הדגם האירי והעובדים בישראל

ה"דגם האירי", הקמת מועצה הכלכלית-חברתית בהשתתפות נציגי המעסיקים, האיגודים, הארגונים הלא-ממשלתיים והממשלה, מוסיף לעורר פולמוס ער במדורים הכלכליים של העיתונים היומיים. האם הוא טוב? האם הוא נחוץ? וחשוב מכל: למי הוא טוב - לעובדים, למעסיקים, למדינה?
הפולמוס אינו חדש. כבר לפני ארבע שנים יו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, קרא להקמת "המועצה הלאומית לכלכלה וחברה" – הגרסה המקומית של "הדגם האירי". גם במסדרונות האוצר, וגם ב"וועידת גלובס לעסקים" באותה שנה הרבו לעסוק באותו "דגם אירי". שר האוצר, נתניהו, אף הכריז שהוא "מוכן לאמץ את הדגם האירי", ובוועידת גלובס השתתף מזכ"ל הפדרציה של האיגודים המקצועיים של אירלנד, דייוויד בגס, שהסביר את עקרונותיו. פרץ עצמו ביקר ברפובליקה האירית יחד עם שר הרווחה (ואז ח"כ מסיעת העבודה) יצחק הרצוג.
"הדגם האירי" הוא סדרה של הסכמים שנחתמו החל משנת 1987 בין נציגי הממשלה, המעסיקים והאיגודים של אירלנד. ההסכמים מקיפים שורה ארוכה של נושאים: משאלות שכר ותוספת יוקר ועד לפנסיה, פיטורים, תעסוקה ואבטלה והכשרה מקצועית. ההסכם הראשון פג תוקפו ב-1991, ועד היום נחתמו הסכמים נוספים, המחייבים את כל המעסיקים, את הממשלה ואת כל האיגודים המקצועיים, וזאת באמצעות מה שמוכר אצלנו כ"צווי הרחבה". הסעיף בדבר "שקט תעשייתי", כלומר התחייבות לא לנהל שביתות, מופיע באופן בולט בכל אחד מההסכמים. יצוין שבישראל ישנם הבדלים במה רוצים לאמץ מתוך ה"דגם": יש הרוצים את מקור האירי ויש רוצים לאמץ את ההסכמים רק בחלקם, ובייחוד את אלה העוסקים בריסון העלאות השכר.
האם יש סיכוי ל"דגם האירי מייד אין איזראל"? לדעתי התשובה היא שלילית. זאת, משתי סיבות: פוליטיות-עכשווית ועקרוניות. לדעתי, לא ניתן לקדם שום מהלך של "הסכמה משולשת" בין ההסתדרות לבין המעסיקים והממשלה, משום שממשלת אולמרט משרתת את ההון ואינה מעוניינת כלל בהסכמות עם ארגוני העובדים שיעניקו לעובדים הישגים משמעותיים. כל מטרתה היא אילוף האיגודים, או לפחות נטרולם. יש לציין שההסתדרות בהנהגת עופר עיני משרתת היטב מדיניות זו.
כל הישג משמעותי שהושג בשנתיים האחרונות, בעקבות שביתת המורים העל-יסודיים או המרצים באוניברסיטאות, הוגש כתוצאה של מאבקים ממושכים ולאו דווקא כתוצאה של הסכמה מוקדמת. שנית, לא ניתן לקדם שום מהלך של צמיחה והגדלת התוצר בגלל המלחמה הנמשכת בשטחים. אמנם יש באוצר הסבורים כי "ניתן לפתח את המשק בעת מלחמה", אבל העובדות הן עקשניות והכיבוש הממושך ולצידו, מלחמת לבנון השנייה פגעו בכלכלה ובחברה.
