בן המלך והעני

לשר התמ"ת, אלי ישי, היו דברים קשים לומר השבוע לשר הרווחה יצחק הרצוג. "אני שבאתי ממשפחת מצוקה", התריס ישי כלפי הרצוג, "יודע מה משמעות הקצבאות. מי שבא ממקום אחר מחפש פתרונות המתאימים לילדי שוק ההון ולא לילדים רעבים". בכך רמז ישי, בצורה שאינה מרומזת כלל וכלל, לרקע הסוציו-אקונומי ממנו בא הרצוג - בנו של נשיא המדינה לשעבר גדל במשפחה צפון תל אביבית אמידה - וישי משתמש בכך באופן גלוי כדי לנגח הרצוג, בבחינת רקע סוציו-אקונומי גבוה הוא כתם פוליטי, והרי הכיצד יכול בן למשפחה עשירה לשמש שר רווחה ולהבין את מצוקת העוני?

על מה יצא קצפו של ישי, שהוא אפילו נדרש לרקע של משפחת הרצוג כדי לנגח את שר הרווחה? כמובן, על הצעתו של הרצוג שבמקום שהמדינה תגדיל את קצבאות הילדים, כפי שדורש ישי, היא תשתמש בכסף כדי לפתוח לכל ילד בישראל חשבון חיסכון לגיל 21. חשבון, שישמש את הילד בבגרותו למימון לימודים ויבטיח את התחלת דרכו בחיים כבוגר - בהנחה כי הוריו עשויים שלא לצייד אותו עם הכלים המתאימים או החיסכון הנדרש לשם כך. ישי חושב שההצעה מתאימה "לילדי שוק ההון" ולא ל"ילדים רעבים". יש, עם זאת, שני כשלים בקביעה שלו. האחד, ילדי שוק ההון כנראה אינם זקוקים לחשבון חיסכון שייפתח עבורם על ידי המדינה. דווקא להם, ניתן להניח, ידאגו הוריהם בעוד מועד גם לחיסכון התחלתי וגם יציידו אותם בכלים שיאפשרו להם לרכוש השכלה בעצמם. מי שזקוק לדחיפה של התחלת דרכם כבוגרים הם דווקא הילדים של משפחות מצוקה, שעלולים שלא לקבל מהוריהם את שני הדברים גם יחד. השני, שגם הילדים הרעבים אינם זקוקים לתוספת קצבאות ילדים למשפחתם - אלא למכלול פתרונות אחר, שלש"ס יש את הסיבות הפוליטיות להתנגד להם.
למעשה, הדבר שישי אינו מזכיר בדבריו הוא שעצם קיומם של ילדים רעבים בישראל הוא שנוי במחלוקת. ועדה של משרד הרווחה לבחינת אחריות המדינה להבטחת הביטחון התזונתי של אזרחיה, פירסמה לפני חודשיים את ממצאיה. בין השאר, ניסתה הוועדה לבחון את השאלה אם יש רעבים בישראל. התשובה נמצאה בדו"ח מחקרי אחד של מכון ברוקדייל, שדיבר על "חוסר ביטחון תזונתי" של 22% מאוכלוסיית ישראל, לרבות "חוסר ביטחון תזונתי חמור" ממנו סובלת 8% מהאוכלוסייה. המונח חוסר ביטחון תזונתי הוא עמום מספיק כדי שתהיה מחלוקת על המשמעות שלו ועל הממצאים העולים ממנו. עד כמה המונח הוא עמום, ועד כמה הוא רחוק מההגדרה של רעב, תעיד העובדה כי הוועדה התנגדה בתוקף לכך שהמדינה תתחיל לחלק מזון לאזרחיה. זאת, עם הסייג היחיד של סיוע במזון לקשישים ולילדים. בפועל זה כבר קורה. מ-2004 החל משרד החינוך בפרויקט הזנה בבתי הספר באזורים נחשלים. ב-2008 היה תקציב ההזנה של משרד החינוך 80 מיליון שקל, ו-123 אלף ילדים זכו בזכותו לארוחה חמה. ההזנה ניתנה בעיקר בתי ספר באזורים נחשלים, כאשר הרשות המקומית נדרשת לממן רק 20% מעלות ההזנה, והשתתפות ההורים היא 1-4.5 שקלים לארוחה בלבד.

היתרון של פרויקט ההזנה, אם ינוהל נכון, הוא שהוא אמור לבוא בשילוב עם יום לימודים ארוך. בכך יכולות להיות מושגות שלוש מטרות חברתיות במכה אחת: האפשרות כי ילדים בישראל יישארו רעבים תרד מעל הפרק, הילדים באוכלוסיות נחשלות יקבלו תגבור שעות חינוך, ואמהות נזקקות יוכלו להשתחרר כך מעול הדאגה לילדים, דבר שיאפשר להם להשתלב בשוק העבודה. ויש עוד יתרון, רביעי ופחות מדובר: כאשר המדינה היא המספקת את השירותים לילדים נזקקים, אפשר להבטיח כי הילדים אכן מקבלים את מה שנדרש להם. זאת לעומת תשלום קצבאות ילדים, שכמוהו כתשלום להורים - בלי שלמדינה יש בקרה איזה שימוש עושים ההורים בכסף שניתן להם. אז אמנם עולה בכך ריח של פטרנליזם מצד המדינה על ההורים במשפחות נזקקות, אבל מי שבאמת טובת הילדים לנגד עיניו צריך כנראה לדאוג פחות לכבוד ההורים - ויותר להבטחה כי הילדים הנזקקים מקבלים את כל הדרוש להם (וגם נהנים, תוך כדי, מחינוך משופר). אם כן, מדוע ישי אינו נלחם דווקא על הפתרון הזה? אולי משום שאחד הספקים העיקריים במשק של יום לימודים ארוך, בתוספת ארוחה חמה, היא רשת החינוך אל המעיין של ש"ס. את התקציבים לספק את השירות הזה היא אמנם מקבלת מהמדינה - אבל את הפירות החברתיים והפוליטיים מכך הרשת קוטפת בעצמה. כל תחרות שתיפתח לרשת של ש"ס באספקת שירות דומה, ישירות על ידי בתי הספר של משרד החינוך, מפחיתה מהפירות הפוליטיים שש"ס יכולה לקטוף לעצמה מכך. זאת סיבה מספקת לגנות את הרצוג על כך שהוא "בן לילדי שוק ההון".