"נפערו כאן פערים משוגעים"

לפני 45 שנה פירסם פרופ' אברהם דורון מהאוניברסיטה העברית, לימים חתן פרס ישראל, מאמר שבו טען כי 11% מהמשפחות בישראל עניות. הטענה שבאחת המדינות השוויוניות בעולם חיים אנשים עניים עוררה סערה. "ההתנפלות עלי היתה לא קטנה, איך אני מעז לכתוב דברים כאלה", נזכר דורון. בכל זאת דירבן המאמר את הביטוח הלאומי ובסוף שנות ה-60 התפרסם דו"ח העוני הראשון, שאמנם השתמש בכלים שונים מאלה המוכרים כיום, אבל מצא שדורון צדק - לפי הדו"ח, הכנסתן של כ-12% מהמשפחות מציבה אותן מתחת לקו העוני.

הכחשת העוני, תופעה מוכרת גם כיום, נבעה, בין השאר, מקידוש ערך העבודה על ידי ממסד מפא"י, ותפישה שאדם עובד אינו עני. "עצם הרעיון של סיוע לנזקקים והחשש מעידוד טפילות דחקו את הסוגייה לשוליים", מסביר פרופ' ג'וני גל מהאוניברסיטה העברית. באופן אירוני, בחלוף 60 שנה נהפך שוק העבודה לאחד ממקורות האי שוויון המשמעותיים בישראל.

ואולם הפערים אז היו קטנים, ולכן העוני היה שונה מהצורה שהוא לבש בשנים האחרונות. "לא היה אלפיון עליון וגם לא מאיון עליון", אומר הח"כ לשעבר והמחנך הוותיק אריה (לובה) אליאב. "היו פערים במשכורות של עובדי ציבור, למשל. פעם היה איזה עסקן מפא"י שהתברר שיש לו דירה של שלושה חדרים וחצי וכמעט תלו אותו בכיכר העיר".

זיכרונות הילדות והנעורים של סבירסקי ואחרים - צריף העץ של הנשיא יצחק בן צבי בירושלים, הצריף של דוד בן גוריון בשדה בוקר, ואפילו דירת שני החדרים וחצי של מנחם בגין בתל אביב - אינם התרפקות סרק על העבר. על אף הדלות של המעברות, והקיפוח של עולי צפון אפריקה, שהולידו בסוף שנות ה-50 את מהומות ואדי סאליב ובתחילת שנות ה-70 את תנועת הפנתרים השחורים, החתירה לשוויון היתה אמיתית.

ביטויה המובהק בימיה הראשונים של המדינה היה משטר הקיצוב, הצנע, שנועד להבטיח חלוקה שווה של המחסור. כולם קיבלו את אותה כמות מרגרינה ושמן ואותם סכומי מטבע חוץ ואשראי בבנק. במקביל לצמיחה המהירה של שנות ה-50 וה-60, התבסס והתרחב מעמד הביניים הישראלי. "כשמסתכלים על מדינת מהגרים, שרבים באו אליה בלי כלום ואחרי פחות מ-20 שנה 74% היו בעלי בתים, את רואה הצלחה אדירה של מדינה שיצרה יש מאין", אומר עו"ד יובל אלבשן, פעיל חברתי שכותב על פערים בחברה הישראלית.

במקביל, הונחו היסודות למדינת הרווחה הישראלית: ב-54' הוקם המוסד לביטוח לאומי ובהדרגה, אם כי באטיות בעייתית ומכעיסה, נארגה רשת ביטחון שוויונית וצפופה למדי בעבור הנזקקים ובעבור אלה שעלולים יום אחד להיקלע לצרה ולהיות נזקקים. הפערים של אז נראים תמימים כיום. בשנות ה-60, למשל, צצה אופנה חדשה - הפלגה לקפריסין לקנות מגהצי אדים. "האמידים יותר אף הביאו פריג'ידר", נזכר אליאב.

