ירדו ליגה: בכירים לשעבר מתקשים להסתגל לחיים בלי טלפונים ומזכירה צמודה

בשנה שעברה התנתק אפרים ליניאל מליניאל DDB - משרד הפרסום שאביו הקים ב-1952 והוא עצמו עבד בו 35 שנה, תחילה כתקציבאי ומאוחר יותר כמנהל ובעלים. הוא היה בן 61, שחוק, מותש ומאוכזב מעולם הפרסום הישראלי.



"לאחר כל-כך הרבה שנים אתה מתחיל לתהות אם זה מה שאתה רוצה", מספר ליניאל. "הילדים שלי לא חשבו להמשיך בתחום, ובמשרד פרסום אתה כל הזמן נמצא על תקן יועץ, וגם אם אתה צודק לא תמיד מקבלים את דעתך. וחוץ מזה, רציתי חופש".







ליניאל לא התכוון לסגור את המשרד שבנה אביו, אבל לאחר שמכר את חלקו לשותפיו הם פנו למשרד הפרסום מקאן ונבלעו בתוכו. "חשתי אמביוולנטיות גדולה", הוא מספר. "זה מותג שקיים משנות ה-50, אבא שלי השקיע בו, אני השקעתי בו את החיים שלי והאמנתי בו. זה מנתק משהו ממך. חלק מהחיים נקטע".



לאחר העזיבה חווה ליניאל תחושת שחרור גדולה, אך זו לא נמשכה זמן רב. "מהר מאוד התחילו הגעגועים לבית השני שלי", הוא נזכר. "הייתי רגיל לקום בבוקר, לנסוע למשרד, לראות אנשים ולהשתתף בפגישות, ופתאום יש חלל. התגעגעתי לעובדים, שחלקם עבדו אתי 20 שנה והיו כמו משפחה, וגם לתחושת הסטטוס - פתאום כבר לא מצלצלים אליך, לא צריכים אותך, לא תמיד עונים לטלפון. לא צפיתי את זה - אני בתמימותי חשבתי שאנשים זה אנשים, גם כשהם פחות צריכים אותך. אתה רואה מי חבר ולמי היו רק עסקים אתך, וברגע שהוא לא צריך אותך - אתה לא מעניין אותו".



מתאהבים בתפקיד



תחושת הריקנות מוכרת לכל מי שעוזב את שוק העבודה לאחר כמה עשורים, אבל למנהלים בכירים שרגילים להיות במרכז העניינים - מנכ"לים, סמנכ"לים, יושבי ראש של דירקטוריונים - הבוקר שאחרי עלול להיות קשה אף יותר. הטלפון שמפסיק לצלצל, תחושת הסטטוס הנעלמת, רשימת המכרים המצטמצמת - כולם מקשים על מי שעד כה הכל נעשה בדברו.



"למנכ"לים יש נטייה חזקה מאוד ליצור זהות בין התפקיד לבין האני", אומרת עופרה מירום, מנהלת תחום הייעוץ בחברת משאבי האנוש אדם מילא. "לכל מי שלוקח את התפקיד שלו ברצינות יש נטייה כזו, אבל אצל מנכ"לים היא חזקה יותר משתי סיבות. קודם כל, תפקיד המנכ"ל הוא מאוד טוטלי, וכובש כל מערכת - רגשית, מנטלית ופיסית. במובן הזה קשה מאוד לייצר רווח בין ה'אני' לבין התפקיד.



"שנית, אלה אנשים מאוד טוטליים, שנכנסים לתוך העשייה עד הסוף. הם מתמסרים לתפקיד עם הלב והנשמה, והוא מספק להם ריגושים ואתגרים אינטלקטואליים, כמו התאהבות".



"למנכ"ל הרבה יותר קשה למצוא עבודה", אומרת כרמית הלוי, מנהלת ORS Executive, תחום השמת הבכירים בחברת משאבי האנוש ORS. "אין מאגר משרות. חוץ ממנכ"ל פלאפון או סלקום, שלהם מציעים עבודה חדשה כשהם עדיין בתפקיד הקודם ויש להם הרבה קשרים, כל השאר זקוקים לשירותי השמה".



רבים מהמנהלים שהתראיינו לכתבה זו דיברו על הגעגועים הגדולים לאנשים שעבדו אתם, שבמקרים רבים הם גידלו וטיפחו. אורי בן נון, שהיה מנכ"ל מפעלי ים המלח ומנכ"ל חברת החשמל, דווקא לא הופתע מהקשרים שהתנתקו פתאום.



"כשהייתי בתפקיד בכיר היו לי המון חברים", נזכר בן נון, "איך אמר לי חבר - אפשר למלא בהם אוטובוס דו מפלסי. אחרי הפרישה אפשר היה להכניס אותם בקלות במונית. זאת תופעה ידועה. כשהתחלתי לעבוד בחברת החשמל, קיבלתי פתאום מבול של טלפונים מאנשים שלא דיברו אתי שלוש שנים. לפעמים אפילו לא ידעתי מי מצלצל. יש מנכ"לים שחושבים שכולם חברים שלהם ומתאכזבים. לי היה ברור שזו אהבה שתלויה בדבר".



בן נון מילא את החלל שנוצר לאחר פרישתו ממפעלי ים המלח בלימודי גמרא, אך לאחר שבע שנים נמשך לאתגר אינטלקטואלי מסוג אחר: הובלת שינוי מבני בחברת החשמל. כשהיה בן 63 הוא ניגש למכרז, וקיבל את המשרה. "עניין הגיל לא הפחיד אותי", הוא מספר. "יותר הפחיד אותי שהחלפתי את יעקב רזון, שכיהן בתפקיד 45 שנה, ושמדובר בחברה סגורה מאוד עם ועד חזק".



חשש ממס הכנסה



הפריווילגיה שהיתה לבן נון - להיכנס לתפקיד חדש ומשפיע בעשור השביעי לחייו - אינה מובנת מאליה. חוץ מכמה כוכבים שימשיכו לדלג מתפקיד לתפקיד, רוב המנהלים הפורשים אחרי גיל 50 ייתקלו בתקרת הזכוכית של הגיל בבואם לחפש עבודה חדשה.



עודד לוינטון, מנכ"ל לשעבר של חברת הרהיטים רים, עזב את התפקיד ב-1998 כדי להקים חברה חדשה ליבוא רהיטים. העסק החדש נכשל, ולוינטון מצא את עצמו מובטל בגיל 50. "לא היתה לי בעיה כלכלית, אלא בעיה של עיסוק: מה אני עושה בבוקר?" הוא אומר. "בהתחלה חיפשתי עבודה כשכיר, אבל חצי שנה אחרי שסגרתי את החברה הבנתי שאין לי צ'אנס למצוא כזו משרה. ראיתי שמחפשים מישהו עם ניסיון כמו שלי כדי להקים מחלקה כלכלית, ממש כפפה ליד. פניתי לחבר שהכיר שם מישהו, הוא הרים טלפון ואמר לי - הם מחפשים מישהו עד גיל 35. זה הגבול. אז נפל לי האסימון".



גורם בשוק השמת הבכירים מאשר את קיומו של הגבול הבלתי נראה. "נתקלים בזה הרבה עם הלקוחות: כשהם מעבירים פרופיל למשרה, לעתים קרובות מצוין שהם רוצים אנשים עד גיל מסוים - בדרך כלל 40-45. גם כשהם לא מציינים את הגיל, אני מכיר את הארגון והתחום", הוא אומר.



"באחרונה חיפשתי עובדים למשרה עם דרישה שלא יעברו את גיל 35, אבל אני לא אפספס מועמד כי הוא בן 38. אם מבקשים עובד עד גיל 50, אני אציע מועמד רלוונטי גם אם הוא בן 53. זה מאוד תלוי בטיפוס: אדם בן 30 יכול להיות הרבה פחות חדור מוטיווציה מבן 50. אנחנו נלחמים על מועמדים שיש להם הרבה יתרונות על פי מועמדים צעירים, כמו ניסיון ומחויבות".



"זה הולך ככה", מסביר יורם גליקמן, סמנכ"ל תפעול לשעבר במלון גדול. "אני רואה מודעה בעיתון של חברה שמחפשת עובדים. על כל 500 קורות חיים שאני שולח אחד מתקשר. הם לא יכולים לדחות אותי בצורה גלויה בגלל הגיל, כי אפשר לתבוע אותם על זה, אבל כשאני אומר שאני בן 55 הם מבטיחים להיות אתי בקשר בשבועות הקרובים.



"אלה שמתביישים לעשות כזה תרגיל מזמינים אותי לראיון, ואז שואלים אותי בן כמה אני. אבל הדרך הכי פשוטה למיין היא בניסוח המודעה: עבודה בסביבה צעירה, מתאימה לסטודנטים, עדיפות לבוגרי צבא. גם אני בוגר צבא, רק מלפני 30 שנה. אני מרגיש לא רצוי, וכשרק אחד ל-1,000 מזמין אותי לראיון עבודה - אין לי ביטחון".



גליקמן מצא בסופו של דבר עבודה חלקית בעמותת "חמישים פלוס מינוס", שמטרתה היתה למצוא תעסוקה לבני 50 פלוס, ולדבריו עזרה למאות מובטלים אך נסגרה בנובמבר מחוסר תקציב.



לוינטון, שהיה כלכלן העמותה, אומר כי מקור הבעיה הוא אצל המעסיקים, אך גם אצל המנהלים. "מעסיקים חושבים שאדם בן 50 לא יודע הרבה, שהאף שלו בשמים והשכר עצום", הוא אומר, "אבל גם המנהלים עצמם לא מבינים שהם מתחילים מא', ושהם לא יקבלו שכר זהה לזה שקיבלו קודם. כשאומרים לאנשים שהיו שכירים כל חייהם, בעיקר במגזר הציבורי, לפתוח תיק במס הכנסה - השערות שלהם עומדות. שוק העבודה מאוד שונה כיום ממה שהיה לפני 20 שנה. לפני 20 שנה לא היה פשוט לפטר עובד. עכשיו זה מהיום למחר".



געגועים למדים



"מעסיקים חושבים שלמבוגרים משלמים המון כסף, ושניסיון רוכשים תוך זמן קצר יחסית", אומר בני פפרמן, ראש המינהל למחקר, תכנון וכלכלה במשרד התמ"ת. "בעיני, זה לא כל-כך עניין של אפליה, אלא ביזנס נטו. דבר נוסף שמקשה על שילוב אנשים מבוגרים הוא שהם לא מבינים כי הם לא יחזרו לעבוד באותו שכר. הם כל-כך מנותקים מעולם העבודה החדש, עד שהם לא מבינים את המאפיינים הדורסניים שלו. כל השנים שוק העבודה הדגיש את הניסיון, וכיום מדגישים שילוב של ידע וניסיון - להכיר את עולם התוכן המשתנה, לרכוש השכלה פורמלית, להתחדש וללמוד".



ליניאל דווקא מבין את סירובם של מעסיקים לקבל עובדים מבוגרים. "כשניהלתי משרד, גם אני העדפתי לקבל אנשים בני 25-30", הוא מודה. "לענף הפרסום יש דימוי מאוד צעיר. צריך להיות עם יד על הדופק, ולגלות בקיאות באינטרנט. אני הרי התעסקתי בדימויים ובמיצובים, והמיצוב של מישהו מבוגר פחות טוב. בדיעבד אני חושב שזו עמדה מוטעית: בן 50 הוא נכס לארגון בגלל שיש לו הרבה ניסיון והוא שקול יותר. אבל אם תשלח מנהל תקציבים בן 55 ללקוח הוא יופתע, כי ציפה לבן 30".



גם גיורא אולמן, שהיה מפקד יחידת המחשבים ממר"ם ומנכ"ל האוניברסיטה הפתוחה, נתקל בקשיים כשחיפש עבודה. "הרבה פעמים כששמעו בן כמה אני לא קיבלו אותי לראיון, ואמרו במפורש שזה תפקיד שמיועד לאנשים צעירים. זה נראה לי לגיטימי. כשמקבלים אדם בן 56 לעבודה לא מכירים אותו, לא יודעים אם הוא בכושר ואם יש לו אנרגיות. ובכל זאת קיבלתי מספיק הצעות", הוא אומר.



מירום סבורה כי לגיל המבוגר יכולים להיות גם יתרונות. "לפעמים פרישה בגיל צעיר קשה יותר", היא אומרת. "הרבה יותר קשה למצוא את עצמך בלי אחיזה בגיל צעיר. דווקא בגיל מבוגר יותר מתאים להוריד הילוך".



נראה שזה גם עניין של מוניטין: אם העשייה שלך ידועה מספיק, הגיל הוא גורם הרבה פחות משמעותי. הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון מספר שגיל הפרישה שלו - 55 - לא מנע ממנו לקבל הצעות לרוב, כולל הצעות פוליטיות "מכולם, כמעט, חוץ מהמפלגות הערביות". יעלון אומר שמי שפנה אליו ידע בוודאי את גילו. "כנראה שמעבר לאדם עצמו יש משקל לדברים שעשיתי", הוא מסביר. עם פרישתו השתלב יעלון כחוקר במכון לאסטרטגיה ציונית ובמכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים שבמרכז שלם, וכן הצטרף לעמותות שונות.




משה (בוגי) יעלון



יעלון שירת בצה"ל מ-1968 עד 2005, אז סירב שר הביטחון דאז שאול מופז להאריך את כהונתו כרמטכ"ל בעוד שנה בגלל הסכסוכים ביניהם. "החיים הביאו אותי למשרת הרמטכ"ל וכל חיי שאפתי להשתחרר מהצבא", הוא מודה. "אפילו לא רציתי ללכת לקצונה, כי צריך לחתום עוד שנה".



הגעגועים, מספר יעלון, הם בעיקר לאנשים שעבד אתם ולצה"ל. "צה"ל נמצא בראש ובלב", הוא אומר. "זה לא משהו שנפרדים ממנו, ואני מרגיש שמאוד אכפת לי ממה שקורה בו". עם זאת יעלון מדגיש: "לא היתה לי בעיה ליהפך מראש הארגון לאזרח. הזהירו אותי שאהיה בחלל ריק, שלא יתקשרו אלי כדי לקבל אישור, שהביפר לא יעבוד. אבל ידעתי שאהיה בסדר".



הבעיות המתוקשרות בין יעלון לבין הדרג הפוליטי גרמו לו לשמוח על החופש הקרב. "השנה האחרונה בתפקיד היתה מאוד קשה, ובמובנים מסוימים זאת היתה הקלה גדולה", הוא אומר. "פתאום אני שולט בלוח הזמנים שלי, וצריך להחליט לאן לפנות - לעסקים, לפוליטיקה, למחקר. זה שינוי עצום. אחת ההקלות הגדולות היתה ההתנתקות מהתקשורת, לא להיות כל הזמן במקום שאני כן מכחיש, לא מכחיש, לא מתקן או כן.



"כרמטכ"ל אתה נמצא 24 שעות ביממה עם זנב של מאבטחים, ואתה לא יכול לעשות כלום באופן ספונטני, אפילו לא לצאת לריצה בלי סיור מוקדם. כשהלכתי להצגה, לא רק אני ורעייתי ישבנו שם אלא גם שורה שלמה של מאבטחים. זאת תחושת שחרור מאוד גדולה להיות בלי זה, וכיום אני כבר לא מחפש אותם מאחור".



מייעצים לאחרים



הרבה מנהלים מבוגרים בדימוס מוותרים על עמדת הניהול ופונים לייעץ לאחרים. "בתפקידי ייעוץ אנשים דווקא מעריכים מאוד ידע וניסיון, ורוצים מישהו שעשה משהו בחיים", אומר יוסי פנקובסקי, שכיהן כסמנכ"ל משאבי אנוש ברפא"ל, בתעשייה הצבאית ובמשביר לצרכן, ולאחר מכן החל לעבוד כיועץ חיצוני לחברות שונות. "הם לא יפנו לבן 27 שכרגע יצא מהטכניון".



פנקובסקי שימש סמנכ"ל במשביר לצרכן כשהחברה התמוטטה ב-2002. "לא ידענו שהמצב כל-כך קשה", הוא מספר. "אני חשבתי שבאתי לארגון מצליח, ופתאום הכל התפרק. בתקופה ההיא היו פיגועים שפגעו במכירות, והמשביר עשה לפני כן כמה השקעות טיפשיות כמו רכישת סניפי השקם, שנסגרו ברובם.



"התחלנו לסגור סניפים ופיטרנו כ-1,000 עובדים. רמי שביט קנה את המשביר, וכמעט כל ההנהלה התחלפה חוץ ממני ומסמנכ"ל נוסף. בהתחלה היה הרבה אקשן, פיטרנו וגייסנו והיינו צריכים לבנות מערכת הדרכות, אבל אחרי שנה וחצי התחלתי להרגיש שזה לא בשבילי. המצב עדיין היה קשה ושביט, בצדק מבחינתו, העדיף להשקיע בסחורות ובסניפים ופחות בפיתוח סגל. החלטתי לעזוב, בראשונה בחיי בלי שהיתה לי אלטרנטיווה". פנקובסקי לא היה לחוץ מבחינה כלכלית, אבל מאוד רצה לעבוד. את עבודות הייעוץ הוא השיג דרך קשרים אישיים.



התואר "יועץ" נראה טוב על כרטיס ביקור, ויוצר למנהל תדמית של אדם עסוק מאוד. אלא שעם כל-כך הרבה מנהלים שפונים לתחום, לא ברור כמה עבודה נשארת.



"יש כיום מגמה: אנשים שהיו יועצים פרילנסרים שנתיים-שלוש מנסים עכשיו למצוא עבודה כשכירים", אומרת הלוי. "חלק מהם מצליחים אבל חסרה להם הסביבה הארגונית, ולחלק מהם אין מספיק לקוחות".



"חשבתי להיות יועץ ולעשות פרויקטים, אבל השוק צפוף וכולם קשורים לאנשים אחרים", מספר ליניאל. "חשבתי על אופציות אחרות, אבל בשטח זה היה יותר מסובך ממה שחשבתי. רציתי להשתלב בהוראת שיווק, אבל גיליתי שלאוניברסיטאות ולמכללות אין תקציבים. רציתי גם לעשות דוקטורט, כי כשעשיתי תואר שני הציעו לי לעשות דוקטורט ישיר, אבל האוניברסיטאות בישראל ובחו"ל לא ששות לקבל מישהו בן 61".



מי שמתעקש על ייעוץ, מוטב שיתמחה בתחום חדשני, שרק מתחיל לצמוח. זה עשוי לאזן את אפקט הגיל, ולשמור על המנכ"ל המובטל חיוני לסביבה. זה המקרה של אורי מרינוב, המנכ"ל הראשון של המשרד להגנת הסביבה, שדחף את הנושא.



"המשרד הזה היה חלום חיי", הוא מספר, "עבדתי על הקמתו מ-1970 עד 1988. כשקידמנו נושאים של איכות הסביבה, רוב העם לא הבין מה אנחנו רוצים ובטח לא מקבלי ההחלטות. חשבו שאנחנו עובדי אלילים. היו לנו קונפליקטים עם חלק גדול מהגופים הגדולים במשק".



