מאז אותו רגע דרמטי ב-2002, רייטר ואנשי הצוות שלו הספיקו לא מעט. "זו התגשמות החלום של מדען כמוני, שעוסק בגבול שבין מדע בסיסי ליישומי. כבר בשלב מוקדם של הפרויקט טבע התלהבה ממנו מאוד, עשתה בדיקה יסודית עם מיטב החוקרים בעולם, והחליטה להשקיע בפרויקט", הוא מספר. "זה גרם לכך שאחרי כמה שנים של עבודה מאומצת שלנו המולקולה נמצאת בידי טבע, ומכינים אותה לניסויים קליניים בבני אדם, לאחר שהיתה הצלחה מרשימה בניסויים בחיות, והגידולים ממש נעלמו".
התגלית של רייטר וקבוצת המחקר שלו, המונה 20 איש, נשמעת כמו מדע בדיוני: "הרעיון הוא לגייס את מערכת החיסון ולדרבן אותה כדי לתקוף תאים סרטניים בצורה אגרסיווית ויעילה יותר", הוא מסביר. "גם כיום המערכת מזהה את התאים הסרטניים כתאים זרים ומנסה לחסל אותם, אבל באיזשהו שלב האיזון בין קצב היצירה של תאים סרטניים למלחמה של מערכת החיסון מופר, והמחלה 'מנצחת'. אנחנו רוצים להנדס את המערכת שתפעל בצורה יעילה יותר".
איך עושים זאת? "אנחנו יודעים שמערכת החיסון מכירה בצורה יעילה תאים שמודבקים על ידי וירוס, כמו למשל שפעת. לכן הרעיון שלנו הוא 'לעבוד' על מערכת החיסון ולגרום לה לחשוב שהתא הסרטני הוא תא שמודבק על ידי וירוס", מסביר רייטר. "הרעיון די פשוט: לקחנו נוגדן שמכיר חלבון ייחודי שנמצא על שטח הפנים של התא הסרטני, וחיברנו אליו בצורה גנטית מעין דגל אדום שמערכת החיסון מכירה כווירוס. כך אנחנו גורמים למערכת החיסון לחשוב שהיא תוקפת וירוס, ולכך שתאי הדם הלבנים יפעלו נגד אותם תאים סרטניים ויהרגו אותם".
נכון לכיום, הצוות של רייטר מתמקד בטיפול בשני סוגי סרטן קטלניים במיוחד: שחלות ולבלב, "אבל יש פוטנציאל לפתח את זה גם לסוגי סרטן אחרים", הוא מספר, ומבהיר כי "הטיפול הזה משתלב היטב אחרי שמסירים את הגידול הסרטני העיקרי בניתוח, וכהשלמה לכימותרפיה. זה טיפול שנועד למנוע יצירה של גרורות - האתגר העיקרי כיום בטיפול בסרטן".
כוכבים אלמוניים
הקלישאה שלפיה כוכבי ספורט ובידור ישראלים שמצליחים בחו"ל נהפכים לגיבורי תרבות וזוכים לעשרות מונים יותר כותרות בעיתונים מצעירים המצטיינים בשחמט או מדעים, תקפה גם כשמדובר באקדמיה. בישראל פועלים מדענים רבים בעלי שם עולמי שמביאים הרבה מאוד כבוד למדינה, אך ברוב המקרים הם נשארים באלמוניות יחסית, מוכרים לרוב בברנז'ה המקצועית שלהם וממש לא מהווים תחרות לאושיות כמו אברהם גרנט, נעה תשבי ואקי אבני.
אחת המדעניות המבטיחות הפועלות כיום בישראל היא ד"ר שולמית לבנברג מהטכניון, שנבחרה ב-2006 לאחת מ-50 המדענים החשובים בעולם על ידי כתב העת המדעי היוקרתי "סיינטיפיק אמריקן", וזכתה בפרסים רבים על עבודתה. ב-2004 חזרה לישראל אחרי חמש שנים בפקולטה להנדסה כימית ב-MIT, ושנה לאחר מכן פירסמה מחקר שנחשב לפורץ דרך בתחום הנדסת הרקמות. "פריצת הדרך היתה בכך שלראשונה יצרנו כלי דם ברקמה שמהונדסת במעבדה ומורכבת מכמה סוגי תאים", מסבירה לבנברג. "התשתית של כלי הדם הופכת את הרקמה לטבעית יותר, ומסייעת לה מאוחר יותר, כשהיא מושתלת, להתארגן נכון ולהיקלט בגוף. הראנו זאת ברקמת שריר שלד וברקמת שריר הלב, שכללה תאים שמקורם בתאי גזע עובריים".
