כסף, בין אם משתמשים בו ובין אם לאו. אם מתברר כי ההצגה אינה ממלאת את המושבים באולם, עדיף לדברי סמל להורידה ולא להמשיך לשאת בהוצאות הכבדות. וכמובן, אין דרך לדעת איזו הצגה תצליח ואיזו לא.



כל זה אינו אמור לשנות הרבה: הרי תיאטרון אינו עסק, וכפי שאומר סמל, "אנחנו לא מקבלים דיווידנדים ולא בונוסים על רווחים". תקציב התיאטרון אמור להיות מאוזן, ולשם כך הוא מקבל תמיכה ציבורית. תקציב התרבות בשנה שעברה היה 445 מיליון שקל - 0.02% מתקציב המדינה, וגם הוא הושג לאחר מאבקים קשים למניעת קיצוץ.



הבעיה היא, כמובן, שהתקציב אינו מספיק: הוא נשאר זהה משנה לשנה, במקרה הטוב, ואילו מוסדות התרבות מתרבים והולכים. התמיכה מתחלקת בין התיאטראות לפי קריטריונים כגון טיב הרפרטואר ומספר ההצגות המוצגות בפריפריה. הקאמרי מקבל תמיכה של כ-30% ממחזור של 70-80 מיליון שקל. הבימה מקבל תמיכה של כ-27% ממחזור של 62 מיליון שקל, תיאטרון החאן בירושלים מקבל סבסוד של 60%, ואילו בית ליסין - רק 20% ממחזור של 53 מיליון שקל ל-2007.



בהתאם, יכול החאן להעלות את "אותלו", בעוד שציפי פינס, מנכ"לית בית ליסין, לא תסתכן ותעלה מחזה של שייקספיר - שמקומו במחזאות העולמית אינו עומד ביחס ישר לסטטוס שלו בקופות - ותעדיף במקומו מחזה מוסיקלי על חייו של מייק בראנט. "יש לי 250 עובדים לפרנס ו-900 כיסאות למלא. בתוך זה אני צריכה לנהל", אומרת פינס. "אני צריכה לספק 80% הכנסה עצמית. השיקולים שלי הם פרגמטיים. לעולם לא אעשה דברים חסרי אחריות, לא אעלה דברים לפי הטעם הביזארי שלי".



השיקולים הפרגמטיים מובילים את פינס, ניצן ואילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, ליצור בן כלאיים ישראלי ייחודי: תיאטרון מסחרי-אמנותי, שמספק לקהל שלו הרבה בידור, כדי שיוכל להעלות גם מעט מחזות אמנותיים. "בכל העולם, התיאטרון הציבורי עושה את עבודתו בהתאם לחזון אמנותי, ובראש התיאטרון עומד במאי", אומר קוטלר. "אצלנו, לא במקרה העומדים בראש הפירמידה הם מנהלים כלליים וכספיים. זה לא רק סמל, זו הנחת עבודה".



בראשות הקאמרי עומדים מנהל אמנותי - עמרי ניצן - ומנהל כללי, נעם סמל. תהליך קבלת ההחלטות, מספר ניצן, הוא דיאלוג מתמשך, שבו הכסף משמש שותף שלישי. "רוב הוויכוחים הם על כך שהמנהל האמנותי רוצה לעשות כל מיני דברים, ואז צריך לעשות חשבון של עלות מול תועלת. לפעמים אני משמש סוכן מכירות, שיודע איך לספר סיפור, לשכנע בצורך בתפאורה או בשחקן. אני אחראי על הנוסחאות הלא ידועות. אבל אני לא מפתה פתאים, אלא מדבר עם מי שמבין. אנחנו מנסים לשמור על החנות שלנו כחנות דליקטסים, לא לפתוח באסטה בשוק. עם זאת, יש דבר שהוא כמעט חוק פיסיקלי - ככל שהקהל רב יותר, כך המכנה המשותף יורד מעט".



במונחי רפרטואר, המכנה המשותף הוא קומדיות קלילות והרבה מחזות ישראליים עכשוויים. במחקר שערך המרכז למידע ולמחקרי תרבות פילת בעבור משרד התרבות, התברר כי המחזאים הפופולריים ביותר ב-2005 - השנה האחרונה לגביה נמסרו נתונים - היו שמואל הספרי, שכתב את "אשה בעל בית" ו"קידוש", וענת גוב, מחברת הלהיטים "החברות הכי טובות" ו"עקר בית". שייקספיר מדשדש במקום הרביעי, אחרי המחזאי האמריקאי הפופולרי ניל סיימון, שארבע מהקומדיות שלו הוצגו בישראל באותה שנה.



