את הדברים האלה אומר אמיר פרי, לשעבר מתופף להקת פורטרט, שעתיד להוציא בחודש הבא את אלבום הסולו הרביעי שלו, שאותו הפיק בעצמו. פרי אינו היחיד שהחליט לזנוח את ה"שיטה הישנה". אם בעבר ניהול הקריירה של מוסיקאים היה נתון בידי חברות התקליטים, הרי שבשנים האחרונות נמצא שוק המוסיקה המקומי, בדומה לשוק העולמי, בתהליך "אמנסיפציה": יותר ויותר מוסיקאים ותיקים תובעים את החברות שטיפחו אותם במשך שנים, בטענה שנושלו מכספים שהרוויחו.
במקביל, מוסיקאים רבים זונחים את החברות הממוסדות ומנהלים את הקריירה שלהם בעצמם. באמ צעות לייבלים עצמאיים, הם קונים לעצמם חופש אמנותי כמעט מוחלט, שליטה בתכנים וגם ב"תופעות הלוואי" של המקצוע: יחסי הציבור, מערך השיווק ותיאום מועדי ההופעות.
כלוב של זהב
המעבר מניהול על ידי חברת התקליטים לניהול עצמי משתנה מאמן לאמן. יש הבוחרים בעצמאות מוחלטת, אחרים מפקידים חלק מהאחריות בידי אנשי מקצוע בתחומם. אבל דבר אחד משותף לכולם: כל המוסיקאים עמם שוחחנו מאמינים שחברות התקליטים כפי שהכרנו כבר לא רלונטיות לפיתוח הקריירה שלהם, וייאלצו להתאים את עצמן לעידן החדש אם ברצונן לשרוד. המוסיקאים מצדם, בעיקר בזכות האינטרנט והקידמה הטכנולוגית, קיבלו הזדמנות פז לנהל את הקריירה שלהם לפי דרכם, וגם לשאת, לטוב ולרע, בתוצאות.
כשמיקי גבריאלוב, יוצר מוערך, הקליט את אלבומו "מחסה בטוח" ורצה לשלב באחד השירים את הזמרת בת התשע מוג'דה אפוקור, היה בחברת התקליטים שלו - פונוקול - מי שניסה להוריד אותו מהרעיון.
"הם חשבו שזה לא מתאים ונוצר ויכוח מר", אומר גבריאלוב. "בסוף הם נכנעו והשיר היה ההצלחה הגדולה של האלבום". זה לא היה המקרה היחיד שבו ביקשו בעלי המאה להתערב בשיקוליו האמנותיים של גבריאלוב. "ברוב המקרים התברר שאני צדקתי", הוא אומר. "זה מה שנתן לי את הכוח והאמונה שאני יכול להסתדר לבד. כשמישהו מנהל לך את הקריירה תמיד יהיו דברים שלא תאהב. כיום אני יכול לבוא בטענות רק לעצמי".
סיטואציות דומות מתאר גם פרי, שעבד עם חברת הד ארצי בעת שהיה בלהקת פורטרט: "ברגע שחברת תקליטים משקיעה בך הרבה כסף היא קונה את הזכות להגיד אלו שירים מתאימים לה, ואלה בעיקר שירי מיינסטרים. אם אתה רוצה שישמעו את השירים שלך, אתה חייב להתחשב בדעתה".
למרות הפיראטיות של ההורדות ברשת, פרי אינו נשמע מודאג. "המלחמה של חברות התקליטים בתופעה נראית לי מיותרת", הוא אומר. "הלוואי שיורידו אותי כמה שיותר אנשים. זה רק אומר שאוהבים את המוסיקה שלי ויבואו להופעות. מבחינתי, זה המדד האמיתי לפופולריות".
לא רק החתירה לרייטינג מרחיקה אומנים ותיקים מחברות התקליטים. אם פעם אחד ממקורות כוחן של החברות היה מערך הפצה משומן, הרי שהפצת המוזיקה באינטרנט ובדיסקים צרובים, הובילה לפגיעה אנושה - הן בהכנסות והן באטרקטיוויות שלהן בעיני האמנים השונים.
שרון מולדבי, למשל, הקליט את הדיסק האחרון שלו - "אל תפחד" - בלייבל החדש שבבעלותו, ובתחילה שיווק אותו ללא חברת הפצה, באתר האינטרנט שלו ובהופעות. רק בהמשך, לאור הדרישה, הפיץ את הדיסק גם לחנויות. "גם לפני עשר שנים יכולתי לנהל את עצמי, אבל זה היה מסובך מדי", הוא אומר. "כיום הרשת מאפשרת להגיע באופן בלתי אמצעי ללקוחות. זה פשוט כיף ומשתלם".
לדברי גבריאלוב, הפעם הראשונה שהבין כי משהו השתנה היתה כשהקליט את שיר הנושא לטלנובלה "לחיי האהבה". "האינטרנט והסלולר נכנסו לתמונה, לקחו את השיר, עשו יחסי ציבור מעולים והכניסו כסף מצוין", הוא נזכר. "ראיתי שאפשר גם אחרת. לא צריך לחכות שיהיה לך אלבום עם 12 שירים ולא צריך בהכרח חברת תקליטים".
לירון תאני, מנהל התוכניות ברדיו תל אביב ומי שהגיש את התוכנית כסף שחור במשך 12 שנים בגל"צ, מסכים כי סצנת המוסיקה עברה לאינטרנט. "זהו כיום ערוץ ההפצה המוביל", הוא אומר. "נקודת המפנה היתה כניסתו של הפס הרחב שאיפשר הורדות בקלות. אם פעם 90% מהחומר שהגיע אלינו היה מהחברות, כיום 60%-70% זה חומר שהופק עצמאית, וחלקו הגדול גם משווק עצמאית".
יאיר ניצני, מי שעמד בראש הד ארצי בשנות ה-80, סבור שהאינטרנט והסלולר ימשיכו לשנות את הרגלי שיווק וקניית המוסיקה. "בעבר הלא רחוק דיברנו על שינוע של תקליטים ודיסקים לחנויות - האינטרנט מייתר את הצורך הזה", הוא אומר. "הדוגמה של הסלולר מוכיחה שאפשר לעשות הרבה כסף ממוסיקה ישראלית בלא תיווך החברה".
עדי כהן, סמנכ"ל השיווק של סלקום, טוען כי חברת הסלולר היא כיום ערוץ הפצה מוביל, ולייבל לכל דבר המפיק שירים וקליפים. "כרגע רואים רק את הניצנים, אבל מודל ההפצה של המוסיקה בישראל השתנה לחלוטין ואנחנו חלק מהמהפכה", הוא אומר. "אם המחזור של ערוצי ההפצה המסורתיים היה לפני שנתיים 80 מיליון שקל, מאז הוא יורד בהתמדה בין 10% ל-15% בשנה. אנחנו, למשל, מוכרים כ-500 אלף פרטי מוסיקה בחנות הדיגיטלית מדי חודש".
איך עושים את זה?
אל החופש האמנותי שמעניקה העצמאות מצטרף עוד נתון חשוב: עלויות ההפקה יורדות פלאים. גבריאלוב למשל, בנה לעצמו אולפן בעלות של כ-40 אלף שקל, שבו הקליט עד כה שלושה אלבומים. לדבריו, אפשר לבנות אולפן ביתי באיכות לא פחותה גם בסכום נמוך יותר.
"הפקה של חברת תקליטים יכולה להגיע ל-100 אלף דולר", הוא אומר. "אני יוצר אלבום ב-15,000 דולר. אמנים צעירים, במיוחד בתחומי המוסיקה האלקטרונית והראפ, מקליטים בבית. שם נמצא העתיד".
גם פרי מציין את פערי המחיר כמניע למעבר להפקה עצמאית. "בחברת תקליטים יעלה לך 30 אלף דולר להפיק אלבום, בלייבל פרטי תגיע ל-30 אלף שקל", הוא אומר. "המשמעות אדירה: מהאלבום של פורטרט, שמכר 20 אלף עותקים, לא ראינו גרוש כי החברה לא כיסתה את הוצאות ההפקה. מהאלבום שעשיתי לבד ומכרתי 'רק' 500 עותקים, הרווחתי 10 אלף שקל. אמנים רבים הבינו מזמן שבטווח הארוך יותר משתלם לצאת לעצמאות, בהם יזהר אשדות, דן תורן והאלבום הראשון של עידן רייכל. להערכתי, בעתיד יותר אמנים יעברו לשיטה הזאת".
מלבד הפקת האלבום עצמו, יש הרבה עבודה "לוויינית" שאמורה להביא את המוסיקה לקהל: יחסי ציבור, מערך שיווק, אתרי אינטרנט, תיאום וניהול הופעות וניהול חשבונות. לכאורה, נושאים שאמנים עלולים לראות בהם גוזלי זמן "איכות".
"אני לא עושה הכל לבד", אומר גבריאלוב. "יש מערכת שמנהלת את ההופעות, אבל בסופו של דבר המלה האחרונה היא שלי. לטעמי, אמן צריך לקחת אחריות על מצבו הכלכלי. אי אפשר להשאיר את כל הניהול לאנשים אחרים".
אז למי בכל זאת כדאי לגשת לחברת התקליטים? לדברי מולדבי, החברות מתאימות בעיקר לאמנים מתחילים, שהנוסחה שלהם היא "להיות מפורסם, ומהר" והם מוכנים לעשות פשרות מוסיקליות. "סביר שאלה ימצאו את עצמם חתומים בחברת תקליטים, שם גם יוכלו לקבל תמיכה מקצועית מרפדת לתחילת הדרך. בעלי הניסיון יכולים לבד".
יאיר ניצני, בכל מקרה, אינו ממהר להספיד את החברות התקליטים: "החברות צריכות להתאים את עצמן יותר לעידן האינטרנט והסלולר. זה קורה כיום חלקית בלבד. עליהן לאפשר לקנות מוסיקה ברשת ולא רק להזמין הביתה דיסקים, אחרת הן יהיו במצוקה אמיתית".
החברות מגיבות
מחברות התקליטים הליקון, הד ארצי ופונוקול נמסר בתגובה כי מערכי השיווק, ההפצה וקידום המכירות שלהן, הם חזקים הרבה יותר מיכולותיו של אמן בודד העומד מול גופי הפצת המדיה האלקטרונית השונים.
בהד ארצי אומרים כי בסופו של דבר, גם אחרי חלוקת הרווחים, יישאר בידי האמן נתח גדול יותר מזה שהיה נשאר בידו אם היה פועל לבדו.
החברות גם דוחות את הטענה כי תרומתן העיקרית היא במקרה של אמנים בתחילת דרכם: "המציאות מראה שגם אמנים ותיקים ומצליחים ממשיכים במרבית המקרים בדרכם המשותפת עם חברת התקליטים". לגבי הטענה כי החברות לא נכנסו לשוק המקוון, מסרה חברת הליקון כי היא משווקת ומפיצה מוסיקה גם בפלטפורמה ברשת. חברת פונוקול מסרה כי לא מצאה לנכון להשקיע כסף רב בפיתוח פלטפורמת הפצה מסוג זה בשל אי כדאיות כלכלית.
חברת הליקון ביקשה להדגיש בנוסף כי גם אמנים שלא נחשבו לאמני מיינסטרים, כמו שוטי הנבואה ועידן רייכל, טופחו על ידה.
סייעה בהכנת הכתבה: רננה מור
האמנים עוזבים את חברות התקליטים
עידו סולומון
9.5.2008 / 16:57