לדבריה, "מאז שפירסמנו את העבודה, יש יותר ויותר פרסומים מדעיים של קבוצות אחרות בעולם המנסות לשלב כלי דם ברקמות אחרות. אנשים התחילו להבין את החשיבות של זה, ויש כיום יותר ויותר התייחסות לכך שכלי דם חשובים לא רק כדרך להזנה של הרקמה, אלא ליצירת הרקמה, להתארגנות נכונה שלה".
מטרת המחקר של לבנברג היא ליצור רקמות מהונדסות שיושתלו ויחליפו רקמות פגועות בגוף, כמו רקמות שנפגעו כתוצאה מתאונה או מניתוח להוצאת גידול. "אלה יכולות להיות, למשל, רקמות עצם, שריר, עור או לבלב", היא מסבירה. "במקום לחתוך רקמה בריאה מאזור אחד בגוף ולהשתיל במקום הפגוע, או להשיג תרומה של רקמה, ניתן יהיה להשתיל רקמה מהונדסת". לדבריה, "מעבר ליישומים העתידיים, החשיבות של המחקר היא שאנחנו לומדים ממנו על תהליכים שמתפתחים בגוף, כמו יצירה של רקמות ואיברים. יישום נוסף הוא אפשרות לבדוק תרופות על אותן רקמות".
המתמטיקה של הגוף
מדען ישראלי צעיר נוסף שפרץ דרך וקיבל על כך הכרה עולמית הוא ערן סגל ממכון ויצמן - רק בן 35 וכבר פרופסור מוערך שזכה בקיץ שעבר בפרס היוקרתי של ה-ISCB (הארגון הבינלאומי לביולוגיה חישובית), שניתן פעם בשנה לחוקר יחיד בעולם בתחום הביולוגיה החישובית.
הפרס ניתן לו בזכות פריצת הדרך המשמעותית שהשיג כאשר פיתח מודלים סטטיסטיים המתארים כיצד הדנ"א מתארגן בגרעין התא, אך זהו אינו התחום היחיד בו עוסק סגל: "אנחנו מנסים להשתמש בגישות מעולם מדעי המחשב והמתמטיקה כדי להבין טוב יותר כיצד עובדת הביולוגיה", הוא מסביר. "בדרך כלל מתחילים עם שאלה מחקרית בביולוגיה, לאחר מכן מבצעים מדידות של המערכת, ואת המדידות האלה מנסים להפוך למודלים מתמטיים שיסבירו את התהליכים הביולוגיים שיכולים היו לייצר את הנתונים שמדדנו".
התוצאה היא מודל מתמטי, "שאם הוא מדויק, הוא יכול לספר לנו איך פועלת המערכת הביולוגית ולהשיב על שאלות ספציפיות שנשאל אותו", הוא אומר. "הדבר החשוב ביותר הוא יכולת ההכללה והניבוי שהמודל עשוי לתת לגבי איך המערכת תתנהג בתנאים שלא מדדנו בפועל. את התחזיות האלה מנסים לאשש לאחר מכן במעבדה, ואם כל המעגל הזה יצליח - ניתן יהיה להגיד שהצלחנו לבנות מודל שלמד חלק מהחוקיות שקיימת במערכת הביולוגית ושיש לו יכולת ניבוי".
לא מתמסחרים
רייטר, לבנברג וסגל ירצו בשבוע הבא על תחום עיסוקם בכנס הביומד "ILSI ביומד ישראל 2008", שמהווה את המפגש השנתי הבינלאומי של העוסקים בתעשיית הביומד. לכנס יגיעו לפי ההערכות 6,000 מדענים וחוקרים, מנהלי חברות ביומד, מנהלי קרנות הון סיכון ואנג'לים פרטיים.
על אף ששלושתם פורצי דרך ומצטיינים בתחומם, רק רייטר פונה בצורה מובהקת לאפיק המסחרי. סגל ולבנברג אינם שוללים זאת כמובן, אך עדיין עסוקים בעיקר במחקר בסיסי: "הצד המסחרי הוא לא הפוקוס העיקרי שלנו", אומר סגל. "אם יש היבטים מסחריים לדברים שאנו עושים זה משמח מאוד, אבל הסיבה שאנחנו ניגשים לשאלה מחקרית זה בראש ובראשונה העניין המחקרי והאינטלקטואלי בשאלה, ולא הצד של המסחור".