בצד ההערכות הפוליטיות-אקטואליות, קיימים שיקולים עקרוניים יותר. עלינו לשאול את עצמנו: מי הרוויח ומי הפסיד מהדגם האירי? האם אנו דוגלים בשובן לחיים של "עסקות החבילה" הידועות לשמצה? אמנם באירלנד נרשמו אחוזי צמיחה גבוהים בשני העשורים שחלפו מאז החתימה על "עסקת החבילה" הראשונה, וגם האבטלה ירדה בצורה ניכרת (מ-17% בתחילת שנות ה-90 ל-5% בשנה שעברה), אך שאלות יסוד בחברה האירית נותרו ללא מענה: עומק הניצול וחלוקת העושר. אותו בגס שביקר בישראל, ראש האיגודים האיריים הדוגל בהמשך ההסכמים, הבהיר בדו"ח שמסר בוועידת האיגודים: "לדעתי, הדגם של שיתוף הפעולה עובד וחייבים להמשיך לפעול במסגרתו, אם הדבר ניתן. יחד עם זאת, יש להכיר בכך שפיתוח המשק הוא חשוב, אך איננו ערובה לקדמה חברתית". בגס צודק. אירלנד, יחד עם פורטוגל, היא המדינה האירופית שבה הפערים החברתיים הם העמוקים ביותר. במלים אחרות: התוצר גדל בצורה מרשימה, אבל הפערים העמיקו! לפי נתוני האיגודים המקצועיים, ב-350% בשני העשורים האחרונים. השכר הממוצע באירלנד גדל אמנם בעשרות אחוזים, אבל פיגר בהרבה לעומת רווחי בעלי ההון.
ההישג הגדול של "עסקת החבילה האירית" הוא ביצירת מקומות עבודה. מאז 1990 נוספו באירלנד 500 אלף מקומות עבודה (כ-30 אלף מדי שנה). אך אחד מכל ארבעה עובדים חדשים משתכר שכר נמוך במיוחד, שכר מינימום, ואחד מכל שני עובדים ששב למעגל התעסוקה מועסק במשרה חלקית. אחד מכל שניים שנוספו משתכר שכר כה נמוך, שכלל אינו משלם מס הכנסה. במלים אחרות: "המדרגה הנמוכה" בתשלום מס הכנסה גבוהה משכרו. יתר- על-כן, בניגוד למגמה הקיימת באיחוד האירופי (כולל בפורטוגל), מספר שעות העבודה השבועיות באירלנד גדל בהתמדה.
לדברי בגס, "אנו זקוקים למקומות עבודה שלא ניתן להעבירם לארצות, בהן השכר הוא נמוך עוד יותר". לדבריו, "המגזר הציבורי קטן בהתמדה לטובת המגזר הפרטי והמופרט. אך המעבר של מקומות עבודה מן המגזר הציבורי אל הפרטי טומן בחובו גם ירידה ברמת השכר ובהגנה המקצועית". כמעט כל עובדי אירלנד במגזר הציבורי חברים באיגודים המקצועיים, אבל במגזר הפרטי רק אחד מכל ארבעה עובדים חבר באיגודים, ומספר הלא מאורגנים גדל בהתדמה.
המדיניות הרשמית של האיגודים באירלנד היא תעסוקה מלאה וחלוקה צודקת של העושר. פעילי שמאל באיגודים האיריים מנהלים ויכוח ער סביב הטיעון, כאילו ניתן להגיע לחלוקה צודקת של העושר במסגרת עסקת החבילה.
מהי המדיניות של ההסתדרות בשאלה זו? האם יש להסתדרות אסטרטגיה, מעבר לרצון להקים עוד מוסד שינסה לתווך בין הממשלה, המעסיקים והאיגודים? התשובה היא שלילית. ההסתדרות מצדדת בהצעה שאין בה תוכן ממשי, שאינה יכולה להתממש בתנאים הפוליטיים ובמערך הכוחות החברתיים הקיימים עתה בישראל. וגרוע מזה: ה"דגם האירי" עלול להפוך בקלות לכלי בידי בעלי ההון, כדי לנצל עור יותר את מעמד העובדים. אין ספק שזו הסיבה לתמיכתו הנלהבת של יו"ר התעשיינים, שרגא ברוש, בהצעה להנהיג את "הדגם האירי".

· הרצאה של שגריר אירלנד בישראל, מייקל פורבס, בנושא בחינת "הדגם האירי",תתקיים במסגרת קורס של המכללה החברתית-כלכלית ביום שישי הקרוב, 23 במאי 2008 בשעה 12:00. כתובת: יגאל אלון 30, תל-אביב. פרטים נוספים: info@sea.org.il

· ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית