שועלי שמשון

הכביש המתעקל מהכניסה לעיר למועדון חולף על פני בנייני שיכונים עם כביסה תלויה בחזית, נשים בשביס דוחפות עגלות תינוקות וילדים מסתובבים במרכז המסחרי. אבל מול קופת חולים - מאחורי מרכז היום לקשישים - נפתחת פנורמה של נוף מרהיב: שדות חיטה זהובים, גבעות מיוערות ובתים אדומי גגות בין עצים.



בית שמש, עיר ענייה עם מספר העולים החדשים הגדול בישראל, נטועה באזור יפהפה - מטה יהודה, שמושך אליו כל סוף שבוע כ-5,000 רוכבי אופניים, לדברי חגי גולדשמידט המחזיק בתיק הספורט בעיריית בית שמש.



את הניגוד הזה מנצל איתן חברוני, תושב מושב נחם הסמוך שעובד כתוכניתן בלשכה לסטטיסטיקה. חברוני ייסד את עמותת רוכבי שמשון, המאפשרת לקבוצת ילדים בני 10-14 משכונות מצוקה בעיר - שרובם, אומר גולדשמידט, אינם יכולים לשלם על חוגים במתנ"ס - ליהנות מיתרונות הספורט.



חברוני, רוכב אופניים ותיק, הקים את העמותה עם חבר בשם אורי אדר כדי לקדם את רכיבת האופניים באזור. "במטה יהודה יש כל כך הרבה מקומות יפים לרכיבה, ואין אף מועדון שמקדם את העניין", הוא מספר. "אז אספנו כמה חרדים אנגלוסקסים מבית שמש, והקמנו עמותה רשומה. מה שמחבר אותנו זה הרכיבה".



העמותה החלה דרכה במסעות "מסה קריטית" בירושלים ותל אביב - רכיבה מרוכזת של רוכבי אופניים רבים, שמטרתה לעודד תחבורה אלטרנטיווית. לפני כמה שנים הקים חברוני את חוג האופניים בבית שמש. "מתחברים לשטח, לטבע, יוצאים לראות מעיינות, חוצים נחלים, מזהים פריחות", הוא מתאר את הפעילות. "תושבי בית שמש מגיעים למקומות שלא ידעו על קיומם".



ילדים רבים שהצטרפו לחוג הגיעו ללא אופניים. "מי שבאמת זקוקים לחוג כזה הם נערים שמסתובבים חסרי מעש ברחובות ונגררים לאלימות", מספר חברוני. הילדים משלמים "דמי רצינות" של 20 שקל בחודש, אבל אופניים וציוד עולים הרבה יותר. חברוני יצא לחפש מימון. הוא מצא את One to One - עמותה בריטית שעוזרת לנוער בסיכון בכל העולם.



אבינועם ינאי, מנהל חברת "מדוושי ישראל", מרכז בעבור העמותה הבריטית את הפעילות בישראל, הכוללת תשעה חוגי אופניים לילדים משכונות מצוקה, ממעלות וג'וליס ועד דליית אל כרמל, ועם תוכניות להקים קבוצה גם בשדרות. העמותה מקיימת חוגי רכיבה משותפים לילדים יהודים וערבים, המתנהלים גם בבית שמש עם ילדים מעין רפא, ולדברי חברוני - האידיליה מעוררת קנאה.



מחקרים שנערכו בארה"ב מצאו קשר ברור בין עיסוק בספורט אצל ילדים ובני עשרה לבין שיפור בהערכה העצמית. "זה נותן לילדים ביטחון, כיף וכושר גופני", מספר ינאי. "יש ילדים שבאו לרכוב עם סיגריה בפה, אבל ראו שכך הם לא עומדים בקצב של החוג".







לאחר כל מפגש חברוני מפרסם את רשמיו ממנו במקומון השבועי, ובוחר ילדים מצטיינים. "הם אוספים את התצלומים ומראים למורים", הוא מספר. "מעבר לזה, אני מרגיש שיפור ניכר בהתנהגות ובדינמיקה ביניהם, ואני עומד לבחור כמה ילדים שייהפכו למתחרים מקצועיים - דבר שדורש התמדה ומשמעת בנוסף לכישרון".



את מימון מועדון שמשון משלימה עיריית בית שמש, שתרמה חלק מזוגות האופניים ומשלמת את דמי השכירות בעבור בניין המועדון . שישה זוגות אופניים נתרמו על ידי בני מצווה מוואשינגטון שהגיעו לביקור במועדון. יש גם אופניים משומשים, שתרמו תושבי בית שמש למען חוג מכונאי אופניים - יוזמה ייחודית, שמכשירה ילדים מהחוג במקצוע מבוקש שאין בו מספיק עובדים.



פז, 12, הוא מהמתמחים בקורס. "אני הולך לראיון עבודה בחנות בבית שמש, כדי לעבוד בתיקון אופניים בחופש הגדול", הוא מתגאה. "ארוויח 500 שקל בחודש, ועם הכסף אני קונה לעצמי אופניים, משהו טוב". את חופשת פסח בילה במועדון, ותיקן אופניים מצהריים עד ערב, הוא מספר בגאווה.



