הרבה לפני שמישהו הכיר את השם פדני עבד מייסד רשת התכשיטים, אורי פדני, כפועל בקטיף תפוזים. פדני, שעלה לישראל שנה אחרי הקמת המדינה כשהיה בן 29, קיווה להקים עסק תכשיטים משגשג, כמו זה שניהלו הוריה של אשתו שירדו מנכסיהם כשברחו במלחמת העולם השנייה מבלגיה לצרפת.
פדני, שלמד את מלאכת הצורפות באנטוורפן, תיכנן להחזיר עטרה ליושנה בישראל, אך בהיעדר כסף או קשרים פנה לעבודה בפרדס. כשנגמרה עונת הקטיף עבר לתל אביב והחל לעבוד כמוזג משקאות במלון. בשעות הפנאי עסק בצורפות בדירתו הקטנה, אך ידע שלא יוכל לפתח זאת לעסק של ממש: בימי הצנע של תחילת שנות ה-50 המדינה אסרה על קנייה ומכירה של זהב וחומרי גלם יקרים אחרים.
משפחת פדני. מימין: בני, מאלווין ואורי
תצלום: אייל טואג
באחד הימים סמול-טוק קליל על הבר נהפך להזדמנות עסקית, כשהתברר שהלקוח הוא חיים קרסו, יבואן מכוניות עשיר. פדני הראה לקרסו טבעת וסיכה שהכין בעבור רעייתו, מאלווין. קרסו, שהתרשם מאיכות העבודה, הזמין בו במקום עבודת צורפות מפדני. כך התחיל העסק להתגלגל במהירות. כשבכל המדינה עמדו בתור כדי לקנות מוצרי מזון בסיסיים, נשותיהם של עשירי תל אביב פנו אל פדני כדי שייצר בעבורן תכשיטים בעבודת יד.
"הוא התחיל עם לקוח אחד, והשמועה התפשטה כאש בשדה קוצים", מספר בני פדני, בנו של אורי. "הוא עזב את הבר, ומהר מאוד שכר עוזרים". הלקוחות העשירים, שבהם גם בני משפחת רקנאטי, נהפכו לידידיו של פדני.
שנות הצנע חלפו, ופדני המשיך לייצר תכשיטים. בסוף שנות ה-50 נקרתה בפניו הזדמנות נוספת, כשאיש העסקים משולם ריקליס, שהיה לקוח וידיד, בנה את מלון שרתון הישן והציע לו לפתוח שם חנות.
החנות נפתחה ב-1958, ומאלווין נכנסה לעסק כמנהלת חשבונות ואחראית על הצד הלוגיסטי. הקפיצה המשמעותית של פדני, שבעקבותיה נהפכה החנות האחת לרשת, התרחשה בעקבות מלחמת ששת הימים. התיירים היהודים, שהציפו את המדינה, לא פסחו על ביקור בחנות - אז אחד המקומות היחידים בישראל שמכרו מוצרים יוקרתיים ברמה בינלאומית.
באותה תקופה פתחה משפחת פדני חנות בשער יפו שבעיר העתיקה בירושלים - החנות היהודית הראשונה שנפתחה ברובע היהודי לאחר המלחמה. בעקבות השגשוג ועומס העבודה נכנסו לעסק הילדים בני ואילן. השניים, שהכירו את העסק מילדותם, מילאו שרשרת תפקידים בחברה עד שב-1983 נהפכו למנכ"לים משותפים. במשך השנים התפשטה הרשת ליבוא מותגי יוקרה של שעונים ואביזרים שונים, כגון קרטייה, פטק פיליפ ובולגרי. בד בבד הפסיק אורי פדני לייצר ללקוחותיו תכשיטים באופן אישי, ועסק בייעוץ ובהכשרת צורפים.
בשנות ה-90 העסקים פרחו, ופדני נהפכה לרשת בפריסה ארצית. אלא שב-2002 נקלעו אורי, בני ואילן פדני לתסבוכת כשהואשמו בעבירות מס בהיקף של 617 אלף שקל. משפחת פדני החליטה להגיע להסדר טיעון, שבו הודו בני ואילן בעבירות המיוחסות להם והורשעו בעבירות מס. על האחים נגזר עונש של שישה חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס של 100 אלף שקל כל אחד. על החברה עצמה הוטל קנס של 100 אלף שקל נוספים.
כמה חודשים לאחר שהסתיימה הפרשה נפרדו דרכיהם של האחים. ההשערות בשוק התכשיטים היו שבין האחים התגלעו מחלוקות, בין השאר בשל ההסתבכות עם רשויות המס. האחים, מצדם, מכחישים כל קשר וטוענים שהפרידה היתה ידידותית. בני פדני טוען כי הפרידה לא היתה קשורה לפרשת המסים, אלא נעשתה על רקע חילוקי דעות מקצועיים - הוא רצה להמשיך לשמור על המיתוג היוקרתי של הרשת ולפתוח חנויות בחו"ל, ואילו אילן ביקש להרחיב את קהל הלקוחות בישראל, גם אם המשמעות היא הפיכתה של הרשת לעממית יותר.
