שר הקליטה, יעקב אדרי: העלייה מרוסיה הצעידה את ההיי-טק הישראלי דור אחד קדימה

החורף של 91' יישאר בלתי נשכח בעבור משפחת זסלבסקי, שעלתה מברית המועצות באותה השנה, ובילתה אותו בדירת גג צנועה, סמוך לאזור הבורסה ברמת גן. "הצטופפתי עם אשתי ושני בנינו הבוגרים בדירה קטנה ועצובה בקומה הרביעית של בניין ישן", מספר אבי המשפחה, ד"ר יולי זסלבסקי, ססמולוג בהשכלתו. "חצי מסל הקליטה הלך לבעל הבית, ובכל זאת, בכל פעם שירד גשם הוא חדר בקלות לחדרים בבית שלנו".



במקביל ללימודי העברית באולפן, זסלבסקי, אז בן 52, מצא עבודה כסבל. אשתו, בעלת תואר ראשון במדעי הרוח, ששימשה לפני עלייתם מורה לאנגלית בבית ספר, ניקתה בתים לפרנסתה. "היינו צעירים מדי כדי להיות זכאים לעזרה סוציאלית ומבוגרים מדי בשביל שוק העבודה הישראלי, ושנינו לא שלטנו בשפה העברית".







זסלבסקי מספר כי "יחד עמי הגיעו אלפי מדענים, ולמרות תוכניות הממשלה לא פשוט היה לקבל סיוע ומלגות למחקר. למרות זאת, אספתי מסמכים והתעקשתי. הסתייעתי במשרד הקליטה, ניגשתי לאגף הססמולוגיה במכון הגיאופיסי בלוד, ולא התייאשתי עד שבסוף קיבלו אותי".



כיום, 16 שנה אחרי, הוא גר עם אשתו בבית שרכשו ביהוד, ומבצע מחקר למניעת סכנות של רעידת אדמה אפשרית בישראל, שלטענתו, זהו המחקר המודרני ביותר בתחום. "בעיני, סיפור הקליטה שלי הוא הצלחה גדולה: ראשית, לא ידעתי מלה בעברית, וכיום אני מרצה בתחומים מקצועיים ולהפתעתי גם מבינים אותי. מעבר לכך, אני עובד במכון הגיאופיזי כבר 16 שנה, ופירסמתי יותר מ-100 דו"חות ומאמרים. התחלתי מאפס והגעתי לפסגה גבוהה יותר מזו שהייתי בה בתפקידי בברית המועצות".



קשה לתאר את צמיחתו של המשק הישראלי בשני העשורים האחרונים בלי עלייתם של עולי חבר המדינות בשנות ה-90. באותם שנים הגיעו לישראל כ-1.2 מיליון עולים, שהשתלבו בכוח העבודה, במערכות המדע והמחקר ובתעשייה. השתלבות זו תרמה לגידול משמעותי בצמיחת המשק, בהכנסה הלאומית, להרחבת ענפי הייצור, התעשייה והטכנולוגיה, וכוח העבודה של העולים נהפך לחלק בלתי נפרד מעוצמתה הכלכלית, האקדמית, הצבאית והתרבותית של מדינת ישראל.



המשק הישראלי הרוויח בעשור האחרון מאות אלפי מהנדסים, מדענים, רופאים, אנשי אקדמיה, מחקר ופיתוח ואנשי היי-טק - שהגדילו משמעותית את הנפח הכמותי והאיכותי של כוח העבודה והמחקר בישראל. "העלייה מברית המועצות הצעידה את ישראל במהירות של דור אחד לפחות לקדמת המדע, הטכנולוגיה ותעשיות עתירות הידע", אומר שר הקליטה, יעקב אדרי. "בכך נהפכנו למדינה מובילה, מתקדמת ומשתווה בעוצמת ההון האנושי שלה למפותחות במדינות המערב. העלייה הזאת מהווה הצלחה חסרת תקדים למשק ולכלכלה הישראלית, שאמנם הצריכה השקעה של מיליארדי דולרים, אך בלי ספק תניב תשואה כפולה ומכופלת בדורות הבאים".



לא בחלו בשום עבודה



באופן מובהק, רמת ההשכלה של העולים מברית המועצות היתה גבוהה בהרבה מזו שבקרב האוכלוסייה הישראלית הוותיקה. מחציתם היו בעלי תארים אקדמיים, מספר הגבוה באופן משמעותי מהשיעור בקרב כלל היהודים (28%). הקבוצה הגדולה ביותר מביניהם היתה בגילאי מעגל העבודה: 35-54. לצד אתגר הקליטה ההמונית, המאפיינים הייחודיים הצריכו מעבר לשיטת קליטה חדשה.



