לטעמו של רוטברד, ההישג המשמעותי של האדריכלות הישראלית הוא האדריכלות שנעשתה בעידן שלפני מלחמת ששת הימים. "אני מתכוון לכל מה שנכנס לקטגוריה המכונה 'הפרויקט הישראלי': תוכנית שרון וכל הדור של הארכיטקטים של העשורים הראשונים כמו יסקי ואלכסנדרוני, נחום זולטוב (שעבודתו אינה מוכרת מספיק), שמעון פובזנר, יעקב רכטר הצעיר, דב כרמי ובמידה מסוימת גם רם כרמי. זו היתה יצירה כמעט יש מאין, שהיו בה ללא ספק הרבה בעיות וכישלונות וגררה לפעמים ביקורת והתמרמרויות, אבל גם הישגים משמעותיים".
נהוג להתייחס לאדריכלים של העשורים הראשונים כמובילים חברתיים שיצרו כאן אדריכלות חדשנית. רוטברד מסביר ש"זו אדריכלות ייחודית, שהיתה תלויה בפרוגרמה ובתנאים הספציפיים של כל פרויקט, ולפעמים הצמיחה דברים ייחודיים. אבל להגיד שנוצר פה משהו חדש, זה לא נכון. הם היו הרבה יותר צנועים ממה שהדור שלנו עשה מהם. אם תשאלי את יסקי או אלכסנדרוני, הם יגידו שהם רק רצו שזה יהיה הכי דומה ללה קורבוזיה, או למה שראו במגזינים".
לדעת רוטברד, האדריכלות הישראלית אינה אלא "ניב מקומי של תופעה יותר כללית. אחרי 67', הכיבוש ובגין, התחילו להתפתח פה תופעות לגמרי מקומיות לפחות לרגע מסוים, אבל לא בטוח שזה לטובה. כל הטיפולוגיות של ההתנחלויות והגידולים הבארוקיים של 'בנה ביתך' הם אולי דברים שלא רואים במקומות אחרים".
אדריכלות ושלטון
בזמן שהוקמה מדינת ישראל והמודרניזם עדיין שלט בכיפה, נהגו להסתכל על האדריכל כמי שמעצב את המרחב ובמקביל את החברה. אדריכלות לא היתה רק בית יפה או שכונה נעימה, אלא אידיאולוגיה שלמה שסברה כי ניתן לשפר את חיי האזרחים באמצעים אדריכליים. בישראל הצעירה נחשבו האדריכלים כיד ימינם של אנשי השלטון וכמי שעיצבו את המדינה שבדרך. יש מי שמייחסים לאדריכל אריה שרון השפעה מרכזית על השלטון.
רוטברד מסביר כי "לארכיטקטים המודרניים יש מצד אחד אתוס הקשור לרעיונות כמו הנדסת חברה ומצד שני גם להם היה את הליבידו של הארכיטקט שרוצה לבנות ולעשות ארכיטקטורה יפה. עם קום המדינה, האדריכלות הישראלית היתה זקוקה לאתר והמדינה היתה זקוקה למי שיבנה אותה. לא ברור מי רכב על מי. אם זה היה אריה שרון על בן גוריון או להפך. לפי מה שקראתי על בן גוריון, אני מאמין שהוא רכב על אריה שרון".
הדומיננטיות של האדריכלים בתקופה הזו, גורמת לתהות מה היה קורה אילולא אריה שרון היה מקבל את שרביט השרטוט של המרחב. האם הבאוהאוס עדיין היה זוכה לאותה עדנה, או שמא סיפורים אדריכליים אחרים היו שולטים? רוטברד חושב שהעיסוק בשאלות של מציאות אלטרנטיווית הוא לא ענייני. "אי אפשר לשאול האם אדריכל אחר היה מתכנן את ישראל, היא היתה נראית אחרת. זה כמו, להבדיל אלף הבדלות, לשאול מה היה קורה אם היטלר לא היה נולד.
"ההיסטוריה היא תוצר של הרבה רגעים קטנים ואי אפשר לשאול מה היה קורה אילו. הדברים יכולים להיות מאוד נזילים ושרירותיים: החלטות גורליות הרי יכולות להתקבל בשבריר שנייה. חמישה אנשים יושבים בישיבה בחדר, ומישהו אומר את הדבר הנכון ברגע הנכון ובטון הנכון - וגורם לזה שדברים יקרו. יש אנשים שיש להם את הכישרון הזה ואת היכולת לגרום לדברים לקרות. אנשים כמו יסקי ואני מניח שגם לאריה שרון ובן גוריון היתה את היכולת הזו".
האם לדעתך אנחנו מתרפקים על העבר האדריכלי כי הוא היה איכותי יותר, או בגלל שהוא עבר ונגמר?
"בתקופה המכוננת של האדריכלות הישראלית היו כללי משחק יותר נאותים של תחרויות אדריכלות ושל תהליכי קבלת החלטות שעזרו לאדריכלים להגיע לפתרונות טובים יותר. היום, עם ההפרטה, אני חושב שכללי המשחק יותר פרועים ופחות ברורים. דמות האדריכל במרחב הציבורי פחות ברורה. אדריכלים צריכים להמציא את עצמם כדמויות: מי הם, מה הם ומה אומרים עליהם.
"אין היום טרנד שולט. פעם אפשר היה להכניס אדריכל מודרניסטי ואדריכל פוסט מודרניסטי לחדר והם היו הולכים מכות. היום כל אחד עושה את הדבר שלו. השורה התחתונה היא למי יש יותר עובדים במשרד, למי יש יותר כסף או על מי כותבים יותר. מה שמאחד את כל הדברים הוא שהכל מתקיים במרחב תקשורתי. לכן זה שהבניין הוא 'ירוק' זה יותר חשוב כמשהו שאפשר להגיד ולשווק מאשר שיהיה חיסכון בחשמל בפועל.