"ארבע הצגות של ניל סיימון בו זמנית? אפילו בברודווי הוא לא מוצג כל-כך הרבה", אומר קוטלר. איבסן, צ'כוב או בקט כלל לא נכנסו לרשימה. ההצגה הוותיקה ביותר של הבימה בעשור האחרון היא "בוסתן ספרדי", שמוצגת כבר 11 שנים והכניסה עד כה עשרות מיליוני שקלים. המחזאי - הנשיא לשעבר יצחק נבון.



"מסחרי" זו לא מלה גסה



"מחזאות מקורית זה יפה, אבל יש כרגע יותר מדי ממנה", אומר הנדלזלץ. "למעט מדי במאים יש הזדמנות להגיד - בואו ניקח מחזה שנכתב לפני מאות שנים, שהוא הנתון, האתגר. התיאטראות רודפים אחרי קהל, וכך קצת מורידים את הדרישות, כי פוחדים שהקהל יעזוב. כשעמרי ניצן, לדוגמה, נכנס לישיבה עם חבר הנאמנים ואומרים לו, 'כל הקיץ מונח על כתפיך', אפילו הבמאי בעל הרצון החזק ביותר מתחיל לחשוב איך להביא שוס של צחוק".



"יש את הקלישאה הזו, שעושים הצגות יותר מסחריות", אומר השחקן מוני מושונוב. "אבל זה יותר מזה. צריך להסתכל על מה שלא מעלים. בעולם התרבותי יש עדיין הפקות שעולות לארבעה חודשים, מפסידות כסף אבל מרוויחות מגע אמנותי, של מחזאים כמו צ'כוב ושייקספיר. אנשים לא מבינים למה תיאטרון צריך להיות נתמך. קשה להסביר את זה - כמו שקשה להסביר למה בית ספר צריך להיות נתמך. הסכנה היא שנאבד את הזהות שלנו, את הקשר שלנו לעצמנו ולתרבותנו. ובכל זאת, אני חייב להחמיא למנהלים אמנותיים בישראל, שכן מצליחים להעלות את 'אנטיגונה' או 'המלט' לפעמים. ואז רואים איזה כבוד זה מביא לנו בחו"ל".



ברדיפה אחר השורה התחתונה, אומר מושונוב, מה שנפגע הוא לא רק הרפטואר. "כשאני הייתי ילד והתרגשתי מתיאטרון, ברוב ההצגות התחלפה התפאורה בכל מערכה", הוא מספר. "כיום אין תקציב, אז יש תפאורה אחת לכל ההצגה".



ואת הכסף שלא משקיעים בתפאורה - משקיעים בשחקנים ידועים מהטלוויזיה, שאמורים למשוך קהל: מיה דגן, ליאור אשכנזי, אבי קושניר או מושונוב עצמו. "אני התחלתי את דרכי בתיאטרון, לא באתי מבחוץ", מציין מושונוב, "ואני גם לא הכי יקר. אבל ברור שאם אני מכניס כסף לתיאטרון, אני חלק מהמשחק. יבוא שחקנים יקרים מבחוץ הוא חרב פיפיות, כי בדרך הוא מקלקל את הקהל: הוא מתרגל לדבר מסוים, וקשה לאתגר אותו בהצגות אחרות".



"אם להיות גלויים, יש מדינות בעולם שבהן עושים אמנות, ויש מדינות שבהן עושים שואו-ביזנס, ויש לכך מפתח אחד - הסבסוד הציבורי", אומר ניצן. "בגרמניה, או במדינות קומוניסטיות לשעבר, הסבסוד מגיע ל-85%-90%, ובמקומות מסוימים גם ל-200%. שם הם עושים אמנות, בעוד שאנחנו עושים תיאטרון מסחרי".



המלה "מסחרי" משמשת, פעמים רבות, כינוי לכל מי שמעדיף בידור על פני האמנות, והיא מוזכרת לרוב בהקשר של בית ליסין. את ציפי פינס המלה הזאת פשוט מקפיצה. "מסחרי נתפש כנחות. אבל מה זה מסחרי?" היא שואלת בשצף, לפני ששמעה את סוף המשפט. "מסחרי הוא מה שנמכר היטב, שמצליח. הוא לא חייב להצליח עם חומרים נחותים. אבל אם הוא מצליח, הוא אוטומטית נהפך למסחרי.



"יש לי השקפה נורא מוזרה, שתיאטרון משלים את עצמו על-ידי קהל", היא מוסיפה, "אם אין קהל - אין הצגה. קהל זה לדעתי דבר מבורך. אני לא חושבת שאמנות לא צריכה להיות תלויה בקהל. תיאטרון זה תקשורת ושפה, והצורך שלי לתקשר עם הקהל מאוד גדול. מחזה ישראלי שמעולם לא עשו - זה סיכון. אין כל ערובה שזה יצליח. זה הרבה יותר מסוכן מלעשות שייקספיר, שיש לו סיפור טוב והוא קלאסיקה".



פינס מתגאה בכך שב-14 שנות כהונתה הפכה את בית ליסין מתיאטרון קטן וכושל למפעל מצליח. בעבר רצתה לנהל את הבימה אך נהדפה, ויריבות שררה בינה לבין יעקב אגמון, המנכ"ל הקודם של התיאטרון. כיום היא נהנית מהתחרות שהיא מציבה בפני עמיתיה. "הם הרוסים ממני", היא מצחקקת, "אשה מעצבנת, שנראית לא רע, עם תיאטרון מצליח. זה לא נעים".



בית ליסין והקאמרי נמצאים כרגע בחוד החנית של עולם התיאטרון התל-אביבי: הבימה, שהבניין ההיסטורי שלו עובר בימים אלה שיפוצים שאמורים להסתיים בשנה הבאה, פיזר את הצגותיו באולמות שונים ברחבי העיר, ונעלם מעט מהתחרות. "אין כל-כך קוהרנטיות ברפרטואר שלהם כרגע", אומר הנדלזלץ, "אולי זה גם בגלל הבניין". ואילו לדברי סמל, "הבימה כרגע במצב נחות אובייקטיווית. בניין זה זהות, בית, מקום שבאים אליו. אני לא מאמין שתיאטרון יכול להצליח בלי בית. אבל אני כבר רואה את ההתמודדות מול הבניין החדש שלהם, גם זה מעסיק אותנו".



"הבימה משחקת בתפוסה מלאה ערב-ערב באולם בית החייל, שמונה 900 מקומות", מגיבה אודליה פרידמן, מנכ"לית משותפת של הבימה. "יש הבדל בין התודעה הטראומטית של הברנז'ה, כי זו הפעם הראשונה שתיאטרון בישראל מפנה את ביתו, לבין תודעת הקהל. אבל זה גם לטובה, כי הבניין החדש יהיה באמת אחד היפים בישראל".



אל מול המשולש שקודקודיו הם הבימה, הקאמרי ובית ליסין ניצב גשר היפואי, שמתפקד כתיאטרון אמנותי-רפרטוארי, ומנוהל על-ידי מנהל אמנותי חזק וכריזמטי - יבגני אריה, שייסד את התיאטרון ב-1991 ומזוהה אתו לחלוטין. ייחודו של גשר, אומרת המנכ"לית קריינדלין, הוא גם בכך שהוא מתקיים ללא מנויים, והכרטיסים להצגות נמכרים בקופה בלבד. ייחוד זה גרם להיווצרות קהל נאמן של חובבי תיאטרון, שקונים כרטיסים להצגות גשר.



קריינדלין - שעבדה בעבר תחת אריה במחלקה האמנותית - מעריכה כי כ-25% מהקהל הם יוצאי מדינות חבר העמים לשעבר, ובזמן האחרון, היא מציינת בסיפוק, מתרבים הצעירים בקהל. גשר מחזיק להקת שחקנים קבועה, שעובדת בתיאטרון באופן כמעט אקסקלוסיווי, וממעט לצאת עם הצגותיו מחוץ לעיר. על כך הוא משלם בגירעונות חוזרים ונשנים.



