כשהמנהל התחיל לגמגם

השעון מורה על שעת התחלת המצגת. הגיע הזמן לעמוד מול הקהל, המפלצת בעלת אלף הראשים, ולהתחיל לדבר. הדופק מואץ, העור מסמיק, רעד משתלט על הגוף, זיעה קרה מתחילה לנטוף במורד הגב. הפה נפתח אך יוצאות ממנו רק מלים מגומגמות בקול רועד. תחושת ההשפלה משתלטת. החוויה הזאת מוכרת ללא מעט אנשים, ורבים מהסובלים ממנה הם מנהלים ועובדים בעמדות מפתח. הצורך לדבר מול קהל ומול אנשים בעמדות סמכות הוא בעבורם מלחמה יום-יומית מייסרת. חלקם מצליחים להימנע מעמידה מול קהל, חרדים מהרגע שבו ייחשפו, אך אחרים לא מצליחים בכך והקריירה שלהם נתקעת.

"הכרתי בעלים של עסק פיננסי שהיה צריך להרצות בפני עובדי אחד מהבנקים הגדולים", מספר אבינועם הדס, יועץ תקשורת ומאמן אישי לאנשים הסובלים מפחד קהל. "הוא החל להרגיש את כל הסימפטומים של החרדה, אך הצליח להביא את עצמו לעלות לבמה. כאשר ניצב מול הקהל הוא פשוט נתקע, ולא הצליח להוציא מלה מהפה. הוא בהה בקהל המופתע שתיים-שלוש דקות, ונמלט מהבמה".

"מתחילה שרשרת של מחשבות. אני חושבת שכולם רואים עד כמה אני רועדת ומגמגמת. אני בטוחה שהם יחשבו שאני טיפשה, שאני חסרת ביטחון, ושלא ירצו לעבוד אתי אחרי זה", מספרת לילך (שם בדוי) על החוויה שעברה עליה כאשר נדרשה לדבר בפני קהל בתפקידה החדש בחברת היי-טק. "הפחד הזה שאב ממני כל-כך הרבה אנרגיות ועלה לי בבריאות, עד שאמרתי לעצמי: 'אני לא צריכה את זה. יש עבודה מעניינת מאחורי הקלעים, שבה לא צריך להציג דברים בפני פורומים מאיימים - ועדיף לי להתרכז בה. אבל בתפקיד הנוכחי שלי העמידה מול קהל חשובה מאוד. בלי זה אתה תקוע. היו ישיבות שבהן רציתי לדבר, אבל לא העזתי לפצות פה. הייתי צריכה להעביר מצגות על דברים שעשיתי, אבל חיפשתי אנשים אחרים שיעבירו אותן במקומי. נוצר כדור שלג. כל פעם שבה נמנעתי מלדבר הפכה את הפעם הבאה לקשה יותר".

"זה לחץ מתמיד, אתה דרוך כל הזמן", מספר אבנר (שם בדוי), איש שיווק. "זה אפילו לא חייב להיות קשור בצורך להעביר מצגת או לדבר בישיבה. רק עצם העובדה שאני הולך לעבודה ונחשף בפני אנשים - זה כבר יוצר לחץ. אם אני צריך להרצות בצהריים, אז כל הבוקר אני עסוק בזה. יוצא מזה שההמתנה לרגע שבו אדבר מול קהל הרבה יותר אכזרית מהסיטואציה עצמה".

"חרדה שלא מטפלים בה נהפכת לכרונית", אומר הדס. "מהניסיון שלי, הבעיה היא לא כל-כך חמורה, אבל העיכוב בקריירה יכול להיות דרמטי. יש לי תלמידים שנראים כמו דוגמנים, ואחרים הם קצינים בצבא, טייסים ומנהלים. אבל אם נכנס לחדר מישהו בכיר או שהם צריכים להעביר הרצאה - הם לא מסוגלים להוציא מלה מהפה. הם דוחים הצעות לקידום רק כדי לא להתמודד עם הסיטואציה הזאת".

