בשנתיים האחרונות נהפך יעקובוביץ', מפיק ובמאי דוקומנטרי קנדי-ישראלי, לאדם מפורסם. סדרת הסרטים שיצר, וגם סדרת הטלוויזיה עתירת הרייטינג שלו "הארכיאולוג העירום", המופקת בקנדה ומשודרת בין השאר בערוץ 8 הישראלי, הפכו את פניו למוכרים בעולם. "היסטוריה לא צריכה להיות דבר משעמם", אומר האיש שעשה לארכיאולוגיה את מה שעשה השף העירום לבישול. "הסרטים שלי הם סוג של הוליווד והסדרה היא רוקנ'רול".
יעקובוביץ', 54, הוא יהודי דתי שחוקר את ישו, מתקן עולם אידיאליסט וגם איש עסקים קשוח, יוצר עטור פרסים אך גם אדם נגיש ועממי מאוד. הוא נולד בישראל לזוג הורים ניצולי שואה שעלו מרומניה. המשפחה התיישבה באזור המרכז ואז לקתה אמו במחלה קשה. "כל הילדות שלי עברה בין ההתקפות שלה", הוא מספר. "במשך שנים חייתי בתחושה שאני עלול לאבד את אמי בכל רגע".
לרופאים היתה רק המלצה אחת למשפחה - לצאת מהלחות והחום הישראליים ולהחליף מזג אוויר. "זה היה טרגי", אומר יעקובוביץ'. "הם רק הגיעו לישראל והחלו להכות שורש אחרי שאיבדו הכל בשואה, ושוב נאלצו לעקור ולהתחיל מחדש". היעד היה קנדה, "דמוקרטיה שקטה וקרה", כפי שהוא מגדיר אותה. המרחק מישראל, שנכפה על משפחת יעקובוביץ', לא פגע בציונות שלה. אחרי שסיים את לימודיו לתואר ראשון בפילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטת מק'גיל במונטריאול התגייס יעקובוביץ' לתותחנים "כדי להיות בעל תפקיד במלחמה הבאה". כשחזר ללמוד באוניברסיטת טורונטו לתואר שני נבחר ליו"ר התאחדות הסטודנטים היהודים בצפון אמריקה.
"שלטנו אז בקמפוסים", הוא אומר. "כיום שולטים שם האנטי-ציונים". הימים, בסוף שנות ה-70, היו סוערים מאוד בקמפוסים בקנדה. הפגנות נגד מסך הברזל ובעד שחרור יהודי רוסיה מחד גיסא, והתרמות כספים נרחבות בעד ישראל שספגה מכה קשה ב-1973 מאידך גיסא. בשולי האירועים החלו להסתנן ידיעות על מצבם של יהודי אתיופיה. "הממשלה בישראל לא התעניינה בהם", אומר יעקובוביץ'. "אני לא הבנתי איך זה קורה: יהודים-שחורים נהרגים, נאנסים ונפגעים, והעם היהודי שותק".
הוא החליט לפעול, אלא שהאידיאליזם של התאחדות הסטודנטים המיליטנטית לא התבטא במעשים. "המסר היה 'לך, תעשה כסף ותתרום אותו לישראל'", הוא מספר. "הקהילה היהודית דיכאה אותנו. אף-אחד לא רצה לשמוע שאלות קשות".
המוסד מחרים את הסרט
יעקובוביץ' החליט לא לשתוק. במקביל לעיסוקו בפוליטיקה הוא נהפך לעיתונאי חוקר, וב-1980-1981 פירסם שלושה מאמרים ב"ניו יורק טיימס" על מצבם של יהודי אתיופיה, ורצה להביא לעולם את הבשורה "שלא עניינה איש, כי אפריקה זה רחוק". ב-1981 הוא שאל ספר הדרכה לצילום דוקומנטרי, גייס כמה אלפי דולרים ויצא עם צוות צילום למחנות הפליטים בסודאן ובאתיופיה. בזמן שהותו באפריקה חלה במלריה, עכביש ארסי עקץ אותו והוא כמעט איבד רגל - אך חזר לישראל כשבאמתחתו עשרות שעות צילום שתיעדו את המצב הקשה של היהודים באזור.
בשדה התעופה חיכו לו אנשי המוסד. "רק כמה שבועות קודם לכן לקחתי ספר הוראות בסיסי לצילום, ופתאום אני יושב במשרד ראש הממשלה, רועד ממלריה, מול ראש המוסד שמסביר לי שהוא מחרים את החומר שצילמתי כי אני עושה נזק לישראל". החומר שוחרר - לאחר שיעקובוביץ' איים כי יודיע על ההחרמה במסיבת עיתונאים בינלאומית - ונהפך לסרט שזכה בציון לשבח בתחרות קדם האוסקר ב-1985. לדברי ה"אקונומיסט", הוא היה אחד הגורמים שסייעו להחלטה להעלות את יהודי אתיופיה לישראל.