"האקלים האדריכלי כיום הוא כזה שיושבים אדריכלים במערב ומייצרים תוכנית רעיונית לפרויקט במדינה מתפתחת, וצבא של אדריכלים ומהנדסים מקומיים הופך אותה למבנה. בסיטואציה כזו לא מדובר במקצוענות אלא בסיפור ובדימוי שמוכרים לנו".
עם כל הגלובליזציה, אפשר לדבר היום על אדריכלות ישראלית?
"לא נראה לי שיש דבר כזה, אדריכלות ישראלית. אני חושב שזו שאלה לא מעניינת. כמו השאלה 'מה ישראלי בעינייך?' של יאיר לפיד. הרעיון של חיפוש זהות מקומית הוא בעייתי בכלל, לא רק בארכיטקטורה. פעם חלמו שתהיה לנו תלבושת לאומית ישראלית, כמו שיש להולנדים. אבל גם ההולנדים הולכים עם התלבושת הזו רק בפורים. כל העניין של תלבושת לאומית מבחינת הבגד או האדריכלות זה רעיון שהוא לא תקף כבר יותר ממאה שנה. אם יש מאפיינים מקומיים או ניבים מקומיים, אז זו תופעה שאפשר לאפיין אותה רק בדיעבד.
"היום כל מקום הוא סוג של חוץ לארץ. בנייני המשרדים והקניונים נראים אותו דבר בכל העולם. גם המאפיינים המקומיים, לכאורה, כבר נהפכים לחלק מן המשחק הגלובלי. יש סוג של הקצנה והחצנה של המאפיינים המקומיים. זה כמו בסופרמרקט: כשרוצים למכור גבינות שוויצריות, אז מציבים זבן עם מכנסי עור ושלייקעס.
"חלק מהפרוגרמה הגלובלית הוא הצגת ההבדלים הלוקאליים וההחצנה שלהם. כמו הדוגמה של העיר הלבנה בתל אביב. בימינו, הדבר הכי אותנטי בתל אביב זה לבנות מגדלים כמה שיותר גבוהים ועם טכנולוגיות כמה שיותר מתועשות. כדי לייצר בניין כמה שיותר דומה למה שנעשה כאן בשנות ה-30 צריך לשחזר אותו או לשפץ אותו, בעלות מאוד גבוהה. זו השקעה כמעט לא סבירה, בטח ביחס למה שאפשר לקבל באותו סכום בפארק צמרת.
"הסיפור הזה של תל אביב חוזר על עצמו בכל העולם. תפקידה של ההקצנה הזו של המקומיות הוא דווקא לייצר את המקום כמקום גלובלי. לכן, המגדלים, איילון סיטי, הקניונים והעיר הלבנה הם חלק מן מהנוף המקומי ואי אפשר להפריד ביניהם. תל אביב היא מוצר שצריך למתג ולשווק".
הודו זה ממש כאן
>> רוטברד ביקר השנה בהודו והביקור גרם לו לשינוי ביחסו לאדריכלות של העשורים הראשונים בארץ. "האדריכלות הישראלית לא צמחה בסיטואציה מבודדת. האינפורמציה עברה והם היו מודעים למה שקורה בעולם. היו התאמות, אבל אפשר לראות בכל מיני מקומות אחרים בעולם אדריכלות דומה. בשנה האחרונה יצא לי להיות בהודו, וראיתי שהיה באותה תקופה של "הפרויקט הישראלי" גם פרויקט הודי שהוא לא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר. יש הקבלה בין האדריכלות בהודו באותה תקופה לבין האדריכלות הישראלית.
"נחשפתי לכך בהודו רק אחרי הספר של יסקי והתערוכה של צבי אפרת על "הפרויקט הישראלי". עבורי זו היתה הפתעה גדולה. מדובר בעשייה דומה מאוד: ארכיטקטורה של בטון חשוף, וערים חדשות שנבנו כמו צ'אנדיגר. אולי לא מדובר בהיקף טוטלי באופן יחסי כמו כאן, אבל בכל זאת העבירו שם מיליוני אנשים ממקום למקום. המטען הערכי שעומד מאחורי הארכיטקטורה הזו היה חלק ממסגרת רעיונית שהיא יותר עמוקה ומנומקת מאשר אצלנו. אם אצלנו דיברו על צברינו החביבים והעוקצניים והכנות והדוגריות - דברים שהם כמעט פולקלור - שם הערכים מבוססים על תשתית של הפילוסופיה של גאנדי, שהערך של אמירת האמת הוא הבסיס שלה.
"אומרים שהפרויקט הישראלי הוא אדריכלות ישראלית מקורית. אבל האדריכלות של ירוחם ואופקים לא מאוד שונה מהאדריכלות של צ'אנדיגר, פרט לכך שבאחרונה התוצר יותר איכותי ומדובר בעיר העשירה ביותר בהודו כיום.
"יש מיתוס שהאדריכלות המודרנית נכשלה והתכנון של ערי הפיתוח אשם במצבם. טוענים שהאדריכלות הישראלית אשמה בעוולות חברתיות, אבל כשהולכים לצ'אנדיגר ומסתובבים במרכז המסחרי שדומה למרכז המסחרי של קרית גת או אופקים, רואים שהכל מלא בחנויות ענקיות עם מותגי האופנה הכי יקרים, וכל המעמד הבינוני של הודו נוסע לשם לעשות קניות. זו אולי עוד הוכחה שלארכיטקטורה יש פחות השפעה ממה שאנחנו אוהבים לחשוב".
"להגיד שנוצר פה משהו חדש, זה לא נכון"
שני שילה
9.5.2008 / 9:43