לפי ד"ר צופי מרום, ראש התחום לטיפול התנהגותי-קוגניטיווי במרכז בריאות הנפש גהה ומרצה במכללת תל אביב-יפו, פחד קהל הוא חלק מתסמונת החרדה החברתית. לדברי מרום, החרדה היא מפני האופן שבו האדם נתפש על-ידי הקהל שמולו. הקהל יכול לכלול 100 מומחים או עמיתים למקצוע, אבל במקרים קיצוניים - גם מוכר בחנות מכולת או אדם מקרי ברחוב ייתפשו על-ידי הלוקה בחרדה כקהל מאיים.

הסובלים מחרדה חברתית קשה נמנעים כמעט מכל אינטראקציה אנושית. הם ממעטים לצאת מהבית, לעולם לא יפנו למישהו ברחוב לשאול מה השעה ולא יתקנו מוכר שטעה בחישוב העודף המגיע להם. אנשים אלה יימנעו מלצאת למקומות הומים, יתקשו ביצירת קשרים רומנטיים ולפעמים אף יסבלו מדיכאון. לדברי מרום, הבעיה נפוצה יותר אצל נשים לעומת גברים: על כל שלוש נשים הסובלות מהתופעה ישנם שני גברים בלבד. לצד האנשים הסובלים מחרדה חברתית קיצונית יש כאלה הסובלים מבעיות נקודתיות יותר. מרום מציינת כי הבעיות השכיחות בקצה הקל יחסית של הסקאלה הן פחד מלרקוד או לאכול בפומבי, חשש משיחה עם אנשים בעלי סמכות וכמובן - פחד קהל.

פרופ' יונתן הפרט מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים מסביר כי דיבור מול קהל הוא בעייתי במיוחד בעבור אנשים הסובלים מחרדה חברתית. הפחד הגדול של אנשים אלה הוא להיתפש כנלעגים או מטופשים בעיני בני השיח שלהם, והחרדה גדלה במיוחד כאשר הם נמצאים במרכז תשומת הלב ומרגישים כי הם עומדים למבחן. בשיחה פנים מול פנים תשומת הלב אינה ממוקדת באופן בלעדי בדובר, מה שמקל עליו.

פחד קהל הוא פוביה נפוצה למדי, אך מרום מספרת כי במקרים רבים אנשים סבורים כי הם סובלים מפחד קהל, אבל בטיפול מתברר כי יש להם גם בעיות אחרות שקשורות לחרדה חברתית.
"היתה לי קבוצה של עובדים מקצועיים ומנהלים", היא מספרת. "התמקדנו בקשיים שלהם להתקדם בעבודה ובפחד קהל, אך מהר מאוד ראיתי שלחלקם יש מגוון רחב יותר של תופעות. כך למשל, טיפלתי במנהל שלא היה מסוגל להתעמת עם עובדים שלו, ובעורך דין שלא הצליח להגיד ללקוחותיו ששיחות הטלפון שהם מנהלים אתו ביום שבת מפריעות לו".

לא כולם ששים להודות כי הם סובלים מחרדה חברתית, ולעתים הסובלים ממנה ממציאים תירוצים שונים ומשונים. מרום מספרת כי חלק ממטופליה אומרים שהם לא אוהבים עבודות ניהול מסיבות שונות, או שעבודה משפטית של הכנת תיקים מעניינת יותר מהופעה בבתי משפט, אך למעשה הם מבקשים להימנע מסיטואציה שמעוררת אצלם חרדה. בסופו של דבר חלקם נשארים עם תחושת החמצה וחוסר מיצוי מקצועי ואישי.

פרופ' הפרט מבחין בין חרדה חברתית לבין ביישנות. לדבריו, ביישנות היא תכונת אופי של אדם המעדיף להימנע מקהלים גדולים ואינו שש להבליט את עצמו. במקרה זה ייתכן כי נוח לו בעמדה זו - הוא אינו חווה מצוקה ולא חש בצורך לשנות את עצמו. לעומת זאת, האדם הסובל מחרדה חברתית דווקא משתוקק לעשות פעולות שונות כמו להרצות מול קהל או להוביל ישיבות חשובות - אך החרדה מונעת זאת ממנו.