בעוד שבעבר הגיעו העולים למרכזי קליטה ולאחר מכן רוכזו על ידי הממשלה באזורים מוגדרים, עברה הממשלה לשיטת "הקליטה הישירה" - שבה פוזרו העולים ברחבי המדינה מיד עם הגעתם, וכמעט בלית ברירה קיבלו עידוד להשתלב במהירות בחברה ובשוק העבודה. התוצאות ניכרו במהירות: כיום, עולי ברית המועצות מועסקים יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה. הם גם הקבוצה הגדולה ביותר שהשתלבותם בעבודה תואמת את רמת השכלתם. על אף שעדיין יש מקום רב לשיפור בעניין זה, המגמה היא חיובית לאורך זמן. חלק מההסבר לתופעה הוא, שהעולים השתלבו מיד גם בעבודות זמניות ולא בחלו בשום עבודה.



כתוצאה מכך, רבו הבדיחות על כך שכל שומר בקניון הוא מהנדס וכל מנקה היא גם מדענית אטום, אבל העובדות הן ששיעור התעסוקה גדל מדי שנה, והאבטלה בקרב העולים ירדה. "כל מי שבאמת רצה לעבוד - מצא עבודה", אומר ד"ר זאב חנין מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. "רבים קנו דירות ומכוניות והשתלבו בחברה. במצב הסוציו-אקונומי והפוליטי שהיה בישראל, מדובר בהצלחה כלכלית, חברתית ופוליטית. יש בעיות, אבל אי אפשר היה לדרוש יותר מזה".



סיבה נוספת להשתלבות המהירה של העולים בשוק העבודה היא שבארצות מוצאם היה שוויון כמעט מוחלט מבחינת יציאת הנשים לעבודה. "לרוב, שני בני הזוג חיפשו ומצאו עבודה", אומר אבי פאר, מנכ"ל משותף במכון המחקר מותגים, המתמחה בין היתר במחקרים במגזר הרוסי. "הם אמנם הרוויחו מעט, אך עדיין יותר ממשפחות של מפרנס אחד. כתוצאה מכך, משקלם של העולים בצריכה הישראלית גבוה, וההתפלגות דומה לזו של הישראלים הוותיקים - ודאי גבוהה יחסית לתושבים החרדים והערבים".



המשנה לנגיד בנק ישראל, צבי אקשטיין, שחקר את העניין, אומר כי "העולים באו עם רצון להשתלב, לעבוד ולהתקדם. רבים ראו בעבודות הצווארון הכחול רק מדרגה ראשונה בקריירה החדשה שלהם בישראל. הרצון והנכונות שלהם להשקיע יצרו תרומה אדירה לכלכלה, ומנעו פגיעה אפשרית באוכלוסייה הוותיקה אם הם לא היו נרתמים לעבודה בכל מאודם".



ד"ר שרית כהן גולדנר מהפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן מונה הצלחה נוספת, ומדגישה כי לרמות העלייה המאסיווית לא היה בשום שלב אפקט שלילי על שוק העבודה של המקומיים: "לרוב, כשהיצע העובדים גדול השכר אמור לרדת, וכך גם הביקוש לעובדים. אצלנו קרה ההיפך: היתה צמיחה אדירה ולא חל שינוי לרעה בשכר או בתנאים של כוח העבודה הוותיק".



יוזמים ומצליחים



מאז תחילת גלי העלייה של שנות ה-90, עלו ארצה כ-17 אלף מדענים. רובם המכריע (כ-14,500) עולי ברית המועצות, כשמחציתם בעלי תואר שלישי. כיום, לפי נתוני משרד הקליטה, כ-70% מהמדענים עוסקים במחקר או פיתוח באקדמיה, וחלקם עוסק בתעשייה ובבתי חולים.



פוטנציאל אנושי זה איפשר, בין היתר, את צמיחתה הכלכלית המואצת של ישראל, ובמיוחד את הפריצה בתחום ההיי-טק באמצע שנות ה-90. כיום עובדים בתעשיית ההיי-טק כ-20% מהעולים, המהווים כחמישית מכלל המועסקים בתחום - מספר זהה למספרם באוכלוסייה. "לדעתי, יש לזקוף חלק גדול מפריחת ההיי-טק בישראל לזכות העלייה מרוסיה", אומר רו"ח משה ליאון, ששימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה בין 97'-99'.