כרגע התיאטרון נמצא בתוכנית הבראה, והוא קיבל מענק חד פעמי של 3 מיליון שקל מהמדינה ו-500 אלף שקל מעיריית תל אביב. "הדבר המוזר הוא, שאם מסתכלים על מה שקיצצו לנו מהתקציב במשך שלוש השנים האחרונות - מגלים שבעצם קיצצו סכום שווה למענק הייזום החד פעמי שקיבלנו", מציין ויקטור ריסקין, חשב התיאטרון. המשכורות בגשר קוצצו ביותר ממיליון שקל בשנה שעברה, ואנשי התיאטרון הוסיפו הצגות והעלו את קצב גיוס התרומות מבחוץ. ריסקין מביע אופטימיות זהירה לגבי סיכויי התיאטרון לסגור עד 2011 את הגירעון המצטבר שלו - כ-9.5 מיליון שקל, שהם כמחצית ממחזורו השנתי.



אריה חולש על הנעשה בגשר באופן יחיד במינו בתיאטרון הישראלי: הוא עדיין מביים את רוב ההצגות, ומעורב בכל החלטה. "למרות שיש לו תדמית של איש מטורף, הוא מבין טוב מאוד מהו כסף", אומרת קריינדלין. "הוא יודע שאם נוטלים סיכון ולהצגה מסוימת לוקחים תזמורת, צריך לחשוב מאיפה להוריד".



אבל גם גשר צריך להסתגל לרוח הזמן. "הקהל כבר רגיל לבידור. כשהעלינו את 'שלוש אחיות' של צ'כוב, ההצגה נמשכה שלוש שעות וחצי, ואנשים התקשרו לקופה לשאול אם זה באמת אורך ההצגה", מספרת קריינדלין. אבל היא כופרת במוסכמה שלפיה באירופה זה אחרת. "גדלתי במוסקווה, אני מגיל 12 בתיאטרון, ושם המצב זהה - היה קהל להצגות רציניות, עכשיו יש קהל לבידור. הקצב השתנה, כולנו עכשיו בקצב של קליפים. אצל צ'כוב כל פאוזה נמשכת יותר מקליפ".



יקי הרטל, מנכ"ל החאן, סבור כי הבימה והקאמרי עומדים בפני קשיים ייחודיים. "אנחנו יכולים להעלות יותר הצגות אמנותיות, כי אחוז התמיכה הציבורית שלנו יותר גבוה", הוא אומר. "אנחנו פועלים בנישה של עצמנו - זה הדבר הכי נכון לעשות. אם הבימה או הקאמרי היו מאמצים הצגות אמנותיות, הם היו פושטים את הרגל".



תיאטרון נודד



לבטיו של עולם התיאטרון התל-אביבי משפיעים לא רק על גוש דן. הבימה, בית ליסין והקאמרי מספקים גם את החלק הארי של ההצגות לכל ישראל, דרך מפעלי המנויים - אולמות ללא תיאטרון שאינם מפיקים הצגות אלא מייבאים אותן מתיאטראות אחרים, ומוכרים אותן למנויים שמגיעים אליהם מכל האזור. הצגות אלה תורמות 20%-30% מהכנסות התיאטראות התל-אביביים.



מפעל המנויים הגדול ביותר נמצא בתיאטרון הצפון בקריית חיים, שמונה כבר 34 אלף מנויים. הוא קונה מהתיאטראות השונים הצגות שלמות שמשונעות על תפאורתן, תאורתן ושחקניהן לאולם התיאטרון. מפעל המנויים הוא שאחראי על שיווק ההצגות, לרוב לוועדי עובדים, ועל מילוי האולם. התיאטרון צריך להשביע את רצון כל מנוייו, ובהתאם, הרפרטואר שלו כולל קומדיות ישראליות כדוגמת "החותנת" עם אדיר מילר, את "39 המדרגות" בכיכובם של מוני מושונוב ואבי קושניר, ואת המחזמר "מייק" של בית ליסין.



"שמנו לב שמנויים מתחברים בעיקר למחזאות ישראלית עכשווית מכל הז'אנרים", אומרת מנכ"לית תיאטרון הצפון, ניצה בן-צבי. "הבאתי גם את 'אנטיגונה' לכאן, אבל למרות הזכייה שלה בפרס התיאטרון, היססתי לפני שעשיתי זאת".



