שאלה טורדנית במיוחד שלא קיבלה עד היום מענה הולם היא כיצד ייתכן שלמרות העלייה המשמעותית ברמת החיים בארה"ב בארבעת העשורים האחרונים, מידת האושר של האמריקאים נותרה כמעט ללא שינוי. מחקר של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' דניאל כהנמן וארבעה חוקרים מובילים נוספים מפנה אצבע מאשימה לכיוון בלתי צפוי - הטלוויזיה.
הקשר בין צפייה בטלוויזיה לבין מידת שביעות הרצון התגלה לחוקרים כשניסו לבדוק שוב את השאלה הנצחית לגבי היחס בין אושר לעושר. שורשיה של השאלה טמונים בפרדוקס איסטרלין, השם שנתן החוקר ריצ'רד איסטרלין בשנות ה-70 לתופעה המוזרה שמצא: במשך יותר מ-25 שנה, מ-1946 עד 1970, ההכנסה לנפש בארה"ב עלתה ביותר מ-60%, אך שיעור האנשים שהגדירו את עצמם "מאושרים מאוד", "מאושרים למדי" או "לא כל-כך מאושרים", נותר כמעט ללא שינוי.
ההסבר הפופולרי ביותר בקרב כלכלנים לפרדוקס איסטרלין הוא הנחת הצריכה היחסית. לפי הנחה זו, אנשים משווים את עצמם לקבוצת התייחסות כלשהי כשהם מבצעים החלטות צרכניות. אם הסביבה כולה מתעשרת ונהנית מרמות צריכה גבוהות יותר, הרי שלא התרחש שינוי במונחים יחסיים, ורמת האושר שלנו נותרת זהה. כדי להגדיל את מידת האושר, חייב אדם להתעשר ביחס לסביבה שלו.
הנחת הצריכה היחסית לא מוצאת חן בעיני מי שרוצה שנחשוב כי עבודה רבה יותר תהפוך את חיינו למאושרים יותר. רק החודש פורסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר תחת הכותרת המרגיעה: "אולי כסף כן קונה אושר אחרי הכל". במאמר נשטחו טענותיהם של שני כלכלנים מאוניברסיטת פנסילווניה, שלדבריהם רמת ההכנסה יוצרת הבדל משמעותי ברמת האושר.
הכלכלנים ג'סטין וולפרס ובטסי סטיוונסון ציטטו תוצאות סקר של גאלופ, שפורסם לא מזמן. הסקר מצא כי 90% ממשקי הבית בארה"ב, שלהם הכנסה ממוצעת של 250 אלף דולר בשנה לפחות, טענו כי הם "מאושרים מאוד". לעומת זאת, רק 42% ממשקי הבית שלהם הכנסה של פחות מ-30 אלף דולר השיבו באופן דומה.
ייתכן שבכל נקודת זמן נתונה האמריקאים העשירים מאושרים בממוצע יותר מאשר האמריקאים העניים. אך אפילו וולפרס וסטיוונסון מודים כי הם אינם מצליחים להסביר איך יייתכן שהאמריקאים אינם מאושרים יותר משהיו לפני ארבעה עשורים.
12 שנה מול הטלוויזיה
כאן נכנסת הטלוויזיה לתמונה. כהנמן ושותפיו אלן קרוגר, דיוויד שקייד, נורברט שוורץ וארתור סטון מזכירים לנו שעם העלייה ברמת החיים עלה גם מספר שעות הפנאי. אך במקום למלא אותן בפעילויות משמחות אנו מעבירים אותן בצפייה בשידורים חוזרים של "חברים".
בארבעת העשורים האחרונים חלה ירידה במספר שעות העבודה של הגברים בארה"ב. אצל הנשים נרשמה אמנם עלייה במספר שעות העבודה בשכר, אך במקביל נרשמה ירידה במספר השעות שהן מקדישות לעבודות הבית. כך שגם אצל נשים וגם אצל גברים הזמן הפנוי גדל.
במקביל נרשמה אצל שני המינים עלייה במה שמחברי המחקר מכנים "זמן דמימה נייטרלי", או בשפה עממית יותר, זמן זבל (Garbage Time) - זמן שרובו מוקדש לצפייה בטלוויזיה. נשים מקדישות כיום 14% משעות הערות שלהן לצפייה בטלוויזיה, לעומת 8% ב-1965. גברים מקדישים 17% מזמנם לטלוויזיה, לעומת 11% לפני 43 שנה.
צפייה בטלוויזיה היא פעילות הפנאי המרכזית ברוב חלקי העולם. על-פי נתונים מ-2004, זמן הצפייה היומי הממוצע של מבוגרים הוא 217 דקות במערב אירופה, 228 דקות במזרח אירופה ו-290 דקות בארה"ב. משמעות הדבר היא שעד גיל 75 האדם הממוצע מקדיש יותר מ-12 שנה מחייו לצפייה בטלוויזיה. החדשות הרעות עוד יותר הן שמספר שעות הצפייה בטלוויזיה ממשיך לצמוח ביציבות. בשנים 1995-2003 זמן הצפייה הממוצע בקרב מבוגרים עלה מ-196 דקות ביום ל-217 דקות ביום.