ואולם יותר משסייעה העלייה לצמיחת ההיי-טק, היא ענתה על הצורך החיוני ברופאים, שהדיר שינה מעיניהם של אנשי משרד הבריאות בסוף שנות ה-80. "בישראל של תחילת שנות ה-90 הוכשרו כ-300 רופאים בשנה", מסביר גבי בן-נון, לשעבר סמנכ"ל לכלכלה וביטוחי בריאות במשרד הבריאות. "בשנים הראשונות עלו יותר מ-2,000 רופאים בשנה, ופתאום קיבלנו רופאים פי שישה ויותר ממה שהיינו רגילים. הם אמנם היו צריכים לעבור בחינות רישוי ולא לכולם היה מקום במקצועות הרפואה המקוריים, אבל מדובר בכוח אדם שלא יסולא בפז. מאחר וגל העלייה פסק ומסגרות ההכשרה לרופאים לא גדלו - אנחנו נמצאים בירידה, ובקרוב נתגעגע לעלייה ההיא".



היזמות היא אחת ההצלחות הגדולות בקרב עולי חבר העמים. מנתוני המשרד לקליטת עלייה עולה כי שיעורי ההצלחה של עסקים שבבעלות עולים ושרידותם - גבוהים לעומת המקובל בסקטור העסקי הישראלי: שרידות עסקים קטנים ובינוניים של עולים בישראל היא 68%, לעומת שרידות עסקים דומים של ישראלים ותיקים - 50%. רמת שביעות הרצון מהעסק בקרב יזמים עולים היא 77%.



אירוס הומינר, מנהלת האגף ליזמות עסקית במשרד הקליטה, מסבירה את הפער בשיעור ההצלחה בשלושה גורמים עיקריים: "ברוב המקרים היזמים העולים הפותחים עסקים הם בעלי ניסיון או השכלה בתחום הרלוונטי; ההצלחה העסקית נתפשת כהצלחה בתהליך הקליטה כולו, ולכן המוטיווציה גבוהה יותר; בדרך כלל, עסקיהם של העולים היזמים הם עסקים משפחתיים, והליכוד המשפחתי הופך את ההצלחה למטרה משותפת".



הפוטנציאל לא מוצה



"לצד ההצלחות הגדולות בקליטתם של עולי ברית המועצות, ניכרו גם קשיים", אומרת כהן גולדנר. זאת מפני שרבים מהעולים אחזו במקצועות לא רלוונטיים למשק הישראלי - אלפי מהנדסי מכרות, נפט ורכבות שהיו צריכים לעבור הסבה ולא תמיד הצליחו לעשות זאת. בנוסף, רופאים היו חייבים לעבור מבחני רישוי ולהשלים פערי ידע, ואחיות היו צריכות להתמודד עם קורסי אוריינטציה המותאמים לישראל.



"גם אלה שמצאו עבודה מרוויחים פחות מוותיקים באותם תפקידים, ואינם מקבלים תגמול להשכלה שרכשו בארץ מוצאם", אומרת כהן גולדנר. חנין מגלה כי "העולים הצליחו להשתלב במידה רבה יותר בסקטורים שיש בהם תחרות חופשית, כמו היי-טק, טכנולוגיות תעשייתיות ובעסקים. לעומת זאת, במינהל ציבורי למשל, הצליחו רק כ-16% להשתלב". פאר מוסיף כי "למרות ההשתלבות בשוק העבודה, רבים מהעולים נותרו סגורים בקהילות שלהם. יש שכונות שלמות שבהן אתה יכול לדבר רק רוסית, ויש שכבה משמעותית שאינה מוכנה להתאים את עצמה לסביבה, ובמידה רבה רואה את עצמה כאליטה".



"בעיקרו של דבר, העלייה לא מיצתה את פוטנציאל ההון האנושי ולא תרמה לכלכלת ישראל כפי שהיתה מסוגלת", אומר פרופ' אלי לשם מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. "חלק משמעותי מהאקדמאים מועסקים בתפקידים שלא נדרשת בהם כל השכלה רלוונטית - כמו פועלים בתעשייה, מנקים וסייעות לקשישות. בנוסף, העלייה הביאה עמה 40 אלף מורים, אך לא יותר מ-10% מהם נקלטו במערכת החינוך הישראלית. ניתן רק לשער היכן היה מקומנו במערך החינוך אם היינו מאמצים את מסגרות החינוך המשלימות שלהם. בעוד ילדי הוותיקים מידרדרים מדי שנה כלפי מטה אל עבר העולם שלישי, כל זוכי אולימפיאדות המתמטיקה הם בני עולים".



