המפעל הקטן פותח בידי חברת חץ אקולוגיה הישראלית, המאיימת לכבוש את השוק העולמי לטיפול באשפה ביתית. בעבור מנכ"ל החברה, חתן פרס ביטחון ישראל, אל"מ (במיל.) יאיר צדיק, תהיה זו סגירת מעגל - לפני כעשור חגג השקה מבצעית אחרת שעליה פיקח, ושממנה שאל גם את שם החברה שבראשה הוא עומד כיום: פרויקט החץ.
"אני מקווה שנצליח פה, לפחות כמו שהצלחנו שם", אומר צדיק בראיון ל-TheMarker. "בהתחלה אמרו לי שאני משוגע, אבל גם בתחום האשפה הצגנו טכנולוגיה שיוצרת מציאות חדשה. איש בעולם לא הלך לכיוון הזה".
כבר לא צריך למיין
צדיק, נווט בחיל האוויר, פיסיקאי ואיש מחשבים, נטש לפני שנים את העבודה על הדוקטורט בפיסיקה כדי להתמסר לפרויקט טיל החץ של מערכת הביטחון הישראלית. לאחר שעזב את תפקידו כמהנדס הראשי של הפרויקט מטעם משרד הביטחון, עסק בהשקעות בהיי-טק, ואז הוזעק בידי אחיו, בועז, לסייע לו ולשותפיו לאחר ש"עלו על משהו מעניין - שצריך לקחת אותו לעולם", לטענתם.
הרעיון היה פשוט, לכאורה - טיפול באשפה מוצקה באמצעות מים; נקודת המוצא, מסביר צדיק, היתה מהפכנית. "באירופה עדיין חושבים כיצד לטפל באשפה ממוינת, בהנחה שיצליחו לחנך את הציבור למיין אשפה. נקודת המוצא שלנו היא שמה שלא נעשה - אנשים לא ימיינו את האשפה באופן נכון וטוב. ולכן, במקום לחנך את הציבור המצאנו טכנולוגיה שמפרידה את האשפה, ובה בעת דואגת למיחזורה".
המודל שפיתחו בועז צדיק ושותפיו, יחזקאל לזר וישראל פייג, היה חדשני (ראו מסגרת). הוא ביצע הפרדה אוטומטית של האשפה למרכיביה לצורכי מיחזור, באמצעות זרמי מים המונעים מפגעים סביבתיים (בזכות הסביבה הנוזלית) - וזאת תוך ניצול הגז הטבעי הנפלט בהליך כדי להפיק חשמל, וכן הפקת מים מההאשפה עצמה לצורכי המתקן.
המשוואה אשר לה טוענים בחברה מדהימה: מטונה אחת של אשפה מצליח המתקן שפיתחה חץ אקולוגיה להפיק 100 קוב גז טבעי, 150 ק"ג פלסטיק, 30 ק"ג מתכת, 50 ק"ג קרטון, 200 ק"ג דשן לחקלאות, 30 ק"ג זכוכית ו-300 ליטר מים. היתרה - 200-250 ק"ג של חומרים מורכבים או טקסטיל - מועברת להטמנה, נטולת חומרים אורגניים מזהמים.
אילו שיטות טיפול באשפה נהוגות כיום?
"טיפול באשפה כרוך כיום בשריפה, הטמנה או טיפול ביולוגי. כל השיטות האלה נכשלו משום שהתוצרים שלהן מכילים מזהמים או מייצרים אותם. אנחנו בחרנו בגישה החותרת קודם כל לניקוי הזיהומים - ורק לאחר מכן לטיפול בחומרי הגלם עצמם - לכן זוהי פריצת דרך. אנחנו ממחזרים כ-80% מכל מה שנזרק לאשפה. השיטה היחידה שבה מגיעים לניצול של כ-90% היא שריפת אשפה, אך היא כרוכה בעלויות גבוהות הרבה יותר וביצירת בעיות קשות בתחום איכות הסביבה".
האם הטיפול שאתם מציעים כדאי מבחינה כלכלית?
"ההשקעה הכספית אמנם גדולה - אבל ביחס לטכנולוגיות המתחרות באירופה, המערכת שלנו זולה יותר. ביישוב של 100 אלף איש ניתן לבנות מתקן בעלות של כ-25 מיליון דולר בלבד".
חירייה - אתר עלייה לרגל
חץ אקולוגיה השקיעה עד היום כ-20 מיליון דולר בפיתוח המודל. סכום זה גויס מהבנקים ומהחברה האם של שלושת המפתחים, העוסקת בישראל בטיפול בשפכים תעשייתיים. את האבטיפוס הקימה החברה ב-2002 באתר הפסולת בחירייה - "מתקן לתפארת, שמגיעים לראותו מכל העולם", אומר צדיק.
המתקן עובד כך: פסולת הנייר והחומרים האורגניים מומסים במים, הגז משמש להפעלת טורבינה לייצור 1.1 מגה-ואט חשמל הנמכר לרשת הארצית, המתכת נמכרת והקרטונים והפלסטיק יימכרו בקרוב. "תעשיית המיחזור בישראל עדיין בחיתוליה", אומר צדיק. עם זאת, באחרונה חתמה החברה על הסכם עם איגוד ערים דן, על שדרוג המתקן והכפלת כושר העבודה בו.