מרינוב עמד בראש המשרד בשנים 1992-1988, ופוטר על-ידי אורה נמיר יום לאחר מינויה כשרה לאיכות הסביבה. כנראה, הוא אומר, כדי להכניס למשרד את מקורביה. הוא היה אז בן 57. את תחושתו לאחר הפיטורים הוא מתאר כתערובת של הלם ועלבון אישי.




אורי מרינוב וגיורא אולמן



"אני פיניתי את משרדי למען השרה, והיא ישבה במשרד שלי, על הכיסא שלי, ואפילו לא הציעה לי לשבת", הוא משחזר. "במשך יום-יומיים חשבתי שזה סוף העולם, אבל כמעט מיד לקחתי את עצמי בידיים, והתחלתי להיפגש עם אנשים. ברגע שנודע שאני עוזב היו גם הרבה מאוד פניות. פנו אלי חברות שעסקו בייעוץ סביבתי, וחברות שרצו לפתח את הנושא".



מרינוב החל לייעץ לחברות ולגורמים ממשלתיים בפרויקטים דוגמת כביש חוצה ישראל, הרכבת הקלה בתל אביב והטמעת התקן לבנייה ירוקה, ושימש גם יועץ לאיחוד האירופי.



נתקלת בדעות קדומות בגלל גילך?



"לא, כי לא ביקשתי ולא רציתי להיות שכיר. הדעה הקדומה הזאת פוגעת במיוחד במי שרוצה להיות שכיר, אבל עצמאי מבוגר לא מפחיד אף-אחד".



אפשרות אחרת היא לוותר על האגו ולהבין שגם עבודתו של המנהל הזוטר מכבדת את בעליה. פנקובסקי, שהיה רגיל לתואר סמנכ"ל, מצא את עצמו בסופו של דבר מנהל פרויקטים בחברת הייעוץ של יוסי קוצ'יק, לשעבר יו"ר חברת כוח האדם מנפאואר, הממונה על השכר באוצר ומנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת אהוד ברק.



"אין לי סימני סטטוס של מנהל בכיר", הוא אומר, " אבל זה לא מפריע לי. אני ממילא תמיד ביקשתי מהמזכירה תרמוס של מים חמים, והייתי מכין קפה לעצמי. זה עניין של אופי, ואף-פעם לא הייתי טיפוס של סממני שררה. העבודה על פרויקטים שונים מעניינת יותר מניהול משאבי אנוש, שיש בו הרבה שגרה, ואני מרגיש שיש הערכה רבה כלפי".



מידה הגונה של גמישות



גם המגזר השלישי יכול להיות כר נחיתה רך יחסית למנכ"ל פורש - עמותות רבות שמחות לגייס מנהל מוכשר, עם ניסיון וקשרים. גיורא אולמן, המנכ"ל לשעבר, מצא משרת סמנכ"ל בעמותת עתידים. "לא פשוט להיות מספר שתיים, כשהתרגלת להיות מספר אחת", הוא מספר, "קודם כל ברמה הכי בנאלית - יש מי שאומר לך מה לעשות ורואה דברים מהכיוון שלו. מצד שני, האחריות לא מוטלת כולה עלי".



גם מידה הגונה של גמישות יכולה לעזור, וכן יכולת ללמוד מיומנויות חדשות. "כשהייתי סמנכ"ל השתמשתי במחשב, אבל המזכירה הקלידה את המסמכים", מספר פנקובסקי. "כשהתחלתי לעבוד כיועץ למדתי את התוכנות בעצמי, וזה הרבה יותר יעיל מלכתוב בכתב יד ולמסור למישהו אחר. אני לא מדפיס הדפסה עיוורת אבל אני יודע לעבוד".



"אחד האנשים שהזמין אותי לפגישה אמר לי שהוא התרשם מכך שלא עשיתי עניין מזה שיום אחד הייתי מנכ"ל, וביום השני כבר עשיתי כל מה שצריך", אומר מרינוב. "בהחלט הייתי צריך לפתח כישורים שלא השתמשתי בהם הרבה שנים, כי היו לי מזכירות ולשכה, כמו להשתמש במחשב ובפקס. ידעתי רק לחייג".