"הבנתי כמה סרט דוקומנטרי יכול להשפיע", אומר יעקובוביץ'. "מבלי להתכוון גיליתי תחום שיש בו גם אמנות, גם עניין וגם יכולת אמיתית להזיז דברים. הבנתי שמצאתי את המקצוע שלי".
פגישה עם חבר מהאוניברסיטה, עו"ד מתוסכל, הביאה להקמת חברת ההפקה אסושיאייטד פרודיוסרס ב-1984, בטורונטו. "היינו צעירים, ללא הוצאות מיוחדות, ואכלנו הרבה פיצות. התחלה צנועה", נזכר יעקובוביץ'. המודל העסקי היה פשוט ובוטיקי: סרט איכותי אחד בשנה שיתבסס על עיתונות חוקרת ויעסוק בנושא חברתי. "בחרנו בנושאים שעניינו אותנו וחשבנו שהם חשובים. כסף לא היה אז המטרה. רצינו להשפיע ולבנות מותג".
החברה החלה לצבור מוניטין, אבל כמו חברות דוקומנטריות אחרות קיבלה מהרשתות המסחריות יחס של בן חורג שצריך להילחם על מקומו. בסוף שנות ה-80 החלה הפריצה. "עד אז פעלו בשוק כמה רשתות גדולות. סוג של מונופול", נזכר יעקובוביץ'. "בסוף שנות ה-80 הגיעו הכבלים, ופתאום היה ים של אפשרויות. כולם חיפשו תוכן, ופנו למי שיכול היה לספק אותו".
סרטו המשמעותי הראשון היה "זרמים קטלניים". במשך שישה חודשים הוא ליווה את האינתיפאדה הראשונה והיה אחד הבודדים בעולם שהורשה לצלם חקירה של משתף פעולה. ב-1996 זכתה החברה בפרס האמי בקטגוריית עיתונות חוקרת בעבור סרט שיצר על מגיפת האבולה באפריקה. שנה אחר-כך קטפה החברה אמי נוסף על סרט שעסק בסחר ילדים בהודו. בין לבין, זכו סרטי החברה בפרסים בפסטיבלים שונים.
מדוע בחרת לצלם בעיקר באזורים מסוכנים?
"אין לי משאלת מוות. הכל מתחיל מתיקון עולם, מהתחושה המאוד טבעית שאני צריך לעשות את זה כי זה מעניין אותי, תחושה שיוצרת רצון להגיע, לצלם ולחזור הביתה בשלום".
אל תסתכלו בכיפה
בתחילת שנות ה-90 חווה יעקובוביץ' גם מהפך אישי, כשפתח בתהליך אטי של חזרה בתשובה. ארבע שנים חלפו עד שהחל ללכת עם כיפה וציציות, אבל הוא לא מוכן להיות מקוטלג בשום צורה. "זו הבעיה שלנו, התלבושות", הוא אומר. "אני הולך עם כיפה צבעונית וגדולה כדי לא להשתייך לאף זרם. מה זה חשוב עם איזו כיפה אתה הולך? חשוב האדם שמתחת".
אחרי שני פרסי אמי התבסס המוניטין של החברה הקנדית. "היינו כוכבים, אבל הכסף לא זרם", נזכר יעקובוביץ'. "המודל העסקי שלנו קבע שלא עובדים בשביל אף-אחד, הסרט הוא תמיד שלנו ואת הכסף מגייסים מראש ולא מוציאים מהכיס. בפועל, פעמים רבות השקענו סכומים גדולים כדי להשלים תקציבים, ואף שהסרטים - עשינו שלושה בשנה - נמכרו יפה, לעתים הרווחנו, אך לעתים קרובות הפסדנו. סרט שגמרנו באופן מאוזן נחשב הצלחה פיננסית".
הפקת סרט דוקומנטרי היא ריצה למרחקים ארוכים. "כשאומרים לי שמשהו צריך להיות מוכן לעוד 18 חודשים אני נלחץ", אומר יעקובוביץ'. "במושגים שלנו זה מאוד קרוב". עלות סרט נעה בין 100 אלף דולר בהפקה דלת תקציב ועד למיליוני דולרים. הפקת "מערת הקבורה של ישו", למשל, עלתה 4 מיליון דולר וארכה כשלוש שנים.
