הכישלון של המדיניות הניאוליברלית במדינות המתפתחות

ב-25 השנים האחרונות נעשו רפורמות ניאוליברליות במספר רב של מדינות "מתפתחות", בעיקר בארצות מרכז ודרום-אמריקה שבהן ההכנסה לנפש נמוכה עד בינונית. רפורמות אלו נתגלו ככישלון כלכלי ללא תקדים, ותוצאתן ברוב המדינות הללו היתה הקטנה דרמטית של קצב הצמיחה הכלכלית ונפילה דרסטית בגידול ההכנסה לנפש. כך למשל ההכנסה לנפש גדלה במדינות דרום אמריקה ב-82% בתקופה שבין השנים 1960 עד 1980, בהשוואה לגידול של 9% בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, וגידול של 1% בלבד בין השנים 2000 עד 2005, לאחר יישום המדיניות הניאו-ליברלית. תוצאות הרות אסון נוספות היו הגדלת אי-השוויון בין קבוצות אוכלוסייה שונות, ירידה בשיפור תוחלת החיים, ירידה בהקטנת תמותת המבוגרים, ירידה בהקטנת תמותת היילודים, הקטנת קצב הגידול בהשקעות ציבוריות בחינוך וכן הלאה. אין פלא שמדינות אלו התעשתו וזרקו את עקרונות הניאוליברליזם לפח.

הכלכלה המקסיקנית צומחת לאחרונה בכ-2%-3% לשנה וכנראה שתרד לקצב של 1%-2% לשנה בעקבות המשבר בארה"ב. קצבי גידול נמוכים אלו משמעותם שאין עתיד למיליוני תושבי מקסיקו העומדים בפני פחות מקומות עבודה, אבטלה גוברת, ומחסור בהזדמנויות. כל זה קורה בכלכלה שבמשך עשרים השנה האחרונות פעלה בנאמנות ובאדיקות על פי הוראות הכלכלה הניאוליברלית ודרישות הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית (קונצנזוס וושינגטון). בהתאם לכך, מקסיקו פעלה בצורה אגרסיבית להקטנת הרגולציה, להפרטה מסיבית, חתמה הסכמי סחר חופשי כמו NAFTA והשיגה יציבות פיסקלית מרשימה. על פי התבונה המקובלת הכלכלה המקסיקאית היתה צריכה היתה לפרוח. העובדה המצערת היא שלפני כשלושים שנה, מקסיקו הייתה עשירה יותר מטאיוואן, קוריאה וסינגפור, כיום היא ענייה יותר מהן, למרות שמדינות אלו היו הרבה פחות נאמנות לדוקטרינות הניאוליברליות.

בוליביה למשל, עשתה כמצוות מומחי הניאוליברליזם מארצות-הברית מאז שנת 1986, ובכלל זה הפרטת כמעט כל גוף שניתן למכירה, בהם מפעלי המים ומערכת הביטוח הסוציאלי. אבל 20 שנה של שינויים מבניים לא הביאו רווחה לאזרח הבוליביאני. כיום ההכנסה לנפש קטנה מזו שהיתה לפני 25 שנים, ו-63% מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני. התוצאה היתה בחירת הנשיא אוו מוראלס, שהוביל בשנה האחרונה צעדים כלכליים כמו הלאמת חברות האנרגיה ורפורמת קרקעות שאפתנית תוך דחיית האידיאולוגיה הניאוליברלית.

במקביל, קוריאה, טאיוואן, סינגפור, סין, הודו ומדינות דרום-מזרח אסיה, הן המדינות שבהן נרשמה הצמיחה הכלכלית הגבוהה ביותר בשני העשורים האחרונים. בארצות אלה הונהגה מדיניות כלכלית ליברלית תוך שליטה ממשלתית הדוקה, אך שונה מהגישה הקומוניסטית והסוציאליסטית האדוקה שהיתה נהוגה בהן בעבר, ובהחלט לא תואמת את דרישות הכלכלה הניאו-ליברלית. דוגמה נוספת היא וייטנאם, שצמחה בלי להיות חלק מהסכמי הסחר בינלאומיים, דגלה בפיקוח הדוק על הכלכלה ואינה פועלת על-פי תורת השוק החופשי, ההפרטה והגלובליזציה. בשנת 1988 הגיעה הצמיחה לנפש בווייטנאם ל-5% בשנה, התחלקה באופן שוויוני למדי בין קבוצות אוכלוסייתה והעוני בה הוקטן.

גם השוואה בין בריטניה הניאוליברלית לשבדיה הדוגלת בהקטנת הפערים, מורה על כישלון התפיסה הניאוליברלית. אין הבדל מהותי בקצב צמיחת התוצר המקומי והתוצר לנפש בין שתי המדינות, בשבדיה ההכנסה לנפש דומה לזו בבריטניה (27,310 דולר בשנת 2002 בשבדיה - לעומת 26,420 דולר בבריטניה. אולם בפרמטרים כלכליים וחברתיים רבים, המקובלים על התפיסה הניאוליברלית, יתרון המודל השבדי ברור: האינפלציה בשבדיה נמוכה מזו של בריטניה; כושר התחרות העולמי שלה גבוה יותר; יכולת המחקר והיצירתיות העסקית שלה עולה על זו של בריטניה; שבדיה נמצאת במקום השלישי בעולם במדד תוחלת החיים, ואילו בריטניה במקום ה-29; על-פי דו"ח האו"ם משנת 2004 6.3% מתושבי שבדיה חיים מתחת לקו העוני של הארצות המפותחות, מול 15.7% מתושבי בריטניה; בשבדיה העשירון הגבוה מרוויח פי 6.2 מהעשירון התחתון, בעוד בבריטניה היחס הוא 13.8.

· אמנון פורטוגלי הוא מרצה מתנדב במכללה החברתית- כלכלית