ד"ר מרום מדגישה כי אף שחרדת קהל היא נקודתית יותר בהשוואה למגוון ההפרעות של חרדה חברתית, היא עדיין יוצרת מכשול בעבור רבים, ורמת המצוקה שהם חווים גבוהה מאוד. אלה אנשים שיש להם קריירה, חיי משפחה וחיי חברה, אך מתחת לפני השטח הם נלחמים בחרדה שלהם, ומקדישים חלק גדול מזמנם לניסיונות התחמקות מהופעה בפני קהל.

שיעור האנשים הסובלים מחרדה חברתית מכל הסוגים מגיע ל-13% מכלל האוכלוסייה, ומדובר באחת ההפרעות השכיחות ביותר. חרדה חברתית בכלל, וחרדת קהל בפרט, מעכבת במקרים רבים את הקריירה והקידום. במקרים קיצוניים, הפחד מאינטראקציה חברתית גורם לסובלים ממנו להימנע מלימודים אקדמיים בכלל, או מכאלה הדורשים הצגת דברים בעל-פה בפרט, ומתפקידים שבהם יש צורך במגע תכוף עם אנשים. רבים אחרים סובלים ממידה פחותה יותר של חרדה, אך היא עדיין חזקה מספיק כדי לפגוע בתפקוד שלהם במקום העבודה. מרום מספרת שבמקרים רבים, הקידום של עובדים מוכשרים נתקע כאשר הם מגיעים לדרגים שבהם נדרשת יכולת עמידה מול קהל.

"עבדתי בעבר כמנהל בתפקידים שונים", מספר אבנר, "אבל גיליתי שלעמוד בראש צוות של אנשים, לנהל ישיבות וכו' - אלה דברים שמאוד קשים לי. גם כשעשיתי את זה הייתי לחוץ ולא הרגשתי נוח. כאשר הייתי צריך לנהל ישיבה או להעביר מצגת, הלחץ היה מתחיל כבר בבוקר. זה משהו שתוקף אותך. הייתי מזיע ומסמיק. הרגשתי שזה שקוף לכולם, שאני נראה חלש ולא אסרטיווי, שזה פוגע בסמכות שלי. זה מה שהוביל אותי לחפש תפקיד לא ניהולי".

בסדנאות שמעבירה ד"ר מרום היא נתקלת בלא מעט אנשים שבוחרים בעיסוקים שאינם הולמים את יכולותיהם, רק כדי להימנע ממצבים מעוררי חרדה. "היתה לי מטופלת אחת, בחורה מוכשרת ומאוד אינטליגנטית, שעבדה כעוזרת בית מכיוון שזאת היתה העבודה היחידה שלא דרשה ממנה מגע הדוק עם אנשים אחרים", היא מספרת. משתתפים אחרים בסדנאות הצליחו להתמנות לדרגי ניהול שונים, אך לא התגברו על החרדה שלהם. הם נדרשים לבצע אינספור תרגילי התחמקות והסוואה כדי לשרוד בתפקידם, תוך הימנעות מהמצבים המפחידים של עמידה מול קהל.

"לעתים אנשים עם חרדת קהל נמנעים מלקחת תפקידים הכרוכים בדיבור בפני אנשים. אחרים, שכן לוקחים את התפקידים האלה, מנסים להתחמק בדרכים שונות. חלקם מתחלים או נהיים חולים באמת, וכך הם מעבירים את המשימה לאנשים אחרים. לפעמים עובדים אחרים טועים לחשוב שמדובר בעצלות שגורמת להם להתחמק, בעוד שלמעשה מדובר בחרדה", אומר ד"ר אורן חסון, מומחה לתקשורת בין-אישית ופסיכולוגיה אבולוציונית, שמקיים סדנאות לטיפול בחרדת קהל.