ד"ר נרי הורביץ ממכון מנדל למנהיגות, מומחה בהיסטוריה של מדינת הרווחה הישראלית, מזהיר מפני רומנטיזציה של שנות ה-50. "היתה פה חברה מגויסת שעמדה יפה באתגר של בניית אומה", הוא אומר. "הפערים היו קטנים יחסית, אבל גם הנגישות להזדמנויות היתה מוגבלת ואפיקי המוביליות היו סתומים".

אחרי תקופת המיתון של 66', שפגעה לראשונה גם באשכנזים ותיקים ולא רק בעולים מהמזרח, ומלחמת ששת הימים, שוב חלה ירידה בעוני ובפערים. גל מייחס זאת להנהגת קצבאות ילדים, ביטוח אבטלה וקצבאות נכות, עדכון קצבאות הזקנה ואבטלה נמוכה. קצבאות הביטוח הלאומי היו יעילות - הן העלו 70% מהעניים מעל לקו העוני. כיום הן מעלות פחות מ-40%.

אז איך נהפכה ישראל בתוך פחות מ-60 שנה מאחת המדינות השוויוניות בעולם למובילת טבלת האי שוויון במדינות המתועשות? ולמה הוכפל שיעור העניים - מ-11% ל-20% מהמשפחות תוך 40 שנה?

הדעות חלוקות בשאלה מתי התחילו להתהוות הפערים המשמעותיים, בסוף שנות ה-70 או באמצע שנות ה-80. דבר אחד מוסכם - ככל שהכלכלה היתה יותר ריכוזית, כך שרר יותר שוויון. מהרגע שהחלה מדיניות של ליברליזציה והפרטה, בשנות ה-80, לצד האינפלציה הדוהרת, התרחבו הפערים. "החל תהליך של העברת העושר הלאומי מהממשלה ומחברת העובדים לידי כמה משפחות עשירות", כותבים מוריה אבנימלך ופרופ' יוסי תמיר בספרם "רווחה מתקתקת". עם זאת, רווחי ההון של המשפחות העשירות הם רק חלק מהסיפור. גם פערי השכר, תרמו תרומה לא פחותה לאי שוויון. נתוני הלמ"ס מראים שב-92' העשירון העליון החזיק ב-26% מהכנסות השכירים. כעבור 15 שנה הגיע חלקם ל-28.2%. עם העשירון התשיעי, הם מחזיקים בכמעט מחצית ההכנסות משכר, ו-80% מהשכירים צריכים לחלוק את כל השאר.

למעשה, גם העשירון העליון אינו עשיר - ביחס למאיון או לאלפיון העליון. עלות השכר השנתית הממוצעת של מנהל ב-25 החברות הגדולות בבורסה גדלה מ-4 מיליון שקל ב-2003 ל-10 מיליון ב-2006. משמעות הדבר שהכנסתם החודשית של מנהלים אלה היתה גדולה פי 21 מההכנסה הממוצעת של משק בית בעשירון העליון. לעומת זאת, שכרם של יותר מ-70% מהשכירים מגיע רק לשכר הממוצע במשק (כ-7,700 שקל). משמעות הדבר היא שמרבית הישראלים יצטרכו לעבוד 6 שנים כדי להרוויח שכר חודשי של מנהל חברה בורסאית גדולה.

גורמים רבים תרמו להיווצרות הפערים: הגלובליזציה, השינויים הטכנולוגיים, שינוי מבנה התעסוקה ויציאה סיטונית של נשים לעבודה. ואולם כל אלה אינם ייחודיים לישראל. מה שייחודי לה הוא קצב היווצרות הפערים ועומקם. "נפערו כאן פערים משוגעים, אולי מפני שהתחילו לזלזל בפרות קדושות כמו שוויון וצדק חברתי", אומר אליאב. "עכשיו הפרות הקדושות הם כסף ועוד כסף ועוד כסף".