4,000 האמריקאים שהשתתפו במחקר של כהנמן ושותפיו התבקשו לציין את כל הפעילויות שבהן הם לקחו חלק יום קודם לכן, ולדרג שלוש מהן שנבחרו באקראי לפי סולמות של סבל, אושר, מתח ועצב. החוקרים השתמשו בנתונים האלה כדי לחשב איזה שיעור מהזמן אנשים מקדישים לפעילויות לא נעימות.
הם מצאו כי נשים, אנשים מתחת לגיל 65, גרושים ופרודים, בעלי הכנסה נמוכה ובעלי השכלה נמוכה נוטים להקדיש יותר שעות ביום לפעילויות לא נעימות. הממצא המפתיע ביותר קשור דווקא לסוג הפעילויות הלא מהנות. חמשת החוקרים קיבצו את הפעילויות לשש קטגוריות בהתבסס על התחושות שהן מעוררות. הקטגוריה שבלטה לטובה היתה "פעילויות פנאי רוחניות ופעילויות הדורשות מעורבות גבוהה". בקטגוריה זו נכללות פעילויות כמו מפגשים עם חברים, ספורט, האזנה למוסיקה, קריאה, ישיבה בבית קפה או השתתפות במסיבה. כשאנו עוסקים בפעילויות אלה, אנו מרגישים לרוב שמחים, מרוכזים ולא מתוחים מדי.
צפייה בטלוויזיה היא פעילות זולה, שאינה מייצרת מתח או דורשת מאמץ. ואולם דווקא פעילויות אקטיוויות יותר ופעילויות חברתיות יעזרו לנו להרגיש טוב יותר - כך אומר דיוויד שקייד, פרופ' לניהול באוניברסיטת קליפורניה סן דייגו, אחד ממחברי המחקר. "כדאי לעשות את המאמץ ולבלות עם המשפחה או עם חברים, לעשות ספורט או לקרוא", הוא אומר.
טלוויזיה במקום משפחה
על-פי ההשערה הרווחת, לטלוויזיה יש השפעה שלילית על תחושת האושר שלנו, משום שהיא באה על חשבון מערכות יחסים עם אנשים אחרים. הזמן שאנו מקדישים לצפייה בטלוויזיה אינו בא לרוב על חשבון שעות העבודה, אלא על חשבון השעות שבהן היינו יכולים לבלות עם המשפחה ועם החברים.
"אני תוהה מה היתה שביעות הרצון של אנשים מחייהם אם הם היו מקדישים יותר משעות הפנאי שלהם לפעילויות אינטראקטיוויות", אומר פרופ' אלן קרוגר, כלכלן מאוניברסיטת פרינסטון וממחברי המחקר.
נטען גם שהטלוויזיה פוגעת בקשרים החברתיים באופן עקיף, משום שהיא מקטינה את הצורך בהם. הטלוויזיה מספקת - בחינם וללא מאמץ - רשת וירטואלית של מערכות יחסים ואינטראקציות שנוטה לשמש תחליף לקשרים חברתיים אמיתיים. האופן שבו אנשים מדברים על גיבורי תוכניות הריאליטי השונות יכול להמחיש נקודה זו.
יש מי שמרחיק לכת אף יותר וטוען כי הטלוויזיה מגבירה את החומריות, ומשחקת תפקיד חשוב בנטיעת האמונה כי צריכה יכולה להגדיל את מידת האושר שלנו. היא גורמת לנו להשקיע זמן מועט מדי בקשרים חברתיים, ויותר מדי זמן בפעילויות התורמות להגדלת ההכנסה שלנו.
האם עלינו להסיק מכך שהטלוויזיה היא שורש כל הרע, ושסילוקה מהבית הוא המפתח לפתרון רוב הבעיות בחיינו? האם עלינו לקוות שהתנתקות מהכבלים, פיסית ונפשית כאחד, תגרום לנו להיות שמחים יותר? הדרך להסקת מסקנות כאלה עוד ארוכה. המחקר של כהנמן ושותפיו אינו טוען כי צפייה מרובה בטלוויזיה היא שגורמת לאנשים להיות אומללים יותר.
ייתכן שישנו משתנה שלישי כמו חוסר שליטה, שגורם לאדם להיות לא שבע רצון מחייו, וגם לצפות בטלוויזיה שעות מרובות. אנשים שנותנים לחיים לנהל אותם עשויים למצוא את עצמם במצבים מתסכלים, כמו עבודה לא מספקת. במקביל, סביר להניח שהם צופים בטלוויזיה יותר ממה שהיו רוצים. לצפות בטלוויזיה - או לגלוש באינטרנט, לצורך העניין - צריך לדעת לעשות, כמו כל דבר אחר בחיים. הרי איש אינו יכול לטעון שצפייה בפרקים של "הסופרנוס" יכולה לעורר רגש כלשהו מלבד התפעמות.
רוצים להיות מאושרים יותר? תתחילו בלכבות את הטלוויזיה
עפרה שלו
9.5.2008 / 11:40