שרי אריסון סיפרה בראיון בערב החג כי היא גאה בכך שייסדה את תחום הנדבנות והתרומות בישראל, ועל כך שרבים באו בעקבותיה. לדבריה, בתחילה היא תרמה בסתר, אבל כשגילתה שאחרים מפרסמים ברבים את תרומותיהם הוציאה את נתינתה מהסתר. לאריסון יש זכויות רבות במוסדות רבים שלהם תרמה, וניכר בה שהיא פועלת מתוך רצון אמיתי לתת.
איור: צחי פרבר
אין בה ציניות ולא נראה שהיא פועלת מתוך רצון לצבור כוח. היא אמנם צוברת אהדה ואהבה ציבורית - וזה לגיטימי, אבל מאז שהיא החלה לפעול בישראל לא נחשפנו לניסיונות מצדה להשיג השפעה פוליטית או לעשות שימוש בעייתי בכספה. היא כנראה חריגה.
כמעט כל המיליארדרים הישראלים תורמים למוסדות רפואיים, לאקדמיה, לאמנות, ליחידות צבאיות, לעמותות שונות. לתורמים שיקולים ומטרות משלהם. אחד רוצה להתקרב לקהילה, השני רוצה לטהר את שמו ולכבס את חטאיו, השלישי רוצה לחזק את קשריו והרביעי שולח את לחמו.
הארגונים והמוסדות השונים כבר מכורים לתרומות ולא יכולים בלי זה. תרבות השנור חילחלה כה עמוק לחיים הציבוריים בישראל עד שמנהלים של בתי חולים ומוסדות אקדמיים נמדדים בהיקף התרומות שהם משיגים. רק השבוע פירסמנו ב-TheMarker ידיעה על מנהל בית החולים שערי צדק, פרופ' יונתן הלוי, שקיבל לכיסו 100 אלף דולר מכספי תרומות שיועדו לבית החולים. בית החולים נמצא בבעלות פרטית והתשלום נעשה כחוק, אבל זוהי עדות נוספת ללגיטימציה של השנור ונגזרותיו.
לממשלה לא אכפת. להפך: ככל שיש יותר תורמים, המוסדות השונים באים אליה פחות בדרישות. ובעצם, מה זה "הממשלה" אם לא אוסף של פוליטיקאים שבעצמם נישאים על גבי תרומות? לא פעם הפוליטיקאים בעצמם הם אלה שדוחקים בבעלי הון לתרום למטרה כזו או אחרת.
אבל תרומות הן דבר מסוכן מאוד. התרומות מעניקות לתורמים השפעה ויכולת לשנות סדרי עדיפויות ולקבוע מדיניות, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם טובת הציבור. התרומות מאפשרות לסתום חורים שנוצרים במוסדות ציבור כתוצאה מניהול כושל ובכך להנציח את הכשל; הן מאפשרות לגופים להתנער מאחריות ולהפקיד את גורלנו בידי גורמים לא רלוונטיים (כך היה במלחמה האחרונה בלבנון כאשר חיילים קיבלו ציוד צבאי שנתרם על-ידי גופים עסקיים); הן מייצרות יחסי תן וקח שעל פי רוב נעלמים מעיני הציבור, ובכך משחיתות את המידות - הן של הנותן והן של המקבל. כל אלה מיטשטשים ומסמאים את עיניו של המקבל, ומהר מאוד הוא משתכנע שהכסף ניתן לו בעצם אישית בשל גדולתו, פועלו ומשנתו. ככה מגיעים לפרשיות שוחד.
בשלב זה לא ברור כיצד תסתיים חקירת ראש הממשלה אהוד אולמרט בפרשת התרומות שקיבל מאיש העסקים האמריקאי משה טלנסקי, ואם יוגש כתב אישום נגדו. אבל ברור שבפרשה הזו (גם אם תסתיים ללא כתב אישום) יש כמה רכיבים מדאיגים שאמורים להדיר שינה מעיני כל מי שטוהר המידות והניהול הציבורי התקין יקרים ללבו.