אבינועם הדס מספר על מנהלת בחברה גדולה שנדרשה להגיע פעם ברבעון לסבבי פגישות בסניפים של החברה. המנהלת מצאה דרך להימנע מהצורך לדבר בפגישות האלה. היא היתה מאחרת ב-15 דקות, ואז "מענישה" את עצמה בשתיקה, מכיוון שאיחרה. מנהלת אחרת היתה מחזיקה טלפון סלולרי נוסף בכיסה. כאשר נדרשה לדבר היתה מחייגת מטלפון זה אל הטלפון השני שלה, שהיה מונח על השולחן. היא היתה מנהלת שיחה קצרה עם עצמה, במהלכה יצרה משבר פיקטיווי כלשהו - ילדה חולה שצריך לאסוף מהגן או מקרה חירום אחר - ואז התנצלה וחמקה מהחדר.

ד"ר מרום מספרת גם היא על טכניקות שונות שבהן משתמשים אנשים בעלי חרדת קהל. בין השיטות האלה היא מונה דיבור בקיצור מירבי, השפלת מבט, דיבור בשקט או שימוש מוגזם במשקפי שמש. אחרים משתמשים בתרופות הרגעה ובאלכוהול כדי להירגע לפני הרצאות או מצגות, ולעתים הטכניקות האלה נהפכות להתמכרות של ממש.

הדס מספר כי האנשים שפונים אליו מייחסים את החרדה שלהם לאירוע טראומטי, בדרך-כלל מימי הילדות: טקס בבית הספר, הצגה בתנועת הנוער או אירוע אחר שבו התבקשו להופיע בפני קהל. "הם היו צריכים להתמודד עם משהו ונכשלו - חלק מהם לא הצליח להוציא מלה מהפה, אחרים אמרו משהו אך גימגמו או חזרו על משפטים כמה פעמים, טעו וכו'", אומר הדס. "מאותו יום הם החליטו שהם לא אוהבים להופיע, והם משתדלים להימנע מהחווייה. כאשר לא מטפלים בחרדה זה נהפך למשהו חמור יותר, שממשיך לעכב אותם כל החיים".

לדבריה של ד"ר מרום, המחקר בתחום מראה שהאירוע הטראומטי אינו בהכרח הגורם האמיתי של החרדה, ובמקרים רבים ניתן למצוא סימנים למאפיינים חרדתיים שהיו קיימים כבר קודם לכן, אך נהפכו לברורים ומודעים יותר לאחר האירוע ה"טראומטי".
המחקר נוטה כיום לייחס חרדות לתורשה, וד"ר מרום מספרת כי כאשר בדקו אנשים בעלי חרדות חברתיות מצאו שקרובים שלהם מדרגה ראשונה סובלים גם הם מבעיות דומות. בנוסף, ייתכנו השפעות חברתיות או תרבותיות. הבעיה מופיעה בדרך כלל בשלב מוקדם - בתקופת הילדות או ההתבגרות.

חסון קושר את חרדת הקהל עם תכונה אחרת - פרפקציוניזם. לדבריו, לכל דובר או מרצה בפני קהל יש מטרה כלשהי, למשל להעביר ידע, להרשים את השומעים, לקבל ציון טוב או להשיג קידום. הבעיה מתחילה כאשר המטרות אינן סבירות. הרצון להעביר הרצאה שתדהים את הקהל, לשלוט בכל הפרטים הקטנים ביותר ולזכור כל מלה בעל-פה גורם לציפיות בלתי אפשריות - ובסופו של דבר לשיתוק.

הסימפטומים של החרדה הם דופק גבוה, הסמקה, הזעה, רעד בגוף ובקול, גמגום ועוד. ד"ר מרום אומרת כי הסימפטומים - שהדובר החרד סבור שהם בולטים מאוד - עשויים להיות קלים בהרבה מכפי שהוא חווה אותם, לעתים כמעט בלתי מורגשים. ואולם תחושת ההשפעה הנלווית להם היא אמיתית מאוד. כך נוצר מעגל קסמים - החרדה מובילה לסימפטומים, שעצם קיומם רק מגדיל את החרדה.