בסופו של דבר מכר אילן את חלקו בחברה לאחיו הבכור, ובחמש השנים שחלפו מאז הוא עוסק ביזמויות שונות. בני ממשיך לשים דגש על יוקרה, ופתח מאז חנות בקנט שבבריטניה.
בגיל 88, אורי פדני עדיין מגיע לחנות הדגל בתל אביב, ומשמש יועץ בעבור בנו ובעבור לקוחות ותיקים שרואים בו בר סמכא. פדני הסב יודע שייתכן כי לעסק שאותו הקים לא יהיה יורש, מכיוון שנכדו בן ה-30 עוסק כיום במלונאות ועדיין לא החליט אם הוא רוצה להיכנס לעסקי התכשיטים. "אני נותן לו את הדרור והחופש להחליט לבד מה הוא רוצה", אומר בני פדני על בנו. "בזמני החברה היתה קטנה יותר והצורך העסקי היה בוער. בסיטואציה שנוצרה היה כמעט טבעי לבוא לעסק".
פדני
שנת הקמה: 1950 (חנות ראשונה - 1958)
מספר סניפים: 11 (אחד בבריטניה)
עוד משהו: המכירה הראשונה היתה למשפחת קרסו
דרך הלבנים האדומות
אקרשטיין הוא שם שכמעט כל אחד מכיר בזכות המרצפות האדומות שהונחו בשכונות מגורים רבות ברחבי ישראל. הן חדרו גם למרחב הציבורי, וכבשו את טיילת הילטון בתל אביב, רחבת הטקסים בהר הרצל, טיילת חומות יפו ועוד עשרות אתרים.
מייסד החברה צבי אקרשטיין, שהלך לעולמו ב-1974, דווקא התנגד בתקיפות ללבנים שאותן ייבא לישראל בנו גיורא. "אבא שלי אמר שמרצפת של מדרכה צריכה להיות גדולה יותר, ולא הבין איך 40 מרצפות ייכנסו למטר מרובע", נזכר גיורא אקרשטיין. "לשמחתי הוא טעה, אך לצערי הוא לא זכה לראות את האקרשטיינים המפורסמים שכולם מדברים עליהם".
עם זאת, אקרשטיין הבן מודה שהמרצפות האדומות לא הביאו רק גאווה למשפחה. "עד היום אני סובל מהתדמית של מוצר זול שכיסו אתו את ישראל כולה", הוא אומר. "לפעמים, כשאומרים 'נעשה לך אקרשטיין', חושבים על מוצר נחות. אבל כיום יש אקרשטיינים עם גימורים מיוחדים. לצערי, התדמית של אקרשטיין נשארה תדמית של דבר זול ופשוט".
צבי אקרשטיין עלה לישראל מפולין ב-1927. הוא עבד תחילה כפועל בפרדסי פתח תקוה, כתף אל כתף לצד פנחס ספיר שנהפך לימים לשר אוצר מיתולוגי. משם הוא נדד לעבודה בבית חרושת לייצור מרצפות. ב-1931 הוא החליט לייסד בית חרושת משלו בפינת הרחובות ארלוזורוב ויהושע בן נון בתל אביב. בית החרושת עשה שימוש בזיפזיף - חול גס המעורב בגרגירים ומלט, שהובל על גבי גמלים.
משפחת אקרשטיין. מימין: קרין קליר, צביקה אקרשטיין, גיורא אקרשטיין, מאיה ליפין ושולה אקרשטיין
תצלום: אייל טואג
בית החרושת גדל במהרה בזכות תנופת הפיתוח בתל אביב של שנות ה-30. צוותי העבודה של אקרשטיין, שהורכבו בעיקר מעולים חדשים מאירופה, גדלו מיום ליום והניחו מדרכות ואבני שפה. בשנות ה-50 עשה אקרשטיין זינוק משמעותי בעקבות הסכם השילומים שנחתם עם גרמניה ב-1952. לאקרשטיין, שכל משפחתו נספתה בפולין, הוצע לקבל במסגרת ההסכם מכונות משוכללות לייצור מרצפות מתוצרת גרמניה. הוא התלבט ארוכות, אך השיקול הכלכלי הכריע לבסוף. המכונות נחתו היישר במפעל החדש של אקרשטיין, שנבנה בשטח של שמונה דונם באזור התעשייה של הרצליה (הרצליה פיתוח של ימינו).