בשנים האחרונות שימש המתקן בחירייה אתר עלייה לרגל למתעניינים רבים. צדיק מינף עובדה זו לטובת ביצוע סבב גיוס בינלאומי בקרב משקיעים פוטנציאליים - שממנו שב עם כספיהן של קרן הענק הבריטית Consensus Business Group ושל חברת השקעות ישראלית - המחזיקות כיום יחדיו בכ-40% מהחברה. אז גם החלה החברה בבניית הפלטפורמה הבינלאומית שלה ובמכירת הטכנולוגיה לחו"ל.
ב-2006 זכתה לראשונה חץ אקולוגיה, יחד עם חברה מקומית לטיפול באשפה, במכרז להקמת מערכת טיפול באשפה בעיר סידני שבאוסטרליה. מדובר במכרז להקמת המתקן ולתפעולו במשך 20 שנה, בהיקף מוערך של כ-50 מיליון דולר. "המתקן הזה ישנה את כל עתיד האשפה באוסטרליה", אומר צדיק. בימים אלה ניגש הקונסורציום למכרז שני באזור.
בינתיים מכרה החברה שירותי תכנון בקליפורניה ובסקוטלנד, ורק בשבוע שעבר חתמה על חוזה לבניית מתקן נוסף (בשותפות) במקסיקו. "כל מי שבדק את המערכת עד היום, מצא שהיא הטובה בעולם - הן מבחינת המחיר והן באיכות שהיא מספקת", הוא אומר.
אם כך, מדוע לא לפרוץ לשוק לבד?
"החלטנו לבחון פרויקטים באמצעות שותפויות, כדי שהחברה תיחשף לסיכונים באופן מדורג. צריך לזכור שכל זכייה בפרויקט כזה אורכת שנתיים, ולאחר מכן נדרשות שנתיים נוספות להליך ההקמה. בתקופה זו העיר מפקידה את עתידה בידיך - וזו אחריות כבדה מאוד. השביתות הכואבות ביותר הן הרי שביתות עובדי התברואה, וכשנותנים לך את הבלעדיות לטיפול באשפה - למעשה מניחים בידיך את מפתח העיר. לכן תהליך השכנוע ארוך, ונדרשת סבלנות רבה והיכרות מעמיקה עם המקום".
מי הם קהלי היעד שלכם?
"את הפרישה הבינלאומית אנו יוצרים באמצעות שותפויות עם גופים מקומיים המטפלים באשפה. אם בעבר הם נדרשו למשאיות ולשטח הטמנה - כיום הם נדרשים לספק טכנולוגיות מיחזור - וכאן אנו נכנסים לתמונה. הלקוחות שלנו בחו"ל הן לא הרשויות המקומיות, אלא חברות האשפה המקומיות שמחפשת טכנולוגיה כדי לשרוד בשוק הפסולת המשתנה. עם זאת, בישראל אנו כבר מכירים את הרגולציה ולכן ניגשים ישירות ללקוחות הסופיים - קרי הרשויות המקומיות".
הכדאיות הכלכלית בהשקעה תלויה למעשה בהימצאם של מפעלי מיחזור או צרכני גז בסביבת המתקן המיידית?
"ברגע שנכנסת לאזור - יצרת עוגן לטיפול בנושאים האחרים. הכוונה שלנו היא שכל מתקן יוקף במתקני מיחזור - וכך ייווצר מעין איזור תחום, שבו נכנסת אשפה ויוצאים חומרי גלם לתעשייה. השותפה שלנו באוסטרליה כבר מנהלת מגעים להקמת מפעלים סמוכים מסוג זה, ואת הדגם הזה ננסה גם בחירייה. בישראל אנו מוצאים עצמנו מנסים לעניין גורמים תעשייתיים בחומרים הממוחזרים - היות שתחום המיחזור פה עדיין בראשיתו. ואולם האטמוספירה בהחלט משתנה עכשיו".
האם גם בישראל אתה צופה פוטנציאל עסקי לנישה זו?
"בישראל מועברת כמעט כל האשפה להטמנה. הסיבה המרכזית לכך היא שמחיר ההטמנה לטונה אשפה נמוך מאוד, ואילו בעבור הטיפול אצלנו צריך לשלם יותר. באירופה כבר הבינו שההטמנה יוצרת נזקים ישירים ועקיפים מרחיקי לכת, ולכן גוף שמטמין אשפה נדרש לשלם היטל. בזכות היטל זה, טכנולוגיות מיחזור יכולות להגיע לרווחיות.
"עלות הטמנה באירופה היא 150-200 דולר לטונה; בסידני - 100 דולר; ואילו אצלנו, בישראל - 25 דולר בלבד. המתקן שלנו הופך לרווחי כבר בתשלום של 50 דולר לטון - אין טכנולוגיה בעולם שמתקרבת לכך.
