המדינה מתנערת מאחריות

הסיסמה "ללכת עם ולהרגיש בלי", אמנם נשחקה עד לעייפה, אבל מדי פעם קלישאה תואמת מצב בצורה כה מושלמת עד כי היא מותרת ואף מתחייבת. אין הולמת מסיסמה זו כדי לתאר את עמדת המדינה בדיון בפני בית המשפט העליון בעניין הרשעתו של ברק כהן, מאבטח שהועסק באמצעות חברת מיקוד בלשכת משרד הפנים במזרח ירושלים וקיבל כסף ושירותי מין תמורה לקיצור תורים. המדינה האשימה את כהן בשימוש לרעה בכוח המשרה ובקבלת שוחד. סניגוריו טענו שמדובר בעבירות החלות רק על עובדי מדינה ולא על עובדי קבלן.

בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה, אבל בג"ץ הפך אותה, חלקית. השופטים קבעו ששימוש לרעה בכוח המשרה הוא אכן סעיף שאינו מתאים לעובד קבלן, אבל את ההרשעה בקבלת שוחד הותירו על כנה. פשרה זו לא סיפקה אף צד ושניהם ביקשו דיון נוסף. בהינתן אופייה העקרוני של השאלה אם הדין הפלילי שחל על עובדי מדינה חל גם על עובדי קבלן, ובהשלכותיה מרחיקות הלכת על עשרות ואף מאות אלפי עובדי קבלן ומיקור חוץ, הבקשה נענתה וההרכב הורחב לתשעה שופטים. בשבוע שעבר שמעו השופטים את הצדדים ואת עמותת קו לעובד והאגודה לזכויות האזרח שמבקשים להצטרף כידידי בית המשפט.
המדינה טוענת שעובדים המועסקים מטעמה חבים בדין הפלילי כמו כל עובד מדינה. אבל מבחינתה, חבות זו מסתיימת בדיני העבודה והיא מתנערת מכל קשר בינה לעובדים המועסקים מטעמה באמצעות קבלני משנה, קבלני שירותים, חברות כוח אדם וחברות המספקות שירות בשיטת מיקור חוץ. עובדים אלה אינם שלה - רק אלה שסרחו וצריך להעניש אותם הם "כאילו" עובדי מדינה.

זה 20 שנה ויותר שהמדינה מוכרת את נכסיה ומעבירה מטלות לביצועם של גורמים חיצוניים. לכל אורך הדרך היא דוחה כל ניסיון של עובדים בגופים אלה לטעון ליחסי עובד-מעביד עמה, גם כאשר הם מבצעים בדיוק אותה עבודה שמבצעים עובדיה שלה. כיצד מתיישבת עמדה זו עם בקשת המדינה משופטי העליון להחיל על כהן את החוק שחל על עובדי מדינה ולהעניק לחוק "פרשנות דינמית, חיה ונושמת"? איך מסתדרת דרישה זו מבית המשפט להסדיר את גבולות חבותם הפלילית של עובדי ההפרטה עם עמדת המדינה, שלפיה לבית המשפט אין סמכות להתערב בשאלות הנוגעות להפרטה? בעתירה של המכללה האקדמית למשפטים נגד הפרטת בתי הסוהר, למשל, כתבה המדינה: "הפרטה בכלל, והפרטה שאינה פוגעת בזכויות יסוד חוקתיות בפרט, היא עניין למדיניות ציבורית ולאידיאולוגיה כלכלית-פוליטית".

לבלבול וחוסר העקביות של המדינה בכל הנוגע לאופי העסקתם של עובדי ההפרטה תוצאות טראגיות. במרוץ להשיל מעליה כל אחריות לשכרם ורווחתם של עובדים אלה יוצרת המדינה שכבת אנשים שעמלים מבוקר עד ליל ולא מצליחים לחצות את קו העוני, לצבור זכויות סוציאליות וליהנות מביטחון תעסוקתי מינימלי.
השופטים לא יכולים לבדם להוציא למדינה את הערמונים מהאש. המדינה, שבישלה את התבשיל המסריח הזה, חייבת, בתור המעסיק הגדול במשק והרגולטור לפי חוק, לפעול יחד עם המחוקק כדי להחזיר את האנושיות וההיגיון לשוק העבודה.