לדבריו, "בשני הפרויקטים המרכזיים שאנו עובדים עליהם עדיין לא קיים תרגום ישיר לעולם הרפואה, כי אנחנו נמצאים בשלב המחקר הבסיסי, אבל ברור שפריצות דרך שיקדמו את ההבנה שלנו את המערכות הביולוגיות עשויות להביא לאפליקציות מעשיות רבות, שלא על כולן אנחנו יכולים אפילו לחשוב כיום". לבנברג אומרת כי "יש כבר מחשבות, ויש דברים שהפיתוח שלהם יכול להיות די מיידי, אך בינתיים זה ברמת המעבדה בלבד ועוד לא פנינו לצד העסקי יישומי".
רייטר, לעומת זאת, נמצא עמוק בתוך התעשייה. מלבד ההסכם שיש לו עם חברת טבע הוא עומד בראש פרויקט נוסף, שאפתני ומהפכני לא פחות, של יצירת נוגדנים מהונדסים המחקים את פעולתם של תאי הדם הלבנים ומתמודדים עם מצבי מחלה ויראליים וסרטניים שונים. "הרעיון אינו חדש, עבדו עליו עשרות קבוצות מחקר בכל העולם, אבל המהפכה שלנו היא שאנו המעבדה הראשונה בעולם שהצליחה לבודד מולקולות כאלה באופן שיטתי וכנגד מטרות אנושיות, ולא רק בעכברים", מספר רייטר. "יש לנו במעבדה כיום יותר מ-100 נוגדנים שמכוונים כלפי כ-20 מצבי מחלה, ובזכות המחקר הזה קיבלנו מענק של מיליון דולר מה-NIH (מכוני הבריאות הלאומיים האמריקנים), שנדיר שנותנים מענק לקבוצות מחוץ לארה"ב. הם עושים זאת רק כשיש טכנולוגיה ייחודית שלא ניתן לפתח בתוך ארה"ב".
פוטנציאל המסחור של המחקר הזה הוא כמובן אדיר, אך דורש השקעה כספית אדירה לא פחות: "בכל נוגדן כזה, כדי להגיע לשלב הראשון של ניסויים בבני אדם, דרושים לפחות 10-20 מיליון דולר. לכן, בעזרת חברת המסחור של הטכניון הקמנו חברת סטארט-אפ בשם AIT והתחלנו לגייס כסף", אומר רייטר. לדבריו, "מיד כשהקמנו את החברה, היתה התעניינות אדירה שהביאה לכך שבשנה וחצי האחרונות הושקעו בחברה מיליוני דולרים ממשקיעים אמריקאים, כי כל הגופים הישראליים חששו מההוצאות האדירות שנדרשות כדי להרים את הכפפה. יש מעט מאוד גופים בישראל שמסוגלים לעמוד בסכומים כאלה, שמגיעים לעשרות מיליוני דולרים, ולקחת סיכון כזה גבוה, כי מדובר בגישה שעדיין נחשבת לחדשנית מאוד".
המעבדה נשארת בישראל
מבחינתו של רייטר, השאלה אם המחקר יכול להיות מסחרי היא קריטית. "אם המחקר שלי לא מסוגל להביא כסף, סימן שהוא לא אטרקטיווי", הוא אומר, אבל מודה שנאלץ להתמודד עם בעיות מימון שמקשות מאוד על ההצלחה, ובעיקר על השארת הידע בישראל, כנגד כל הסיכויים: "במשא ומתן עם החברה האמריקאית שהשקיעה בנו, התעקשנו שהטכנולוגיה והפיתוח יישארו בישראל", הוא מספר. "המולקולות היו בקלות יכולות לעבור לחברה האמריקאית, המעבדה שלנו היתה מקבלת קצת כסף, אבל כל הפיתוח היה ממשיך בארה"ב. אבל התעקשנו שהפיתוח ימשיך בטכניון והקמנו לשם כך מעבדות מיוחדות, ועכשיו אנחנו מפתחים את המולקולה הראשונה בתחום של מלנומה לקראת ניסויים בבני אדם".
עם זאת, הוא מודע היטב לכך שבעתיד ייתקל בבעיות מימון נוספות שיסכנו את המשך קיום החברה בישראל: "ברור שבעוד שנה-שנתיים, אחרי שנגמור את הניסויים הראשונים, נהיה זקוקים להשקעה רצינית של הרבה מאוד כסף, מפני שכדי להביא תרופה לשוק דרושים 50-100 מיליון דולר. לצערי, אם לא יהיה משקיע כזה, רוב הסיכויים שהטכנולוגיה תברח מישראל".
