כשלא יצאו מים מהברז

נדמה שפעם החיים היו פשוטים יותר. נראה שרבים חושבים שגם טובים יותר, כי השאיפה לפשטות וההתנערות מכבלי החומר נהפכו לאובססיה שדומה כי מחצית מהציבור הישראלי מתעסקת בה, ולא מעט מתושבי המדינות המפותחות. רוצים להיות רוחניים יותר, ולא להשתעבד לרכוש ולהנאות הגוף. ובגלל הקלות הבלתי נסבלת של הרוחניות לכאורה הזו; ובגלל שאיפת המתוחכמים לכאורה לפשטות; ובגלל הבלבול בין מה שטבעי לבין מה שמשווק כבריא לכאורה נהפכו כל אלה תוך זמן קצר לצדו השני של מטבע הסגידה לצריכה ולממון.

לפני 30 שנה בלבד, אפילו 20, חי המעמד הבינוני במדינות כמו ישראל באופן שונה לחלוטין. משקאות קלים עלו על שולחן משפחות רק בארוחות שבת. "אוכלים בשר כל יום"... היו מפטירים השכנים בקנאה כשהיו פוגשים במדרגות את הבנים והבנות המשרתים בצה"ל. צעצועים חשמליים אפשר היה לקנות, אבל סוללות היו יקרות מדי מכדי להחליפן באופן תדיר , אז הם עמדו דוממים רוב הזמן. נדמה כי אנו עומדים על סף שיבה לשנים של צנעה כלכלית, עם או בלי צניעות. משאלתם של המבקשים להתרחק מהבלי החומר והגוף תתגשם מהר משהם חושבים, ובאדיבותה של רוח האינפלציה המנשבת מסין ייתכן שהעולם יחזור לעידן שבו מוצרי צריכה יהיו נדירים ויקרים. ואולם בעוד ששקיות האורז המועמסות בעגלות המרכולים נהפכות למוצר עתיר הון, ומכוניות רבות שוות פחות מהדלק שבמיכליהן, קל לשכוח את המצרך החיוני ביותר שכל יצור חי בעולם זקוק לו. מוצר שבלעדיו לא נוכל לחיות גם אם נהיה רוחניים יותר מהפילוסופים הגדולים ביותר של המערב והמזרח גם יחד. מים.

כמו דברים אחרים שהטבע העניק לנו (מי בכלל אומר שהוא העניק לנו? לקחנו), ניצלנו לרעה את המשאב החיוני ביותר לקיומנו. אספקת המים - הדרושים לשתייה, רחצה, גידול מזון ותעשייה - מידלדלת והולכת. מכון המים העולמי הזהיר בדו"ח חדש כי שימוש לא נכון, זיהום ומחסור בתשתיות יביאו את משק המים העולמי לסף משבר בקרוב. בחודש האחרון נעצרו 2,000 חוואים הודים בשל גניבת מים; ממשלת מחוז קטלוניה בספרד הכריזה שבכוונתה לייבא מים באמצעות אוניות ורכבות; נציבות המים בקווינסלנד, אוסטרליה, הטילה קיצוב חמור על המים לשימוש התושבים; באטלנטה תבעו התושבים את העירייה בשל תחזוקה לקויה של מערכת המים; כמה מחברות הנפט הגדולות בעולם הסכימו לשלם 423 מיליון דולר במזומן כדי ליישב תביעות של מאות חברות מים ציבוריות שטענו כי תוסף דלק פופולרי זיהם את מקורותיהן; ובישראל הודיעה רשות המים כי תקטין בשליש את אספקת המים לאתרי טבע כמו שמורת החולה, נחל כזיב ונחל הירקון, כפי שדיווח צפריר רינת ב"הארץ" ביום שישי שעבר.

מכל האירועים האמורים דווקא האחרון נדמה הכי פחות נורא. אפשר לחיות גם בלי כמה שמורות טבע חצי חרבות. בוודאי אין זה אסון נורא כל-כך כמו כפרים שבורות השתייה שלהם זוהמו בנפט או משקי חי שלמים שצריכים להתחסל בגלל בצורת. ואולם דווקא הגזירה הזאת - סגירת השיבר של שמורות הטבע - מסמלת את העוול האדיר שעוללנו ואת הראייה קצרת הטווח שהביאה אותנו לסף משבר מים.

המים, בניגוד למזון ולתבואות חקלאיות, אינם נסחרים בשוק חופשי ואינם כפופים לכוחות הכלכלה. המים מכלכלים את גופה של האנושות, והם גם מזינים חלק גדול, חיוני וחשוב של הרוח האנושית - יופיו וחיותו של הטבע שסביבנו. הרציונל שאומר שאפשר להסתדר בלי שמורות טבע הוא אותו רציונל שמעלה על נס את שלמות הבטון והמלט, מטהר את הנשק ומקדש את האמצעים. בלי מים ולחם לא נוכל לחיות. בלי פרחים בטבע לא באמת נרצה לחיות כאן.

הטינו את המים של שמורות הטבע לתועלתנו האישית - בתחילה מתוך כורח, אחר כך מתוך אידיאולוגיה ובסופו של דבר על מזבח הרווח האישי והתאגידי. החזרנו חלק מהמים האלה כדי שיהיה לנו במה לשמח את לבנו, ועכשיו לבו של אותו אדם עם יד על השיבר נהפך לערל. במהלך כל זאת שכחנו שהתועלת אינה נמדדת בחודשים ושנים, או עונות שנה ספורות. אנו מתעלמים מהמשבר בנימוק שהוא משפיע רק על החקלאים או על תושבי המדינות הצחיחות.

לבעיית המים נדרשים היום מיטב הכלכלנים. הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD) חוזה כי עד 2030 תסבול כמחצית מהאוכלוסייה הגלובלית ממחסור חמור במים. ארה"ב מתכננת להוציא 1.2 טריליון דולרים על תיקון ושדרוג תשתיות ניהול המים שלה. ואוליה, מתאגידי המים הגדולים בעולם, מעריך כי חוסר העניין הגורף בבעיית המים יתנדף כמו המאגרים הזמינים של מים טובים.

חברות כמו ואוליה ימצאו דרך להרוויח כסף מהמצוקה הזאת. אין שום דבר רע בכך שיזמים וממציאים יקימו עסקים החיוניים לחיינו. אלא שעלינו לדרוש תחילה כי משרתי הציבור שלנו יעשו כל שביכולתם כדי להגן על המים הנחוצים לנו, לשמור שלא יזדהמו על-ידי מפעלים אדישים, שלא ייגנבו משמורות טבע, שיזרמו נקיים וטובים בצנרת, שימוחזרו לטובת האדמה והחקלאות, ושלא יימכרו במכירת סוף עונה לכל אינטרסנט מקורב.