נשיאת המחוזי בת"א הילה גרסטל מתלוננת על התנאים הקשים בבית המשפט: היקצו לי אקווריום וונטה

גרסטל סיימה את לימודיה באוניברסיטת תל אביב ב-78', ולאחר התמחות בבית המשפט המחוזי פנתה לעריכת דין. ארבע שנים עבדה כשכירה, ובגיל 28 פתחה משרד עצמאי אותו ניהלה במשך שבע שנים.



ב-90' מונתה לשופטת בית משפט השלום במחוז תל אביב. שבע שנים לאחר מכן קודמה לבית המשפט המחוזי, וב-2006 מונתה לסגנית הנשיא. ביולי 2007 מונתה גרסטל לנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז. שמה הוזכר בעבר כמה פעמים כמועמדת לבית המשפט העליון.



כאשר מונתה לשפיטה בגיל 35, היא מספרת: "נשיא בתי המשפט השלום תל אביב והמרכז דאז, יצחק רביבי, לא הבין מאיפה הגיעה הילדה הזו". כאשר שאל רביבי את גרסטל הצעירה היכן תרצה לכהן, ענתה גרסטל: "איני יודעת היכן אני רוצה לכהן, אבל אני יודעת היכן לא - רמלה ובת ים". "מצוין", השיב הנשיא רביבי, "תשובצי ברמלה". גרסטל סיפרה: "צילצלתי מהטלפון הציבורי בבית המשפט לבעלי ואמרתי לו: מה אני צריכה את זה? איפה זה רמלה. אבל בדיעבד זו היתה אחת השנים היפות בחיי".



תנאי עבודה קשים



לגרסטל יש כיום לשכה מרווחת ונאה כנשיאת בית משפט. אבל היא שיתפה את 30 עורכות הדין שנכחו במפגש בתנאי העבודה הפיסיים הקשים שהיו לה בימי השיפוט בתל אביב. "עורכי דין עצמאים שבאים לשיפוט לא יודעים כמה התנאים קשים. בבית משפט השלום היתה לי לשכה בגודל של שני שולחנות, וישבתי בה עם המתמחה. ישבנו אחד בתוך השני, בלי פרטיות מינימלית".



בבית המשפט המחוזי בתל אביב המצב היה גרוע בהרבה: "כשהגעתי לבית המשפט המחוזי הקצו לי אקווריום. סגרו חללים מרכזיים שהיו בעבר מסדרונות, והפכו אותם לאולמות משפט. לא היו חלונות והיתה וונטה, שלא הייתן מתקינות בבית שלכן. לא היה אוורור. האוויר היה מורעל. פעם הוציאו אותי משם עם אמבולנס אחרי שאיבדתי את ההכרה. רק לאחר מכן הנשיא העביר אותי לאולם אחר".



השופטת גרסטל, עם הומור שזור בדבריה, נשמעת סלחנית כלפי המערכת, אבל מזכירה מי הסובל העיקרי מהתנאים הקשים. "עורכי הדין שהופיעו בפני אמרו שמחניק להם, אבל בסוף הדיונים הם הלכו הביתה. אני ישבתי באולם כל הזמן ופשוט לא נשאר אוויר", היא מציינת.



גרסטל גם מותחת ביקורת על מערכת המשפט: "המערכת שמרנית. לא משקיעים במשאב המשמעותי ביותר - האדם".



גרסטל מונתה לנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז עם הקמתו לפני כשמונה חודשים. "ניסיתי לשנות את המצב בדל"ת אמותי. בלשכה שלי מול מזכירותי. אמנם שמונה חודשים אינם זמן מספיק כדי לבחון את התנהלות בית המשפט החדש, אבל התחושה היא שהוא אחר באינטראקציה של שופטים, עובדים, אנשי מזכירות".



אין יותר פרטיות



גרסטל מצביעה על אובדן הפרטיות כמחיר אישי שנאלצה לשלם לאחר מינויה כשופטת. "הכי קשה לי החשיפה. ככל שאני מתקדמת, אני נחשפת יותר. הזמנתי צימר בצפון ולאחר שאמרתי את שמי שאל אותי הבעלים 'את השופטת?'. לי זה מאוד קשה".



היא מספרת כי ניסתה תמיד להצניע את תפקידה ומעמדה. "כשהתמניתי לשיפוט, הבן הקטן שלי היה בן שש. אמרתי לו שלא יספר על זה. יום אחד הוא שאל אותי אם זו בושה להיות שופטת הוא שאל 'למה אסור לי להגיד שאת שופטת?'. אני חושבת שחלק מחיי שופט זו צניעות", אומרת גרסטל ומבהירה: "מפריע לי שהיחס אלי משתנה כי אני שופטת. אני רוצה שיתנו יחס כמו לכל אזרח".



בשנים האחרונות זכתה גרסטל לציונים גבוהים במשוב השופטים של לשכת עורכי הדין. היא מוערכת על ידי עורכי הדין המופיעים מולה. בעיקר בולטת יעילותה, מהירות ההכרעות ויחסה הנעים לצדדים. הביקורת העיקרית כלפיה נוגעת לטענות לפיהן היא לוחצת מדי על צדדים להגיע לפשרות, לעיתים מבלי שהיא בקיאה בתיקים על בוריים.



מנחת הדיון שאלה את גרסטל כיצד נהפכה ל"כוכב עולה". "זה מביך אותי", אומרת גרסטל, "אני קמה מוקדם כל בוקר עם שיר בלב. אני רואה בשיפוט זכות. אני באה לבית המשפט באושר. אני אוהבת את האולם, הדיונים, ובדרך כלל את עורכי הדין. אמנם יש ימים מאוד אינטנסיוויים, תיקים קשים, עורכי דין עם אגרסיוויות רבה ביניהם, אבל בשום שלב לא קרה לי במשך 18 שנים שאני שופטת שלא התחשק לי להיכנס לאולם".



ובהומור אופייני היא מוסיפה: "כנשיאה יש לי פריווילגיה להפחית שעות, אבל אני לא רוצה. חלק מההצלחה היא אהבה למקצוע, אהבת האדם והעשייה הכרוכה בכך. אם היתה לי משמעת עצמית בדיאטה כמו בעבודת השיפוט, הייתי יכולה להיראות כמו גלית גוטמן ולהנחות את 'הדוגמניות'".