הקושי לשמר את הידע בישראל מתסכל את רייטר מאוד: "אין לנו מולקולה אחת אלא פוטנציאל לעשרות, ואם הטכנולוגיה הזו תתגלה כמוצלחת אז יש פה פוטנציאל להקים חברה ביוטכנולוגית מפוארת שיכולה לגדול לשווי שוק של מיליארדים או עשרות מיליארדי דולרים. האתגר שלנו הוא להיאבק שהטכנולוגיה הזו תפותח, תיוצר ותישאר בישראל, ולא תברח לחו"ל לאחת מחברות הפארמה הענקיות שמחפשות בנרות טכנולוגיה כזו בדיוק".
לדבריו, הפתרון יכול להגיע משיתוף פעולה עם חברת פארמה גדולה מחו"ל: "כמו שממשלת ישראל השקיעה עשרות מיליוני דולרים כדי לעזור לאינטל לפעול בישראל, כך ממשלת ישראל יכולה להציע לחברות כמו פייזר ורוש תנאים טובים ורגולציה נוחה כדי להקים בישראל מרכזי פיתוח", הוא אומר.
בעוד שרייטר ואנשיו עושים כל מאמץ כדי למסחר את הישגיהם המדעיים, במעבדה של סגל מתמקדים במטרה שונה לגמרי, כמעט הפוכה: "אנחנו משקיעים הרבה אנרגיה וכסף כדי להפוך את המודל שלנו לכלי שגם אחרים יוכלו להשתמש בו, ומפיצים את הכלים האלה בחינם לשימוש במוסדות שאינם למטרות רווח", מספר סגל. "כבר יש הרבה דוגמאות לאנשים שכלל לא הכרנו, שחלק גדול מהמחקר שלהם מבוסס על שימוש באלגוריתמים שאנחנו פיתחנו כאן במעבדה, הרבה תגליות שאנחנו איפשרנו, חלקן בתחומים שאפילו לא העלינו קודם לכן על דעתנו שמדענים אחרים יכולים להיעזר בכלים שפיתחנו. זה נותן סיפוק גדול".
-
שם: ד"ר שולמית לבנברג, מרצה בכירה בפקולטה להנדסה ביו רפואית בטכניון.
גיל: 38.
מקום מגורים: מצפה מורשת שבגליל התחתון.
מצב משפחתי: נשואה + חמישה ילדים.
תחום מחקר: הנדסת רקמות ותאי גזע.
תחנות: תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה העברית, מסלול ישיר לדוקטורט בביולוגיה מולקולרית של התא במכון ויצמן, פוסט דוקטורט בפקולטה להנדסה כימית ב-MIT, שם נחשפה בראשונה לתחום הנדסת הרקמות.
עצה למדענים צעירים: שימשיכו לחקור את מה שהם אוהבים ולא יתייאשו. ההתחלה יכולה להיות מאוד קשה - יש המון מטלות על חוקר צעיר, ולפעמים הן לא משאירות מספיק זמן להמשיך ולחקור, אבל ברגע שעוברים איזשהו שלב אפשר להמשיך ולהתפתח.
איפה רואה את עצמי בעוד עשר שנים: ממשיכה לחקור ולהנחות דור חדש של חוקרים.
-
שם: פרופ’ יורם רייטר, דיקאן הפקולטה לביולוגיה בטכניון.
גיל: 48.
מקום מגורים: חיפה.
מצב משפחתי: נשוי + שני ילדים.
תחום מחקר: אימונולוגיה מולקולרית והנדסת נוגדנים.
תחנות: תואר ראשון בביוכימיה באוניברסיטת תל אביב, תואר שני ושלישי באימונולוגיה במכון ויצמן, ולאחר מכן פוסט דוקטורט במכון הסרטן הלאומי בארה"ב באחת מקבוצות המחקר המובילות בעולם בתחום הסרטן. "לפני עשר שנים חזרתי לטכניון והקמתי קבוצת מחקר באימונולוגיה".
עצה למדענים צעירים: "התאווה למדע והסקרנות הן החשובות ביותר, ואחר כך המיקוד - מדען טוב הוא מדען שמסוגל לשאול את עצמו שאלה, להתמקד בה ולמצוא תשובה, ורק אז לעבור הלאה. פיזור הוא דבר מסוכן, כי הוא עלול לגרום לך לאבד את הדרך".
איפה רואה את עצמו בעוד עשר שנים: ממשיך לעשות מדע טוב, ורק בישראל.
-
שם: פרופ’ ערן סגל, חוקר בכיר במכון ויצמן
גיל: 35.