רוני, "עוד מעט בת 13", הגיעה בגלל סיבה אחרת לגמרי: "אני חייבת להוריד כמה ק"ג", היא מכריזה. היא גבוהה ונראית בוגרת יותר מרוב הבנים. "הבנים לא מעניינים אותי", היא מודיעה, "אני לא שמה עליהם". רוני וחברתה מזל, ילדה אתיופית גבוהה ושתקנית שמסרבת להתראיין, הן נציגות המין הנשי בחוג. לפי איתן, החוג מונה חמש בנות, אבל שלא כמו הבנים, הן לא מגיעות בקביעות.



ליונאס, ילד דעתני בחולצה צהובה של המועדון, יש כמה טענות: "הבטיחו לנו לפני כמה חודשים שניסע להרים", הוא אומר. "הייתי גם רוצה שיתנו את האופניים הביתה, כי אין לי אופניים". אבל הוא מוסיף ש"זה ממש כיף, ואין פה בכלל מריבות, למרות שמחוץ לחוג יש. אם למישהו יש פנצ'ר, עוזרים לו לתקן".



"רוב הילדים באים מכמה שכונות מצוקה בבית שמש הישנה", מסביר גולדשמידט. "דווקא אותם לוקחים ומנסים למשוך מהרחובות. הילדים מחפשים מה לעשות, אפשר לראות אותם אחרי הצהריים ברחוב. אנחנו מלמדים אותם אחריות, וזה משנה אפילו את הלימודים שלהם. זה חיסכון גם לנו - במקום לרדוף אחרי ונדליזם וגרפיטי, משקיעים בפעילות חיובית". מי שיסתכל על ילדי המועדון כשהם מתכוננים לצאת לרכיבה, יראה חבורת ילדים רגילים ושמחים, שמוציאים אנרגיה לפני היציאה לדרך. "ככה זה נראה", מסכים ינאי, אך מוסיף כי "לכל אחד מהם יש בבית חבילה משלו".



שלמה, נער אתיופי רזה ושתקן המלווה את הקבוצה, מספר כי נולד בישראל למשפחה בת שמונה ילדים. בעבר עבד בחנות אופניים, אבל בעתיד, הוא אומר, האופניים ישמשו רק תחביב. "אני רוצה ללמוד," הוא אומר, "תואר ראשון, שני, כל מה שצריך".



כמו שלמה, גם בית שמש מנסה בימים אלה לשפר את גורלה. "ההשקעה של עיריית בית שמש בספורט מיועדת להפיק רווח כלכלי ותדמיתי כאחד", אומר גודלשמידט מהעירייה. "צריך למשוך לכאן הרבה יותר תיירות. האזור מאוד יפה, ויש לא מעט שבילים לרכיבת אופניים בתוך היערות. יש פה יקבים קטנים, נופים יפים - פוטנציאל אדיר שלא ממומש, מפני שלא מכירים מספיק את האזור והממשלה לא משקיעה בו כיעד תיירות".



בשיתוף מועצת מטה יהודה ורוכבי שמשון הקימה עיריית בית שמש מטה לקידום תיירות האופניים באזור. בנוסף, היא גם ייסדה מרוץ כביש של אופניים, ובכל שנה עוברים כל תלמידי כיתות ו' בעיר קורס בטיחות ברכיבת אופניים.



אוכלוסיית בית שמש, שנבנתה כמעברה, צמחה בשנים האחרונות מ-25 אלף תושבים לכ-100 אלף, בעיקר בזכות הגירה של עולים דתיים. "בבית שמש יש אתיופים, יוצאי חבר העמים וגם דתיים וחרדים אנגלוסקסים וצרפתים", מספר גולדשמידט. "בתקופה האחרונה שמה עולה בחדשות בהקשרים שליליים, בשל קבוצה קטנה של קיצונים. אבל באופן כללי, כל הקהילות השונות חיות זו עם זו בשלום. גם בעירייה עצמה מיוצגים כל המגזרים".



בינתיים בפארק גפן - שטח פתוח עם מדרון דשא ירקרק-צהבהב, שמוביל לשורות של עצי זית ואקליפטוסים - נציגי המגזרים עושים סיבוב על האופניים ונעצרים בחריקה ליד איתן. "האתיופים הם סוסים, תמיד ראשונים", מכריז יצחק, בין המובילים. "כל הכושים בעולם שולטים", הוא קובע.



"אוף, כל הזמן זורקים עלי אבנים", מתלוננת רוני, "ואומרים לי שיש לי שמיניות. אני אפילו לא יודעת מה זה!" שלמה ניגש אליה. לאחר מנוחה קצרה, חוזרים לאופניים: הקבוצה מסתדרת בשורה עקמומית בראש חלקת הדשא. "מוכנים, היכון, צא!" צועק איתן, והקבוצה שועטת קדימה, במורד הגבעה אל החורשה, עד שחבריה נהפכים לנקודות צהובות, כחולות ואדומות בין העצים.