ולתפארת כלכלת ישראל

אין הרבה מדינות בעולם שהצליחו לקפוץ כה גבוה בתוך 60 שנה. מרמת חיים של 3,100 דולר לנפש, לרמה של 25 אלף דולר כיום. ממדינה בת 600 אלף נפש, למדינה בת 7.3 מיליון תושבים. ממדינה שהסתמכה על יצוא תפוזים, למעצמת היי-טק. בשישה עשורים עברה ישראל מהפכה כלכלית מושלמת: מכלכלה סוציאליסטית מיושנת וסגורה, עם שליטה ממשלתית טוטלית - לכלכלת שוק פתוחה ותחרותית. בשנים האחרונות השתפר מאוד מצב המשק. מאז 2004 הוא צומח בקצב של כ-5% בשנה, מה שהביא את התוצר הלאומי לרמה של 180 מיליארד דולר (לפי שער של 4 שקלים לדולר). הצמיחה המהירה שיפרה את מצב התעסוקה. 440 אלף איש נוספו בשנים אלה לשוק העבודה, והאבטלה ירדה מ-11.2% לשפל מבורך של 6.5% - הרמה הנמוכה ביותר זה 15 שנה. בסך הכל אלה בשורות טובות ליום העצמאות ה-60.

מדינת ישראל קמה בזכות שתי מהפכות: המהפכה הציונית והמהפכה הסוציאליסטית. האבות המייסדים לא רצו להקים סתם "עוד מדינה", אלא מדינה מיוחדת - סוציאליסטית, שוויונית וצודקת, שתשמש מקלט ליהודים מרדיפות ומפוגרומים ותהיה "אור לגויים". הם דגלו בכלכלה סוציאליסטית שמנוהלת מלמעלה, כאשר הממשל שולט בכל גורמי הייצור: הון, עבודה וקרקע, ומחלק אותם לפי ראות עיניו - "לטובת הציבור" כמובן.

הם האמינו שצריך להעביר את היהודי מהפכה רבתי; להוציא ממנו את הגלותיות. להפוך אותו מסוחר קטן, מתווך לעת מצוא, עורך דין או רופא - לאדם שמביא את פרנסתו מעבודה פיסית, רצוי מעבודת אדמה - מחקלאות. כך נהפכו הקיבוצים לגולת הכותרת של המפעל הציוני; גם משקים קואופרטיוויים שמיישמים את הסוציאליזם, גם קובעים את גבולות המדינה ומגינים עליה, וגם עוסקים במלאכת כפיים - בחקלאות - שהיתה גולת הכותרת של המפעל הציוני.

בתחילת שנות ה-80 נקלע המשק למערבולת של היפראינפלציה, שהגיעה לשיאה ב-84' עם קצב אינפלציה של 444.9% (!) בשנה. הגירעון בתקציב היה עצום, והציבור איבד את אמונו בשקל. כולם ברחו לדולר, ורזרבות המטבע הזר הלכו ונעלמו. במצב זה, על סף "הדולר האחרון", התעשתה הממשלה, וכפתה תוכנית חירום כלכלית לייצוב המשק. התוכנית יצאה לפועל ביולי 85', ומטרותיה היו בלימת ההיפר-אינפלציה, שיפור מאזן התשלומים וחידוש הצמיחה במשק. מטרות אלה הושגו בעזרת שורה של רפורמות ששינו את פני המשק מקצה לקצה ב-23 השנים שעברו מאז.

הוכנסה משמעת תקציבית, ובנק ישראל החל לנהל מדיניות מוניטרית קשוחה עם ריבית גבוהה מאוד - "ריבית של המאפיה" קראו לזה אז. ואולם, הירידה לאינפלציה מערבית לא היתה פשוטה. עברו 14 שנה עד שהגענו למטרה הנכספת: החל מ-99' המשק הישראלי חי בעידן של "יציבות מחירים".

בתחילת הדרך האמינו האבות המייסדים שניתן להשיג שיעור תעסוקה גבוה באמצעות הגנה טוטלית על תוצרת הארץ. הם הטילו מכס גבוה ומנעו יבוא בדרכים רבות ומגוונות. אבל די מהר הם גם הבינו שהגנה מופרזת גורמת לחוסר יעילות, לחוסר התפתחות ולפגיעה ברמת החיים של האזרחים. כך החלה תוכנית החשיפה ליבוא, שהחלה ב-62' ונמשכה עד 91'. ישראל מנהלת כיום סחר חופשי מול כל מדינות העולם, כולל סין והודו. התוצאה היתה ירידת מחירים, שיפור במגוון והצעדת התעשייה הישראלית קדימה, לענפים מתקדמים יותר - כולל היי-טק.

חשבון בנק בחו"ל

עד 85' שלטה הממשלה ללא מצרים בשוק ההון, שהיה למעשה מולאם. הממשלה היתה מגייסת הון מהציבור בעזרת הבנקים, ואחר כך מחלקת אותו לפי השקפת עולמה. היא קבעה את הריבית ואת כמות ההון שקיבל כל ענף וכל מפעל. כל זה השתנה ביולי 85'. שוק ההון עבר תהליך של ליברליזציה והבנקים החלו לספק הלוואות לפי שיקולים עסקיים, ללא כל מעורבות ממשלתית. תהליך דומה עבר על שוק מטבע החוץ. פעם אסור היה להחזיק חשבון בנק בחו"ל, אך כיום יש תנועה חופשית של הון - פנימה והחוצה מישראל.

ביזור הכוח

ב-40 השנה הראשונות למדינה התרכזו מוקדי הכוח הכלכלי בידי שלושה גופים: הממשלה, ההסתדרות והבנקים. הריכוזיות היתה עצומה ורמת התחרות נמוכה. במחצית השנייה של שנות ה-80 החלו הממשלה, ההסתדרות והבנקים למכור את חברות הענק שהחזיקו, ולמשק נכנסו גופים חדשים: משקיעים מקומיים וזרים שרכשו את החברות הללו, והביאו לביזור הכוח הכלכלי, עלייה בתחרות, שיפור השירות לאזרח וירידה במחירים. הרפורמות שהוזכרו כאן העבירו את המשק מכלכלה סוציאליסטית מנוהלת מלמעלה - לכלכלת שוק מודרנית, פתוחה ותחרותית, שמנצלת לטובתה את הגלובליזציה.

לא הכל ורוד

לצד ההישגים, נשארה בעיה גדולה ומטרידה: עוני ופערים. 20% מהמשפחות בישראל נמצאות מתחת לקו העוני. זהו שיעור גבוה ומפחיד. זו תופעה שראויה לטיפול מיידי, כי חברה לא יכולה להישאר בריאה ויציבה לאורך זמן עם מספר כה רב של עניים בקרבה.