העוסקים בתחום מדגישים כי הבעיה ניתנת לטיפול, ושיעורי ההצלחה טובים. מרום אומרת כי אחד הקשיים טמון בכך שלא תמיד מכירים בחרדה חברתית כבעיה. הורים או מורים פוטרים אותה בתור ביישנות, מעין נתון טבעי כמו גובה או צבע עיניים, שלא ניתן לשנותו. הסובלים מחרדת קהל או מחרדה חברתית קשה יותר אמנם אינם מרבים לדבר בלימודים או בעבודה, אבל הם עשויים להיות תלמידים טובים או עובדים חרוצים, כך שמבחינת הסובבים אותם המצב אינו נתפש כבעייתי. בנוסף, רבים כלל אינם מודעים לאפשרויות הטיפול בחרדה.

לפי ד"ר מרום, ישנם שני סוגי טיפול עיקריים לבעיה. הראשון הוא טיפול תרופתי: מחקרים גילו כי תרופות אנטי-דיכאוניות (ממשפחת SSRIs, דוגמת פרוזק וסרוקסט) עשויות לסייע גם בטיפול בחרדה חברתית. עם זאת מרום, כמו גם מטפלים אחרים, מסתייגת מעט מהטיפול התרופתי: "במקרים קלים יחסית, כמו אדם שסובל רק מפחד קהל, מדובר ב'תותחים כבדים' יחסית לבעיה. ברגע שמפסיקים את הטיפול התרופתי הבעיה עשויה לחזור".

הסוג השני של הטיפול הוא קוגניטיווי-התנהגותי. טיפול זה מבוסס על חשיפה מדורגת של המטופל לסיטואציות המעוררות בו חרדה. ד"ר מרום נותנת דוגמה לחשיפה הדרגתית כזאת: "הגיע אלי רופא שביקש להשתלב בעולם האקדמיה ולהעביר הרצאות, אבל הוא סבל מחרדה. הפתרון שהוא מצא היה ללכת להרצות בפני כמה קשישים בבית האבות של סבתא שלו. כך, בסיטואציה מלחיצה פחות בעבורו, הוא היה יכול לתרגל את המיומנות של ההרצאה. אחר-כך הוא הרצה בפני אחיות, ורק לבסוף הגיע להרצות בפני רופאים אחרים".

פרופ' הפרט מציין כי כיום נבחנות אפשרויות חדשות ליצירת החשיפה הנחוצה לטיפול. כך, בשנים האחרונות החלו ניסויים לטיפול בחרדה חברתית העושים שימוש באמצעים של מציאות מדומה (Virtual Reality) המדמים את הסביבה שממנה חרד המטופל. כך, למשל, ניתן לדמות סביבה של הרצאה מול קהל, כולל המראות והקולות המאפיינים סביבה כזאת, וליצור חשיפה מבוקרת. פרופ' הפרט מספר כי הוא אמור להתחיל בקרוב מחקר בתחום זה באוניברסיטה העברית, יחד עם ד"ר רות מאיו.

אחד מהגופים שמציעים טיפול באמצעות מציאות מדומה הוא מכון Fearless, שמנהל ד"ר יהודה ששון. המטופלים המגיעים למכון מרכיבים אוזניות ומשקפיים מיוחדים, המצוידים במסכים שמעניקים חוויית צפייה תלת ממדית. התוכנה מקרינה באמצעות המשקפיים סיטואציות של עמידה בפני קהל. בלחיצת כפתור אפשר להפוך את הקהל לקשה ומרדני, וברגע שהמטופל חש מאוים המטפל עוצר את התהליך עד שעוברים לשלב הבא.

ד"ר חסון מסביר כי במוח ישנם שני חלקים - חלק האחראי לפעילות הרגשית וחלק האחראי לפעילות הלוגית. בזמן החרדה החלק הרגשי משתלט, וההתרגשות והחרדה פוגעות ביכולת לחשוב. מה שחסון מנסה לעשות הוא להחזיר את השליטה לחלק הלוגי, תוך הפחתת החרדה הנובעת מהחלק הרגשי. הוא מציע טיפול המשלב רכישת מיומנויות קוגניטיוויות עם טכניקות השאובות מעולם התיאטרון, שאותן מלמד בנו גיא, בעצמו איש תיאטרון.