"גיבוש הרעיון הוא החלק המהיר בדרך-כלל", מספר המפיק. "החלק הקשה באמת הוא גיוס הכספים". אלה מגיעים מקרנות בינלאומיות, גופי שידור שונים (כמו יס דוקו), עזרה ממשלתית ולעתים רחוקות - גם מאנשים פרטיים. מרגע בקשת המימון ועד לקבלת התשובה צריך להמתין שישה חודשים לפחות, ולעתים גם עד ארבע שנים. מכיוון שהפקה של סרט לא תצא לדרך בלי תקציב מובטח, חברת הפקה חייבת לעבוד על מספר גדול של פרויקטים במקביל.
בימים אלה עובדים יעקובוביץ' ואנשיו על 30 פרויקטים, שייהפכו ל-28 שעות מוקרנות. "זה המון עבודה", הוא אומר, "אבל אין ברירה". תהליך העבודה משפיע גם על התזרים. רווחיה של חברת הפקה עשויים להגיע משני מקורות: הראשון הוא עודף שנותר מהמימון בתום תהליך ההפקה, והשני הוא רווחים ממכירות והפצה שנעשים לרוב לאחר שהמוצר גמור ומוכן.
כמובן, תמיד קיימת סכנה שהכסף שגויס לא יספיק לתהליך ההפקה. סיכון נוסף שרובץ לפתחו של מפיק הוא שגופי שידור והפצה למיניהם לא יתעניינו בסרט המוכן והוא לא יימכר. אחת הדרכים לשלוט בהוצאות היא שמירה על צוות קבוע קטן ושכירת עובדים נוספים רק כאשר יש עבודה על פרויקט. כך, החברה לא מוציאה כסף רב על תשלום משכורות, אך מצד שני, כוח אדם איכותי אינו תמיד בנמצא ברגע שצריכים אותו.
הישועה הכלכלית של יעקובוביץ' באה מתחנות הטלוויזיה. "באותה תקופה, אמצע שנות ה-90, התפתחו חטיבות שעסקו בתוכניות ריאליטי והן חיפשו אנשים שיודעים לעשות דברים דוקומנטריים עם טוויסט. רשת גרנדה הבריטית פנתה אלינו והציעה לשתף פעולה - הם היו האבא העשיר, ואנחנו היינו ההיפים שהגיעו מחוץ לממסד".
והשידוך הצליח?
"בהתחלה כן. פתאום היה לנו המון כסף ויכולנו לעשות המון דברים. בבת אחת נהפכנו למשרד גדול עם הרבה עובדים, נסענו במכוניות גדולות, בילינו במסיבות בקאן והוזמנו ליאכטות מפוארות. אבל זה כמו בחור 'יורם' שמתחתן עם היפית. בהתחלה הוא נורא אוהב את השערות הארוכות והסנדלים שלה, אבל אחר-כך הם מתחילים לעצבן אחד את השני. הם דרשו דברים מסחריים והיו מוכנים לשלם בשבילם בשמחה, אבל אחרי פרק זמן מסוים התחלנו להרגיש לא נוח. היינו בוטיק איכותי ונהפכנו לפס ייצור בבית חרושת".
יעקובוביץ' רצה לחזור אחורה, לעשייה עצמאית, אבל זה לא היה פשוט. "הייתי כבר נשוי ואב לילדים, הכסף זרם והקשרים בתעשייה התחזקו. שיכנענו את עצמנו שזה טוב", הוא משחזר. "אנשים אמרו לנו שדוקומנטריה היא פאסה, שריאליטי הוא העתיד, שיש לנו מזל שקיבלנו מטרייה מצוינת שכזאת וגם אני התחלתי לחשוב ככה. אחרי שלוש שנים הרגשתי שדי. השותף שלי, שאתו הלכתי 15 שנה, דווקא היה מבסוט והכימיה התערערה. נפרדנו".
הפרידה הקשה, שהתרחשה ב-2003, העלתה אותו על מסלול שונה. הוא החל לעשות סרטים וסדרות שעסקו בהיסטוריה וארכיאולוגיה, כי רצה להוכיח "שלתחומים האלה יש ערך והם יכולים לזכות ברייטינג גבוה, אם רק יודעים איך לעשות אותם טוב". בסרט שעורר הדים רבים, The lost tomb of jesus, חושף יעקובוביץ' את מערת הקבורה של ישו בירושלים. הסרט שודר במאות תחנות טלוויזיה בעולם ועורר הדים. בצ'ילה הפגינו נגדו ברחובות, באיטליה החרימו אותו, הבריטים קנו אותו ב-400 אלף דולר אך לא שידרו אותו, ואילו ערוץ דיסקברי ששידר אותו סבל מאיומי נוצרים קיצונים. עד היום מותקף יעקובוביץ' בשל הסרט. אבל זה לא מטריד אותו.