גם ליניאל הסתדר בסופו של דבר: לאחר תקופת חיפוש ארוכה הוא התחיל לעבוד כמנכ"ל של סוכנות ליבוא מוצרי חשמל יוקרתיים. למנהלים בכירים שיוצאים לשוק הוא ממליץ להצטייד בהרבה סבלנות. "צריך להשלים עם ההחלטה, וזה דבר קשה כי מתחילים להתגעגע", הוא אומר. "חשוב לקבל החלטה וללכת אתה. חשוב לחדד את היתרון היחסי שלך על אחרים - יש אנשים שיעריכו את זה. מנהל בכיר תמיד רוצה להיכנס לדרג בכיר, וצריך להתגמש. אולי לא תהיה מנכ"ל בנק לאומי, אבל יש עוד דברים שאתה יכול לעשות".



אפרים ליניאל



גיל:61



מצב משפחתי: גרוש + 3



תפקידים קודמים: מנהל ובעלים של משרד הפרסום ליניאל DDB



תפקיד נוכחי: מנכ"ל סוכנות ליבוא מוצרי חשמל



משה (בוגי) יעלון



גיל: 58



מצב משפחתי: נשוי + 3



תפקידים קודמים: מפקד סיירת צנחנים, מפקד גדוד 890 של הצנחנים, מח"ט הצנחנים, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד מרכז, רמטכ"ל



תפקיד נוכחי: עמית במרכז שלם ובמכון לאסטרטגיה ציונית



אורי מרינוב



גיל: 73



מצב משפחתי: נשוי + 3 תפקידים קודמים: מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, יועץ לפרויקטים כמו כביש חוצה ישראל



תפקיד נוכחי: יועץ בתחום איכות הסביבה והתכנון



גיורא אולמן



גיל: 59



מצב משפחתי: גרוש + 3 תפקידים קודמים: מפקד ממר"ם, מנכ"ל האוניברסיטה הפתוחה



תפקיד נוכחי: סמנכ"ל עמותת עתידים



אורי בן נון



גיל: 66



מצב משפחתי: נשוי + 5



תפקידים קודמים: מנכ"ל מפעלי ים המלח, מנכ"ל חברת החשמל



תפקיד נוכחי: יועץ בשוק הפרטי



יורם גליקמן



גיל: 55



מצב משפחתי: חי עם בת זוג



תפקידים קודמים: סמנכ"ל תפעול במלון, יועץ בעמותת "חמישים פלוס מינוס"



תפקיד נוכחי: מדריך מחשב למבוגרים



איך מתמודדים עם הבוקר שאחרי?



למנהלים בכירים, שעומדים בפני סיום תפקידם, מומלץ להתכונן ככל האפשר לפרישה ולייצר תחומי עניין אחרים, בין אם מדובר בספורט אתגרי, פעולה התנדבותית או העמקת היחסים עם האנשים שסביבם. כך עשה הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון לפני פרישתו מצה"ל ב-2005.



"לפני השחרור התחלתי לגבש לאט-לאט מה אני הולך לעשות", הוא מספר. "למדתי דברים חדשים כמו מקרו-כלכלה. יצאתי לארה"ב לתשעה חודשים כדי להתרחק מפה קצת. לאחר מכן החלטתי להשפיע דרך מחקר ובפעילות בעמותות שמקדמות חינוך ונגישות לנכים".



לדברי עופרה מירום מחברת משאבי האנוש אדם מילא, ההתנתקות קלה יותר אם המנכ"ל זכר לשמור מרחק מסוים מתפקידו - בעזרת הומור או אמצעים אחרים. "חשוב לקבל ייעוץ שיאפשר להתבונן בדברים ממרחק", היא אומרת, "ובעיקר להבין שזו עבודה פנימית כואבת, שיש שלב של גמילה מהתפקיד - שיכול להנביט דברים מאוד חיוביים".