כשהבן הבכור גיורא השתחרר מהצבא ב-1959 הוא השתלב מיד בעסקי המרצפות כדי לעזור לאביו שלקה בהתקף לב. גיורא, שהתחיל את המסלול כמנהל קבוצות עבודה, הוא כיום בעליו של העסק. אחותו הצעירה נילי אקרשטיין-ליפי עבדה בחברה כמזכירה. כשהתחתנה, היא קיבלה לידיה מניות של העסק המשפחתי, ונסעה לשנים ארוכות בארה"ב. כיום היא חיה בישראל, ואינה קשורה לעסק שאותו הקים אביה.
בסוף שנות ה-60 נרשמה פריצת דרך נוספת בתולדות מפעלי אקרשטיין. בכנס שהתקיים בעיר הנובר שבגרמניה ב-1967 הבחין גיורא בריצוף מיוחד שלא היה מוכר בישראל: לבנים אדומות קטנות המשתלבות זו בזו וכך יוצרות מדרכות, טיילות וכבישים. המרצפות המיוחדות היו אטרקטיוויות במיוחד בעבור מפעל אקרשטיין, מכיוון שהן לא הצריכו התאמות רבות. כל שנדרש היה להרכיב תבניות על המכונות הגרמניות שהגיעו למפעל בשנות ה-50.
תקופת הצמיחה המהירה, שחוותה ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, סיפקה למפעל הזדמנות נוחה להכניס חידושים לשוק. המרצפות האדומות הונחו בראשונה בטיילת שמתחת למלון הילטון בתל אביב, שנבנתה בתחילת שנות ה-70. השנים חלפו, החברה נכנסה ויצאה מהבורסה, הקימה מפעלים בראש פינה, אשדוד וירוחם, וכיום היא מייצרת מגוון רחב של מוצרים פרט ללבנים האדומות: בלוקים לבנייה, רעפי בטון, חיפויים ומוצרים רבים בתחום התשתיות.
בין השאר, אקרשטיין בנתה את תעלת הניקוז בכביש חוצה ישראל ומערכת תת קרקעית מתחת למסלול הנחיתה החדש בנתב"ג. החברה מתפרנסת היטב מעסקי הביטחון, שמאז ומתמיד שיגשגו בישראל: לוחות הבטון שמרכיבים את חומת ההפרדה הם תוצרת אקרשטייין. בחברה מעדיפים להצניע את החלק שלה בבניית החומה, אך לפני שנה הגיעו למשרדיה בהרצליה פיתוח פעילי שמאל המתנגדים לחומה, סתמו את מנעולי הדלתות, צבעו את הקירות בכתמי צבע אדומים והדביקו כרזות מחאה.
לאקרשטיין יש מפעלים גם בחוף המערבי בארה"ב. המפעל הראשון הוקם ליד לוס אנג'לס בתחילת שנות ה-90. האחראי על ההקמה היה נתן חץ, כיום בעל השליטה באלוני חץ, שהיה אז סמנכ"ל הכספים בחברה. גיורא אקרשטיין, שזיהה את הפוטנציאל של שכונות מגורים חדשות הנבנות באקלים הדומה לאקלים הישראלי, החליט לכסות את טיילות החוף בקליפורניה באקרשטיינים אדומים. כיום בונה החברה מפעל חדש בפניקס, אריזונה.
גיורא אקרשטיין עדיין מנהל את העסק שאותו ייסד אביו. הוא עושה זאת מבניין בהרצליה פיתוח, הסמוך לארבעת מגדלי אקרשטיין - מתחם משרדים שהוקם בתחילת שנות ה-2000. אקרשטיין הבן, שמצטער על כך שאביו נטש את הקרקע היקרה בתל אביב שבה שכן בית החרושת הראשון, קנה את הקרקעות בהרצליה ללא ידיעתו.
"אבי היה מתנגד גדול לקניית קרקעות", הוא אומר. "הוא חשב שלא צריך לבזבז סתם כסף. הוא לא הסתכל על נדל"ן, אלא על תעשייה". בנו של גיורא, צביקה בן ה-33, התחיל לעבוד בחברה המשפחתית לפני עשר שנים. בהנהלה נמצאת גם אחותו מאיה ליפין, עו"ד המשמשת כיועצת המשפטית של החברה. האחות הבכורה, קארין קליר, עובדת כאדריכלית עצמאית.
"יורשים? ימים יגידו", אומר גיורא אקרשטיין, אך באותה נשימה מסמן את ממשיך דרכו: "במידה שהבן שלי, עם הוותק והפעילות שהוא עושה כיום, ירצה - הוא ינהל את החברה".
אקרשטיין
שנת הקמה: 1931
שווי: כ-750 מיליון שקל
מכירות: כ-500 מיליון שקל בשנה
נתח שוק: כ-40%
עוד משהו: מייסד החברה צבי אקרשטיין התנגד לייבוא הלבנים האדומות המפורסמות
כך התחלנו: סיפורי המשפחות שהקימו את המותגים הישראליים הוותיקים
שוקי שדה
9.5.2008 / 10:24