"בישראל הוכנס לראשונה היטל הטמנה בשנה שעברה. כרגע הוא בסך כ-6 דולרים בלבד, אך הוא עוד יגדל. באמצעות הדחיפה הזו בשילוב סיוע ממשלתי בהוצאות המימון של חברות המיחזור, נוכל לבנות כאן כמה מתקנים שישנו את המציאות הישראלית".
כלומר, הפעילות בישראל הפסדית בשלב זה?
"אנחנו מפסידים כסף על כל טונה ממוחזרת. אבל בלי הניסיון שאנו צוברים כאן, לא יכולנו לשווק את המוצר בעולם. ניתן לומר שאנחנו מרוויחים מהגויים - ומשקיעים הכל בישראל".
הנפקה - בתוך שנתיים
איזה עתיד אתה צופה לחברה?
"אני מנסה לפתח חברה גדולה, ואני מאמין שהיא תוכל להפוך לחברה בינלאומית. המודל שלי הוא חברת אורמת. אני עוקב אחריהם, לומד מהם ושואף למודל שהציגו בכמה רבדים. ראשית, בגישה העסקית, שדגלה בבניית רווחיות ורק לאחר מכן בבניית שוק, ובמכירת מוצרים ורק לאחר מכן בהעברת הבעלות על המתקנים לידיהם; ובנוסף, בהיבט של ההתנהלות הצנועה והעבודה הקשה שהפגינו בעלי החברה.
"כרגע, אנו חותרים להנחת היסודות בשוק העולמי - ופחות דואגים להכנסות בישראל. אנו מנסים לעבור משלב הסטארט-אפ, לחברה בסטנדרטים בינלאומיים, ולהכניס תרבות ניהולית שונה. רק באחרונה הסדרנו תוכנית אופציות לכל העובדים, גם לאחרון הפועלים הפשוטים, כי גם להם יש חוכמת חיים שיכולה לסייע לנו בהצלחה".
ואם יציעו לכם למכור?
"החזון שלנו הוא להקים חברה בינלאומית שמרכזה בישראל. גייסתי סמנכ"ל כספים בעל ניסיון בהנפקות, עברנו לעבוד עם משרד רואי החשבון דלויט מתוך כוונה להכין דיווחים רבעוניים כבר השנה - כדי להיות מוכנים להנפקה תוך שנתיים. אני מעוניין בבנייה - אבל כמובן שיש בעלי מניות, והם יחליטו. בינתיים מגיעות הצעות, והן לפי שווי של עשרות מיליוני דולרים".
איך עובדת השיטה?
>> שקיות האשפה הביתית המגיעות אל מתקן המיחזור נפתחות, ותכולתן עוברת מיון ראשוני במסנן גודל, המוציא אריזות או חפצים גדולים. האשפה הנותרת נופלת לתוך כמה בריכות, שתנועת המים בהן אופקית, כמו בנהר. תכונה זו מעניקה למהירות השקיעה של החומרים השונים ביטוי מרחבי - חומרים ששוקעים מהר נעים למקום הסמוך לנקודת המוצא, ואילו חומרים השוקעים לאט מתאספים בהמשך המסלול.
ההפרדה לפי משקלם הסגולי של החומרים יוצרת שלוש קבוצות: מתכות, אבנים או זכוכית - הנאספים ראשונים; חומרים אורגניים ספוגים במים (לרבות נייר); וחומרים קלים (ניילון למשל) - הממשיכים לצוף.
בשלב הבא מועברת קבוצת "הכבדים" ליד מגנטים ומערכות לשליפת אלומיניום, המאפשרות לבצע כבר בשלב זה איסוף של ברזל שטוף ונקי למיחזור. קבוצת החומרים האורגניים מועברת לריסוק הידראולי (באמצעות זרמים חזקים של מים) ומומסת במים כדי להכינה לתהליך ההתססה, שבמהלכו מופק ממנה גז טבעי. את קבוצת החומרים השלישית שולים מן המים ומעבירים תהליך של "הרחפה" - כלומר, הפעלת רוח מלאכותית שמעיפה את הניילונים מהמים. הניילונים, נטולי אבק או ריח, נערמים ונשלחים למיחזור.
בשלב האחרון מבצע המתקן הליך שיקוע במים שקטים לשם הוצאת חול, אבנים קטנות ופלסטיק כבד שנותרו במים. תמיסת האורגניים שנותרת בתום השיקוע הנוסף נשלחת אף היא להתססה. הליך ההתססה הוא הליך ביולוגי בעל שלושה תוצרים: גז טבעי, בוצה נקייה הנמכרת לחקלאות ומים, המשמשים לצורכי המערכת ומועברים חזרה לנקודת הפתיחה.
"שליש מהאשפה הוא בעצם רטיבות, כך שאנו מייצרים את המים בעצמנו ולא זקוקים למים מבחוץ", מסביר צדיק. "זה תהליך הוליסטי - המיון דואג לכך שהעולם הביולוגי יקבל חומר דישון נקי לחלוטין, והתהליכים הביולוגיים דואגים למים בעבור הליך המיון".
יאיר צדיק: "אמרו לי שאני משוגע, אבל בתחום האשפה הצגנו טכנולוגיה שיוצרת מציאות חדשה"
אבי בר-אלי
19.5.2008 / 10:47