מתן התרומות לפוליטיקאים עבר כמה גלגולים בשנים האחרונות, וכיום הנושא מוסדר בצורה שקופה יותר אבל הוא עדיין פרוץ ובעייתי. למעשה, השימוש בכספי תורמים בפוליטיקה כל-כך מושרש, עד שאנחנו לא שואלים את עצמנו אם אפשר בלי זה. מה פשוט יותר מלאסור מתן תרומות למועמדים שרוצים להיבחר לכנסת - איסור מוחלט ונחרץ שימנע מהם להסתבך ולהישאר חייבים לבעלי אינטרסים שונים ומשונים? איסור כזה יגדיל את השוויון בין המועמדים, וימנע מצב שבו בעלי ממון הם אלה שקובעים בסופו של דבר מי ייבחר. הוא גם יחסוך לנבחרינו שעות ארוכות וימים של חקירות משטרתיות.
אנחנו לא רוצים ראש ממשלה שנבחר בכספי תרומות. כסף שנתרם על-ידי בעלי הון למימון מסעות בחירות הוא כסף טמא שנועד להשיג השפעה עודפת שלא היתה ניתנת אלמלא התרומה. השפעה על מצביעים, השפעה על המועמד הנבחר, על סובביו. לא מתאים לנו. אנחנו לא רוצים פוליטיקאים שנבחרים בכספי תרומות. אין לנו עניין ב-120 ח"כים שמתרוצצים בניסיון לרצות ולשרת נדבנים עלומים עם אינטרסים עלומים עוד יותר.
אנחנו גם לא רוצים ראש ממשלה ש"לא עוסק בזה". אולמרט וכמה מקודמיו בתפקיד התנערו מהטיפול בעניינים הכספיים וגילגלו על אחרים את כל האחריות על מלאכת איסוף התרומות. אין דבר מקומם מזה.
ראשי ממשלה רוצים שנחשוב שתפקידם הוא לעסוק רק בנושאים בסדר גודל של האיום האיראני ומעלה. לא פחות מזה. כספים ותשלומים? נו באמת, הם לא עוסקים בזה. ואם בכל זאת אתה מציק להם בענייני כספים, הם יורים בך איזה מבט מזלזל שאומר - אתם באמת קטנוניים. ראש ממשלה צריך לנהל מדינה. לא לשלם על המיני בר. את זה אנחנו משאירים לעם. הניחו לנו מזוטות כמו לשלם על עצמנו במסעדות, במלונות. די לקטנוניות. יש לנו כאן מדינה לנהל.
אנחנו רוצים ראש ממשלה, שרים, ח"כים וראשי רשויות שמוכנים "לעסוק בזה" ולברר עד תום מי תרם להם, מה מקור כספו ומה בדיוק הוא רוצה מהם. אנחנו רוצים ראש ממשלה שעוסק קודם כל בזה. קודם כל שישאל שאלות ויתהה אם זה יציב אותו בניגוד אינטרסים בשעה הראשונה שבה ייכנס לתפקיד או שמא בשעה השנייה. רק אחר כך שיתפנה לאיום האיראני.
אהוד אולמרט, יותר מכל ראש ממשלה אחר, ידוע בקשריו החבריים. "אהוד הוא חבר אמיתי", אומרים רבים בקהילה העסקית שנהנו מקשריו של אולמרט או מתשומת לבו לענייניהם. כי באמת אין כמוהו בלפתוח דלתות, לקשור קשרים, לחבר בין אנשים, לזרוק מלה טובה או המלצה היכן שצריך. עכשיו מתברר שגם לחברים הטובים יש גבולות והם מוצבים במקום שבו הקונפליקט הוא דיכוטומי: או אני או הוא. אז זה הוא. והנה עוד סיבה לאסור על מתן תרומות לפוליטיקאים.
מי שלא "עוסק בזה" - שלא יהיה ראש ממשלה
סמי פרץ
16.5.2008 / 8:00