לדברי עו"ד תמיר אפורי, כמעט כל סעיף בחוק זכויות יוצרים החדש משקף איזון עדין בין אינטרס הציבור לעודד יצירה מקורית, תוך שימוש ביצירה לקידום מטרות חברתיות, לבין אינטרס היוצר ליהנות מפרי עמלו.
מה היה המצב כאשר קיבלת את "תיק זכויות יוצרים" לפני כעשור?
"מאחר שבישראל חל חוק אנגלי מ-1911, יחד עם פקודת זכויות יוצרים המנדטורית מ-1924, הוכנסו תיקוני חקיקה רבים בדין הקיים לאורך השנים. כמעט בכל תיקון ציין המחוקק כי 'משרד המשפטים שוקד בימים אלה על חוק זכות יוצרים חדש'. בשנות ה-80 הוקמה ועדה ציבורית להכנת חוק חדש, שבראשה עמד חתן פרס ישראל פרופ' יהושע ויסמן ולאחר מכן עו"ד מאיר גבאי, שהיה מנכ"ל משרד המשפטים. ואולם, המלצות הוועדה מ-1997 לא התאימו לדעתנו לשיטת המשפט בישראל ולמצב הכלכלי בה. ראינו לנכון לעשות רוויזיה מקיפה, שתוצאתה החוק החדש".
החוק החדש מסדיר תחום משפטי שלם מאל"ף ועד ת"ו. איך מחוקקים חוק כזה?
"חוק מקיף כמו חוק זכות יוצרים החדש אינו מתקבל לעתים קרובות. בדרך כלל מתפתחת חקיקה בישראל באמצעות תיקון חוקים. חוק זכות יוצרים אינו חוק של רגולציה במובן הרגיל. זה חוק שמסדיר יחסים בשוק הפרטי. למרות זאת, היתה הרבה פוליטיקה בחקיקה. לא פוליטיקה של מפלגות אלא של קבוצות אינטרס, כגון מוסיקאים, קולנוענים, חברות תוכנה, אדריכלים ועוד.
"כמו כן, היה עלינו להתחשב בשיקולים של סחר בינלאומי. מארג ההגנה על זכויות יוצרים הוא גלובלי, ואי אפשר לנתק את מה שקורה בישראל מהשפעתן של מדינות אחרות, ובראשן ארה"ב, שהפגינו עניין רב בהליכי החקיקה. בתהליכי ההכנה, עד לגיבוש הצעת חוק ממשלתית, היה גם ביטוי לאינטרסים שעליהם מופקדים משרדי ממשלה אחרים, כמו משרד האוצר, משרד החינוך והתרבות ומשרד התקשורת.
"ח"כ משה כחלון, שניהל את הדיון בהצעת החוק כיו"ר ועדת הכלכלה בכנסת, עשה עבודה יוצאת מן הכלל. הוא קבע ישיבות רבות שאליהן הוזמנו כל בעלי האינטרסים המגוונים, ודאג לדיון יסודי ומעמיק בכל סעיף וסעיף. ח"כ כחלון הצליח להעביר כמעט את כל סעיפי החוק בהסכמה, שזה הישג מרשים. כל זאת תוך שהוא הקפיד לשמור היטב על האינטרס הציבורי.
"מוסיקאים וקולנוענים השמיעו קולם במהלך הליכי החקיקה, למשל בנוגע לשאלה מי צריך ליהנות מבעלות ביצירה מוזמנת - כגון שיר או קליפ שהוזמן לצורכי פרסומת - היוצר או המזמין. החוק החדש קובע כי 'ביצירה אשר נוצרה על פי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה ... הוא היוצר, אלא אם הוסכם אחרת'".
"רעש לא מוצדק בתקשורת"
מי ניצח במאבק הזה?
"לדעתי, שאלת הבעלות ביצירה מוזמנת עוררה רעש לא מוצדק בתקשורת. כפי שהיה בעבר, גם בחוק חדש נקבעת חלוקת הזכויות בין יוצר לבין מזמין לפי הסכמת הצדדים בחוזה. המחלוקת היתה סביב קביעת 'ברירת המחדל' במקרה שהצדדים לא הסדירו את העניין בצורה מפורשת. היה פער ממה שהיה כתוב בחוק הקודם, לפיו בהיעדר הסכמה מפורשת בכתב הבעלות היא לכאורה של היוצר, לבין דיני היושר שהופעלו על ידי בתי המשפט, שלפיהם פעמים רבות נחשב דווקא המזמין לבעלים.
