מי יזכור את גרנט? גרנט אומנם הגיע למרחק 11 מטר מגביע אירופה אבל את העונה הוא סיים ללא תארים

מאת שליח "ספורט הארץ" למוסקווה



1. כבר שלושה ימים שוברים כאן העיתונאים את הראש בניסיון למצוא את הפתיח המושלם לתיאור משחק גמר ליגת האלופות. האם להתמקד באירוע דרמטי, האם להיתפס לשחקן מסוים, אולי לאווירה המדהימה באיצטדיון לוז'ניקי. לא מעט אפשרויות. אלא שככל שחולפות השעות, הולכת ומתבהרת המסקנה כי אין טעם להיות קוסמופוליטיים, אין טעם להתעלם מהעובדה שבפעם הראשונה העסק הזה באמת שלנו. סוף סוף יש לגמר ליגת האלופות הקשר ישראלי אמיתי, והוא לא מתמצה בשם יעקב אראל ותפקיד פקידותי בכיר באופ"א. זה פותר כמובן את נושא הפסקה הראשונה, אבל לא את סגנונה. מקוריות, כבר ברור שלא תהיה כאן, ובלי קשר לתוצאת המשחק נדמה כי אין אפשרות אחרת להתחיל את הסיפור הזה מאשר: "פעם, לפני הרבה, הרבה שנים...". בינינו, אברהם גרנט בגמר ליגת האלופות, יכול להיות משהו אחר מלבד סיפור אגדה?



האמת היא שאברם חי את החלום הזה כבר שמונה חודשים. הוא עלול להסתיים בכל רגע, או ברגע שאברמוביץ' יפתח את הפה סוף סוף, אבל בינתיים גרנט ימשוך כל דקה שאפשר בתקווה לקבל עוד נשיקה מהנסיך. שער של רונאלדו בדקה ה-26 כמעט חיסל אותו, אבל החמצות של טבס וקאריק השתלבו היטב במוטיב המרכזי של חייו - זה אף פעם לא נגמר. פרנק למפארד, עם שער שוויון בדקה ה-45, הוכיח שגם הוא מתחיל להתאהב בעלילה הזאת. אברהם גרנט, סינדרלה.



במחצית השנייה זה נראה הרבה יותר טוב מבחינת צ'לסי, אבל היא לא השיגה הכרעה והקבוצות הולכות להארכה. עוד 30 דקות בגן עדן, אולי עוד מחשבות מצד אברמוביץ', שמסרב לומר כן לעוד עונה. בינתיים גם למפארד פוגש את הקורה אחרי דרוגבה, ואברם מעולם לא היה קרוב יותר לצופה הטלוויזיה שלמה שרף בעניין השפיץ של הנעל. ג'ון טרי, עם הצלת המאה, מפגין נאמנות עד הסוף (כמעט), דרוגבה קורס מנטלית ומורחק, אבל הפנדלים כבר מעבר לפינה.



2. בשלושת הימים האחרונים הפכה מערכת רכבות התחתית של מוסקווה לבית שני עבורי. חלק לא מבוטל מזמן השהייה בבירה הרוסית, כולל התחברות נפשית ומנטלית לעורק החיים הזה. יותר מתשעה מיליון מתושבי העיר עושים במטרו שימוש על בסיס יומי, ובכך לא מתאפשר להם לשכוח את העבר המפואר של המעצמה הזאת. חתיכת ענתיקה המטרו של מוסקווה, אבל איזו יעילות. קרונות בני 30 שנה שועטים במהירות מטורפת, מגיעים בדייקנות מעוררת קנאה, מעירים ומשכיבים לישון את הכרך הענק הזה.



ביומיים הראשונים החוויה הזאת היתה נוגה משהו. אנשי המטרו הם מחתך אוכלוסיה ברור (בינוני-מינוס), מרביתם אנשים קשי יום. אין שם יותר מדי חיוכים, לרוב העיניים נלחמות בעיייפות והצפיפות מולידה אדישות. הרעש היחיד בקרונות הללו הוא שאון הרכבת.



הדבר המיוחד במטרו של מוסקווה הוא העומק הבלתי נתפש. מסועים מובילים אותך לעתים לתחנות בעומק של 100 מטר ויותר מתחת לפני האדמה. כשהחלה המטרו להיבנות בשנות העשרים המוקדמות של המאה הקודמת, היו מי שחשבו כי המנהרות ישמשו הגנה טובה על תושבי העיר מפני התקפות מהאוויר. לא פעם אף מזכירים בהקשר זה את הפוטנציאל שייחסו למנהרות בהגנה מפני נשק אטומי בשיאה של המלחמה הקרה.



אלפי אוהדים בריטיים אכלסו אותה, ואם לרגע הצלחת להתעלם מהצחנה האנושית (שילוב רע בין הזעה לשתייה מרובה), לוותר על אחד החושים ולהתמקד באחרים, הבטחת לעצמך חוויה של פעם בחיים. לנין וסטאלין, אדריכלי הקמת המטרו, לא היו ידועים בשמחת החיים שלהם, אבל אתמול המטרו שלהם היתה כנראה המקום הכי מאושר בעולם. מאה ומשהו מטר מתחת לאדמה אלפי בני אדם שרים, רוקדים, מחייכים, מתחבקים, משכנעים אותך שעמוק עמוק בפנים האנושות יכולה להיות דבר נפלא.



3. באיצטדיון לוז'ניקי, דקות לשריקת הפתיחה, יש 80 אלף אנשים מאושרים. כל אחד מהם יודע שמדובר במצב צבירה נזיל בן 90 דקות לערך, ונותן את כל מה שיש לו. זאת המקהלה הכי גדולה, הכי יפה והכי ערבה לאוזניים שהעולם הזה היה יכול לייצר. כך בדיוק נראים מי שמתעקשים לנצל את דקות האושר האחרונות שנותרו להם. שום תחמושת לא נשארת במחסנים. אוהדי יונייטד סונטים באלה של צ'לסי "תזיזו את המנוולים מהדרך שלנו", החברים מלונדון זועקים "קדימה צ'לסי, אנחנו אוהבים אותך". אלוהים כמה שזה נשמע טוב יותר באנגלית. וזה עוד כלום לעומת דבריי הקריינות של הכרוז הרוסי באנגלית וברוסית על אגדת הכדורגל. עם השמים הפתוחים, קהל של 80 אלף ומערכת הגברה מחרישת אוזניים, זה כנראה היה מעמד הר סיני של הכדורגל האירופי.



4. וגרנט יצא ממנו חצי אלוהים אחרי 120 דקות ופנדלים. רק חצי, כי דווקא הקפטן טרי והרכש היחיד שהביא, אנלקה, החמיצו מהנקודה הלבנה, לעומת החטאה בודדת של מנצ'סטר יונייטד (רונאלדו). גרנט ראוי, זה בטוח. צריך להיות אידיוט גמור כדי לחשוב אחרת. גם אברמוביץ' יכול להביט בבוז בכל מי שלעגו לו לפני שמונה חודשים על מינוי שנראה מופרע. השאלה היא אם הוא הולך להשתגע פעם נוספת, או שהוא, גרנט וצ'לסי ימשיכו לחיות בעושר.



שלומי ברזל, מוסקווה