איך יהודי דתי עם כיפה וציציות עושה סרט על ישו?
"הרבה פעמים נשאלתי על כך, אבל בעיני אין כל סתירה. בניגוד ליהודים שאומרים - 'הוא שלהם', אני יודע שהוא משלנו".
התכנים שבהם עסק הביאו לו גם חבר אישי ומפיק-על חדש: ג'יימס קמרון, שביים בין השאר את שובר הקופות "טיטאניק". "אחד מהמומחים בסרט על יציאת מצרים היה חבר של קמרון והוא הכיר לי אותו", מספר יעקובוביץ'. "אני חושב שמצאתי חן בעיניו, כי להבדיל מהרבה אנשים אחרים, כשנפגשנו לא רציתי ממנו כלום. כמוני, הוא אוהב היסטוריה וארכיאולוגיה ויש לנו תשוקה משותפת. ההצטרפות שלו להפקת הסרטים והעובדה שהוא מופיע כמנחה בסרט על יציאת מצרים טבעית לשני הצדדים".
יוצא אל הבמה
לפני כשלוש שנים עבר יעקובוביץ' מהפך נוסף. לאחר שתמיד היה מאחורי הקלעים, עבר אל הבמה והחל להנחות את התוכניות שהוא מפיק. "גיליתי שאני אוהב להשתולל ולהתפרע מול המצלמה, לצחוק קצת עם המומחים, לשאול שאלות שלא שואלים בדרך-כלל. העובדה שהפנים שלי נעשו מוכרים ואנשים עוצרים אותי ברחוב כדי להצטלם גורמת לי לחייך, אבל לא בשביל זה אני שם. כיום אנחנו מצלמים את העונה השנייה, ואחריה אני אחזור אל מאחורי הקלעים".
באחרונה חל שינוי נוסף בתפישה שלו לגבי עבודתו. "הבנתי שאני צריך לגדול, ליהפך לאיש עסקים אמיתי ולמנהל", הוא אומר. "קודם לא ממש חשבתי על כסף אלא על סרטים. כיום, כשיש לי חמישה ילדים, אני מבין שאין ברירה אלא להתחיל לנהל את החברה ברצינות, לבדוק את תזרים המזומנים ולדעת כמה אנחנו משלמים על הקפה והחנייה".
תהליך ה"התבגרות" שלו כלל מעבר לישראל. יעקובוביץ', שמדבר עברית מצוינת, דילג רוב הזמן בין ישראל לקנדה - עד שהגיע לכאן עם משפחתו לפני שמונה חודשים על תקן עיתונאי זר, ושכר בית ברעננה. "נתנו לזה שנה, ואחרי חודשיים עשינו אסיפה משפחתית והחלטנו שזהו זה, אנחנו כאן", הוא מסביר. "כיום אני נמצא בשלבי הקמת חברה ישראלית שתעבוד עם החברה בקנדה ותעשה הפקות משותפות".
למה דווקא עכשיו?
"הייתי צריך להיות מספיק מבוסס כדי לא להיות תלוי בתעשייה המקומית ולא לדרוך לאף-אחד על האצבעות. העסק שלי לא ייבנה או ייפול אם ערוץ 1 או 2 לא יקנו סרט שלי, כי אני עובד בשוק הבינלאומי. גם הטכנולוגיה עוזרת כי היא מאפשרת לי להיות פה ולנהל חברה מעבר לים. מהכיוון האישי, רציתי שהילדים שלי יגדלו פה כי בניגוד לרוב המנהיגים שלנו, אני מאמין בפרויקט הציוני. אני מרגיש כאן בבית".
אחרי 30 שנות הפקה, מוניטין וחברים טובים כמו ג’יימס קמרון - כמה אתה שווה היום: מיליונים, עשרות מיליונים, מאות מיליונים?
"זו שאלה ששואלים רק בישראל".
אסושיאייטד פרודיוסרס
Associated Producers
חברת הפקות עצמאית
נשיא: שמחה יעקובוביץ'
שנת הקמה: 1984
מיקום: קנדה
מספר עובדים קבועים: שלושה
פרסים בולטים: שני פרסי אמי
"הארכיאולוג העירום" חושף את הכל: על עלייתו של הבמאי התיעודי היהודי שמחה יעקובוביץ'
טלי חרותי-סובר
2.5.2008 / 11:43