הבידור שתיאטרון הצפון קונה משפיע בתורו על הרפרטואר של התיאטראות התל-אביביים הגדולים שמספקים אותו: "הכעס הגדול שלי הוא על פרנסים שקונים את ההצגות - פעם זה נקרא 'פריפריה', אני קורא לזה 'מעצמות תיאטרון'", אומר מושונוב בלהט. "הם קונים חבילות גדולות של הצגות, ורובם ככולם הפסיקו לאתגר את הקהל שלהם. הם מחליטים מה יראה הקהל שבין כה וכה קנה מנוי, ואחרי שקנו 20 הצגות של 'בואינג בואינג' הם בכלל לא יסתכלו על הצגות שיש בהן יותר תעוזה".



את בן-צבי הטענה הזו מרגיזה. "זו דמגוגיה של מנהלי תיאטרון, שעושים כל מיני ניסויים. אבל להם יש כסף לכך. אם תסתכלי על הרפרטואר אצלנו, תראי שהיחס בין מסחרי לאמנותי זהה ליחס בתיאטראות אחרים שמציגים באולם הבית שלהם, ויש להם תמיכה ממשלתית".



"ברגע שהתיאטראות התל-אביביים החליטו שהתמיכה לא מספיקה, הם חיפשו סחורה אחרת וגם שווקים חדשים, ומצאו חומרים יותר כלכליים ומסחריים", אומר קוטלר. קוטלר, ששימש במשך שתי קדנציות מנהל תיאטרון חיפה, אף תולה במפעל המנויים חלק מהאשם בהתמוטטות התיאטרון. "מרגע שתיאטרון הצפון קם אמרתי לראש העיר דאז שההתמוטטות של תיאטרון חיפה זה רק עניין של זמן. הקאמרי ובית ליסין יצרו אלטרנטיווה לתיאטרון חיפה, שבה מציגים רק את מה שנמכר היטב".



במקום לייבא הצגות תל אביביות לפריפריה, קוטלר מציע להקים ברחבי ישראל להקות קטנות ומקומיות, שיזרימו דם חדש לתיאטרון וייצרו אלטרנטיווה אמיתית למרכז. התיאטראות התל-אביביים, לעומת זאת, ישובו למקומם הטבעי ויחסכו את הוצאות השינוע של הצגותיהם לרחבי ישראל ואת ההתחשבות התמידית בשיקולי השיווק למפעלי המנויים, מה שיאפשר להם לחזור לרפרטואר אמנותי יותר. כל זה תלוי, כמובן, בהגדלת התמיכה הציבורית.



הסעיף האחרון של קוטלר נמצא בקונצנזוס. כל העוסקים במלאכה מסכימים כי התמיכה הציבורית חייבת לעלות, ולא להיות תלויה בגחמות של משרד האוצר. "יכולתי לכתוב מערכון נהדר ממה שעושים לתרבות, כל פעם בשם אחר: פעם קיצוץ רוחב, פעם כסף ייחודי של השר, פעם קיצוץ נלווה - ואף-פעם לא יודעים מה התקציב", אומר ח"כ הרב מיכאל מלכיאור, יו"ר ועדת התרבות, החינוך והספורט בכנסת. "כותבים להם בנובמבר שיש קיצוץ למפרע מהקיץ. בפריפריה כבר לא יכולים ליצור תיאטרון, והם צריכים לייבא מהמרכז, וגם התיאטראות בתל אביב נלחמים על קיומם בצורה מחפירה. מיטב האמנים והשחקנים צריכים להתבזות פעם אחר פעם עם ניסיון למנוע קיצוץ, קצת פה וקצת כאן".



יחד עם הח"כים אבישי ברוורמן, רוברט אליטוב ורונית תירוש, יזם מלכיאור את חוק התרבות, שלפיו תקציב התרבות יהיה באופן קבוע 0.5% מתקציב המדינה. "צריך לשנות בצורה רדיקלית את המצב, לא להוסיף 3 מיליון שקל פה או שם, ואז כל אנשי האוצר ימצאו שיטות כדי לנטרל את זה", אומר מלכיאור. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ברוב של 59 ח"כים, אבל התנגדות של הממשלה להצעה עשויה לסכן את המשך קיומה.



"עם כל הכבוד ל'הישרדות', צריך שיהיה בשביל מה לשרוד", אומר מלכיאור. "אין למדינת ישראל שגריר יותר חשוב מהתרבות. במקום פרסומות עם בחורות בביקיני, תרבות היא הקמפיין האמיתי".