60 שנה - 3 מיליון איש מ-90 מדינות



>> היקף ההגירה לישראל ביחס לגודל האוכלוסייה הוא בגדר תופעה ייחודית שאין לה אח ורע בכל העולם: מאז קום המדינה ועד היום עלו לישראל כ-3 מיליון איש מ-90 מדינות שונות.



"כאשר יש מדינה עם בסיס אנושי רחב יותר והוא משולב אינטגרלית בחברה - זו הצלחה כבירה", אומר המשנה לנגיד בנק ישראל, צבי אקשטיין. "הדבר החשוב ביותר שקרה לנו הוא חיזוק הקיום של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, שכמעט מחציתו כיום חי בישראל. אין הרבה מדינות בעולם שיכולות להתגאות בקליטה מוצלחת כל כך של כמות מהגרים לא פרופורציונלית לכמות האוכלוסייה הוותיקה".



"כדי להתמודד עם גלי העלייה, במשך השנים פיתחו הממשלה והמשרד לקליטת עלייה פתרונות יצירתיים לקידום השתלבותם והעסקתם של העולים", אומר שר הקליטה, יעקב אדרי. "ישראל מהווה כיום מודל לחיקוי בקליטת עולים ובשילובם במרקם החברתי, הכלכלי והתרבותי, ומדינות רבות מאמצות את דפוסי הקליטה שלנו בתחומי התעסוקה ולימוד השפה".



ד"ר זאב חנין מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, אומר כי "קשה לתאר איך היתה מתמודדת כל מדינה אחרת עם גלי הגירה כל כך גדולים. מה היו עושים בארה"ב אם מחר היו מתדפקים על דלתותיהם מילוני מהגרים שהיו מגדילים את אוכלוסיית המדינה בעשרות אחוזים? על אף שיש הרבה ביקורת צודקת על הקליטה לאורך השנים, בשורה התחתונה מדובר בהישג אדיר של מדינת ישראל ושל העם היהודי".



כישלון: העולים פוזרו בדרום, הצמיחה נשארה במרכז
יישובי הפריפריה \ מאת דניאל בן סימון



ייתכן שנלוו למיזם ההתיישבותי הגדול ביותר מקום המדינה כוונות טובות. ייתכן שלמאות אלפי העולים החדשים שנשלחו ליישב את חגורת היישובים שנבנתה בפריפריה המתהווה יועד תפקיד מכריע בפיזור האוכלוסייה. הוגי רעיון הפיזור היו מודעים למחיר האנושי הכבד של כיבוש השממה - אבל הם שיכנעו את עצמם שלא ירחק היום ובני הדור השני והשלישי, ילידי הפריפריה, יצעדו בגאון אל לב לבה של החברה הישראלית ויכבשו אותה.



היו גם שיקולים אחרים. לוי אשכול, מהבולדוזרים של ההתיישבות החדשה, האמין שההתנסות הקשה תחשל את העולים החדשים ותקרב אותם לרוח הישראלית. לא היה זר לו גם השיקול של הסיוע לקיבוצים ולמושבים בעזרת כוח עבודה להוט לפרנסה.







פיעמה בקרב הוגי הרעיון תקווה שהמאמץ האנושי הכביר יישא פרי. הם האמינו שהעולים הראשונים יפלסו בדם, יזע ודמעות, את דרכם של ילדיהם, שיצמחו כישראלים חדשים לכל דבר. אמנם ניטלה מעיירות הפיתוח תחושת החלוציות שדבקה בבני המושבים והקיבוצים, אבל המדינה חוללה מהפכה בחייהם. היא הכניסה אותם למעגל חיים חדש. הם למדו לחרוש את האדמה, לחלוב פרות ולעסוק בענפי החקלאות השונים. מי שלא נהפכו לחקלאים, נשלחו בהמוניהם לעבוד במשמרות מתישות בבתי חרושת לטקסטיל ובמפעלים עתירי ידיים עובדות.



לא המתין להם עתיד מזהיר ליד מכונות התפירה הרועשות, אבל הפועלים טיפחו חלום שילדיהם לא ייאלצו ללכת בעקבותיהם. לבטח ירכשו השכלה, יבחרו בעבודות מודרניות ויפרשו כנפיים להיכן שיחפצו. זה היה חלומם של העולים באופקים, דימונה, קרית גת, קרית מלאכי ושאר עיירות הספר, שרוב תושביהן נאלצו להוציא את לחמם מעמידה מתישה ליד המכונה.