"אחת הבעיות המרכזיות של אנשים הסובלים מפחד קהל היא החשש להיראות מטופש. הפחד הזה הוא משתק וצריך ללמוד לנטרל אותו", מסביר ד"ר חסון. גיא חסון מלמד בסדנה טכניקות של אלתור, בנוסח התוכנית "של מי השורה הזאת". המטרה היא לאפשר למשתתפים בסדנה לדבר באופן ספונטני, מבלי שיצטרכו לחשוש שהם נראים קלי דעת או מגוחכים.

"אתה רואה כי גם כשאתה לא חושב על כל מלה, לא קורה שום דבר", מסביר ד"ר חסון. "אם הדובר מצליח להפנים את זה הוא יכול לתפקד באופן חופשי יותר בסיטואציה, להגיב לשאלות, לחשוב על תשובות וניסוחים שלא הכין מראש ולחשוב מהר יותר ובאופן משוחרר יותר".

המשתתפים בסדנה לומדים גם להתרכז בחשיבה, ולא בזכירת דבריהם בעל-פה. "כאשר כל מה שמטריד אותך זה לזכור את הפרטים הקטנים ביותר של ההרצאה, אתה עסוק כל הזמן במאמץ לזכור ובפחד לשכוח. המאמץ הזה בא על חשבון החשיבה על הרצף הלוגי הנכון של ההרצאה", אומר ד"ר חסון. לדבריו, עדיף להתרכז רק בקו המרכזי של הטיעון. שאר הדברים כבר יעלו מעצמם באופן טבעי. "אנשים חושבים שהזיכרון נותן את השליטה על ההרצאה, אבל למעשה זאת החשיבה. היא שמאפשרת לדבר באופן טבעי ולהגיב היטב לשאלות ולקהל".

הטיפול של הדס כולל כמה היבטים: הוא מקנה לתלמידים מיומנויות דיבור וארגון של החשיבה; הוא מרגיל אותם לאופן שבו הם נראים ונשמעים, באמצעות צילום הסיטואציות המתורגלות בווידאו; ומלמד אותם להשתמש טוב יותר בכישורים המילוליים שלהם באמצעות שיפור השימוש בדימויים, בדוגמאות, בהומור ובאמצעים רטוריים אחרים. כמו-כן הוא מנחה את התלמידים לארגן היטב את ההרצאה, לחשוב מראש על שימוש במלים מסוימות, לדעת לאן להביט ואיך להגיב. "זה כמו במשחק שחמט. כאשר אתה מכיר היטב את כל המהלכים אתה יכול לתכנן היטב קדימה", הוא טוען.

לדבריו, "אני מייצר אצל המטופלים הבנה כי החווייה המתסכלת שלהם מהילדות או מגיל ההתבגרות לא חייבת לחזור על עצמה. האנשים האלה משותקים מהפחד מהכישלון, אבל הפחד הזה יותר גרוע מהכישלון עצמו". הדס אומר כי חשוב לדעת שלא מדובר בפגם קבוע באישיות, אלא בכישורים חסרים שניתן לפתח אותם.

"בעקבות הסדנאות אצל ד"ר מרום התחלתי לבחון את הסיטואציות שמעוררות בי חרדה", מספרת לילך. "העניין הוא לא לתת לתפישות לא רציונליות להשתלט עליך. המטרה היא להתמודד עם המחשבות האוטומטיות שעולות במצב החרדה, ולהחליף אותן במחשבות חדשות, סבירות יותר. למשל, במקום לחשוב 'כולם יחשבו שאני טיפשה וחסרת ביטחון', המחשבה המתקנת היא 'לא כולם יחשבו שאני טיפשה, חלקם יחשבו שאני חכמה'. העניין הוא לא למחוק את הדברים השליליים אלא למצוא בהם סדקים. העולם הוא לא שחור ולבן כפי שהמחשבות החרדתיות מציירות אותו".