"בתקשורת היו כאלה שהציגו תמונה של יוצר קטן וחלש, שעומד מול גופים כלכליים חזקים שעושקים אותו. במציאות, פעמים רבות דווקא מזמין היצירה הוא קטן וחלש, ובעיקר חסר ניסיון. לדוגמה: אדם מזמין עיצוב אתר אינטרנט ממעצב גרפי. למזמין אין ניסיון בעסקה שכזו. למעצב זו שגרת עבודה. האם בהיעדר הסכמה מפורשת צריכה הבעלות ב'יצירה', שהיא האתר, להישאר של המעצב? כלומר, שהוא יוכל לשוב ולמכור את אותו עיצוב? זה לא הגיוני.
"גם בנוגע ליצירות קולנועיות, הוצגה בתקשורת תמונה של יוצר בודד הניצב בפני מפיקים רבי עוצמה. תיאור זה רחוק מהמציאות בישראל. אצלנו, המפיקים אינם כל כך גדולים, ודווקא היוצרים מאוגדים באיגוד מקצועי חזק. במסגרת החוק החדש נקבע כי היוצר הוא בעל היצירה, אבל הצדדים יכולים להסכים אחרת - כך שנשמר העיקרון של חופש החוזים. החידוש העיקרי הוא שהצדדים יכולים להסכים על הבעלות ביצירה מוזמנת גם 'במשתמע', וכך יוכלו בתי המשפט להכניס מבחנים של צדק וסבירות".
"יסוד של סבירות"
מה לגבי "הזכות המוסרית", כלומר זכות יוצר לקרדיט על יצירתו, וכן הזכות שלא יוטל פגם או ייעשה שינוי ביצירה העלול לפגוע בכבודו או בשמו?
"בעניין הזכות לשלמות היצירה, הכנסנו יסוד של סבירות, המאזן בין אינטרס היוצר לבין אינטרסים שונים, כגון חופש הביטוי או זכות של בעל קניין בנכס. פרודיה היא ודאי סילוף של היצירה המקורית, במטרה ברורה ללעוג לה, אך משיקולים של חופש הביטוי חשוב להתירה. כמו כן, אם שינוי של יצירה אדריכלית מחויב המציאות, למשל לשיפוץ, הצורך בשינוי עשוי לגבור על אינטרס האדריכל לשמור על שלמות יצירתו. לבניין יש מטרה: אם הוא לא משרת את הפונקציה שלו - מה יועיל היופי האדריכלי?
"ארגוני היוצרים התנגדו להצעת משרד המשפטים לדרוש הסכמה בכתב לויתור על הזכות המוסרית. הם השיגו לבסוף את השמטת הסעיף, אבל לא בטוח שזה יפעל לטובתם. הם חשבו שללא סעיף הוויתור בכתב יפרשו בתי המשפט את החוק כאילו הוא אוסר ויתור בכלל. אבל התוצאה היא שכיום אפשר לוותר על הזכות המוסרית גם בעל פה או בהתנהגות, בכפוף לעקרונות כלליים כגון תקנת הציבור.
"בין ההיבטים החשובים של החוק, בולטים הסעיפים הפרוצדורליים - בעיקר בנוגע לצווי מניעה ופיצויים ללא הוכחת נזק.
"בנוגע לצווי מניעה, החוק מוסר לבתי המשפט שיקול דעת להתיר פעולות מסוימות, אף אם הן מהוות הפרה של זכות יוצרים, תוך חיוב המפר בתשלום. זה בעצם הסדר של רשיון כפייה. כך, למשל, עשוי הסעיף החדש לשמש פתרון לבעיה של שידורי המשנה של חברות הכבלים והלוויין, אשר מעבירות עשרות ומאות ערוצים זרים. גם אם יש בעל זכויות שאין לחברות הכבלים והלוויין הסכם איתו, ייתכן שהסעד הראוי הוא פיצויים בלבד, ולא החשכת המסך.
"בנוגע לפיצוי הסטטוטורי, ביטלנו את פיצוי המינימום הקיים, בסך 10,000 שקל להפרה, ומנגד הגדלנו את תקרת הפיצוי מ-20 אלף ל-100 אלף שקל. הדין הקיים יצר מצב לא סביר, שבו בעלי זכויות רודפים אחרי מפירים קטנים ותובעים 10,000 שקל בגין כל הורדת תמונה מהאינטרנט. החוק החדש מעביר מסר ברור: אנו רואים הפרות בחומרה, ולכן העלינו את הפיצוי המקסימלי, אך לא נאפשר שימוש ציני בכלי הפיצוי הסטטוטורי".
הכותב הוא מרצה למשפטים במסלול האקדמי במכללה למינהל
"לא תמיד היוצר הוא החלש - לפעמים צריך להגן דווקא על מזמין היצירה"
עומר טנא
20.5.2008 / 11:56