הישראלים בראשית המדינה לא היו שותפים לחלום הפריפריה. לא היה סיכוי לשכנעם להצטרף לרעיון פיזור האוכלוסייה. המשימה הוטלה על כתפיהם של העולים החדשים.



מיד אחרי קום המדינה, 70% מהיהודים התרכזו בשלוש הערים הגדולות. בתל אביב לבדה התגוררה כמעט מחצית מתושבי המדינה. כבר אז קיטבה הפרישה הזאת בין המרכז לשוליים שבפריפריה. ראשי המדינה חששו כבר אז שהאנומליה תעצים את הקיטוב המעמדי בין ותיקים לחדשים, בין תושבי המרכז לתושבי הפריפריה.



במבט לאחור, הפריפריה הישראלית לא עמדה בציפיות שתלו בה מטפחיה. ברוב תחומי החיים השתרכו תושביה אחרי תושבי המרכז והרגישו שהם חיים בארץ אחרת, נחשלת יותר. אף שהמרחקים התקצרו, הודות לרכבת ולכבישים המהירים, רוב הצמיחה הכלכלית שידעה המדינה מקורה במרכז. פירותיה פסחו לרוב על ערי הפריפריה.



כישלון: כל ישראל שנוררים \ רות סיני



"אני פונה אליכם בבקשה לתרום מחשב עם יציאת USB ואפשרות התקנת Windows XP, מדפסת וסורק למשרד שלי בעיריית צפת". פנייה זו נשלחה ערב פסח לעמותות אחדות על ידי ג'יין לרנר, "רכזת משפחות במצוקה בעיריית צפת".



פנייתה אינה חריגה. נדמה שבשנים האחרונות הוסרה הבושה מבקשות לתרומה. הגידול במספר העמותות, הקיצוץ בתמיכות המדינה, הצרכים הגדלים, ובאחרונה גם שחיקת שער הדולר - כל אלה גרמו להסרת הרסן. נראה כי היקפי התופעה ופומביותה שוחקים את נכונות הציבור לתרום.



לא עוד מבצע "הקש בדלת" לאגודה למלחמה בסרטן ו"שירותרום" לחיילים בלבד. מספר המבצעים גדל עשרות מונים ושיטות ההתרמה השתכללו: מוקדים טלפוניים שפונים בשיטות מנומסות-אך-אגרסיוויות ומציגים אפשרות לתרום בתשלומים באמצעות כרטיסי אשראי; שלטי חוצות המכריזים על מיליון רעבים שזקוקים לכספי הציבור; ילדים שצובאים על קניונים ומרכולים ומבקשים מקונים לפתוח את ארנקיהם.



לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ארגונים נסמכים יותר ויותר על תרומות: ב-91' היו התרומות 16% מהכנסתם, ב-2004 עלה השיעור ל-19%. מרבית התרומות עדיין מגיעות מחו"ל - 1.5 מיליארד דולר בשנה, לפי הערכות שונות - אבל גם ישראלים תורמים לפחות 250 מיליון דולר בשנה. חברות ישראליות הגדילו בשנים האחרונות את תרומותיהן, אבל הסכומים כאחוז מרווחיהן הצטמקו - משיא של 1.2% ב-2006 ל-0.9% ב-2007.



מסורת התרומה מושרשת ביהדות ומרבית הישראלים טוענים שהם תורמים, גם אם סכומים קטנים. סקר שערך המרכז לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן גוריון ב-2007 מצא ששיעור התורמים נותר דומה לרמתו לפני עשור - 82%. ואולם נמצאה ירידה במספר התורמים 900 שקל בשנה או יותר, ובעוד מספר התורמים הדתיים עלה, מספר התורמים החילונים ממעמד הביניים ירד.



כמעט שישה עשורים אחרי עלייתו על הקרקע, פרויקט הפריפריה העצים יותר מתמיד את תלותו במרכז. המפעלים עתירי הידיים העובדות נסגרו בזה אחר זה והרחיקו אל מעבר לים בחיפוש אחר עובדים זולים. תחתיהם כמעט לא הוקמו מפעלים חדשים, שלא לדבר על מפעלי היי-טק. למעט מפעל אינטל, שהוקם בקרית גת הודות למענק חסר תקדים של 600 מיליון דולר מהמדינה, הפריפריה הדרומית נותרה מחוץ למהפכת ההיי-טק ששטפה את ישראל.



בוגרי התיכון ובוגרי הצבא מחפשים את עתידם מחוץ ליישובים שבהם גדלו. בריחתם מעידה על הכישלון המהדהד ביותר של הפריפריה הישראלית. רובם נוהרים למרכז, שואפים להגשים את החלום הישראלי.