מקום מגורים: רחובות. מצב משפחתי: נשוי + שני ילדים.
תחום מחקר: ביולוגיה חישובית.
תחנות: תואר ראשון במדעי המחשב בתל אביב, לאחר מכן מסלול ישיר לדוקטורט במדעי המחשב וגנטיקה באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב, פוסט דוקטורט באוניברסיטת רוקפלר בניו יורק ובשנתיים וחצי האחרונות במכון ויצמן.
עצה למדענים צעירים: התמקדו במה שהכי מעניין אתכם, ושאתם הכי טובים בו.
איפה רואה את עצמי בעוד עשר שנים: מקווה שעדיין אהיה במכון, ונוכל להסתכל אחורה ולראות שהגענו לתגליות שהיו חשובות, ושגם היה כיף בדרך.
"מדענים ישראלים רצו לחזור לישראל, אך לא נמצא להם מקום"
>> שולמית לבנברג, סגל ערן ויורם רייטר שהו תקופות ממושכות בחו"ל, באוניברסיטאות הנחשבות והיוקרתיות בעולם כמו MIT וסטנפורד, ולאור הצטיינותם קיבלו הצעות עבודה אטרקטיוויות ביותר. עם זאת, הם בחרו לחזור לישראל.
"מבחינתי, זו בכלל לא היתה אופציה", מצהירה לבנברג, וכמוה מעיד סגל מעיד ש"לא היתה אפילו התלבטות - אני מרגיש מחובר מאוד למדינה, ועל אף שהיה כיף מאוד להיות בארה"ב ואף שלמדתי המון, ישראל היא המקום היחיד שבו אני באמת מרגיש בבית, וכל הזמן היה לי ברור שאם תוצע לי כאן משרה - אחזור". לדבריו, "גם ברמה המקצועית אני לא מרגיש שהתפשרתי, כי לישראל עדיין יש שם עולמי מצוין".
עבור רייטר, הדילמה היתה מעט קשה יותר: "לפני עשר שנים היתה לי הצעת עבודה חלומית בארה"ב - חברת ענק של תרופות רצתה להטיס את אשתי כדי להראות לה באיזה בית היא תחיה אם אקבל את ההצעה. אבל אשתי סירבה לעלות על המטוס, כי היא ידעה שאחר כך היא לא תוכל להזיז אותי משם", הוא משחזר. שניהם מדווחים כי למדענים הישראלים שם מצוין גם במרכזי המצוינות העולמיים האלה: "כשנמצאים בסטנפורד רואים שהרבה מהסטודנטים הישראלים שלומדים שם הופכים לבולטים ביותר באוניברסיטה, שהיא עצמה אחת המובילות בעולם", מספר סגל. "הראש הישראלי חושב בצורה שונה מאחרים", טוען רייטר. "הבוס שלי בארה"ב, שהוא אחד המדענים הבולטים בתחום, תמיד היה בא אלי ואומר: "אני רוצה פתרון של ישראלי". עד היום הוא מבקש שאשלח אליו פוסט דוקים ישראלים".
אך גם הם יודעים שלא כל הישראלים אכן חוזרים לבסוף לישראל, והגאווה הישראלית שלהם מהולה בלא מעט דאגה מפני העתיד: "המוח נהדר, אבל אם לא יהיו משאבים לטפח אותו - לא ייצא מזה שום דבר", מזהיר רייטר. "זה פשוט אבסורד - אנחנו 'מייצרים' מדענים מוכשרים ונהדרים, אבל מדינות אחרות זוכות לקטוף את הפירות של מערכת החינוך הישראלית. צריך לדאוג לתשתיות מחקר כדי שאנשים מוכשרים ירצו לחזור לישראל, ושיהיו להם משרות בתעשיית הביוטכנולגיה. ברור שאי אפשר להחזיר את כולם, אבל צריך לעשות מאמץ לקלוט לפחות את הטובים".
גם סגל מעיד כי "אני מכיר לא מעט מדענים מצוינים שרצו לחזור לישראל מחו"ל, אבל נשארו כי לא היה להם כאן מקום לחקור ולעבוד, או שלא היו תקציבי מחקר מספקים. זה עניין של סדרי עדיפויות של המדינה, ולצערי אם לא ישנו את זה - זו תהיה בכייה לדורות, כי צריך לשמר את המצוינות המדעית שקיימת כיום".
פרופ' יורם רייטר: יש פוטנציאל לחברה ביוטכנולוגית בשווי של מיליארדים - השאלה אם היא תשאר בישראל
רוני לינדר-גנץ
22.5.2008 / 10:20