"העולם זקוק לטלטלה רצינית"

ואשינגטון. תומס פרידמן מת שמחיר חבית נפט יגיע ל-200 דולר. מדוע שאחד העיתונאים המוערכים בארה"ב יהיה מעוניין בדבר אשר יזיק לכלכלת ארצו? פרידמן מסביר כי אמריקה, ובעצם העולם כולו, זקוקים לטלטלה רצינית. טלטלה שתגרום לממשלות, לעסקים, למוסדות אקדמיים, לממציאים פרטיים ולסתם אזרחים להתחיל לעשות מאמץ אמיתי כדי לפתח מקורות אנרגיה חלופיים.

"אני יודע שעכשיו אופנתי לומר שאנחנו הולכים בכיוון הירוק", הוא אומר. "כל חברה מכריזה שהיא ירוקה. בתי ספר מצהירים שהם ירוקים. אבל האמת היא שכל הטרנד הזה של להיות ירוק הוא לא יותר מאשר אופנה או תחביב. בעצם זו מין מסיבה אחת גדולה.
"אם יצרנית מכוניות כמו ג'נרל מוטורס או חברת נפט כמו אקסון נהפכת לירוקה אז זאת לא מהפכה. לא מספיק לשנות לוגו כדי ליהפך לירוק. מהפכה היא לא מסיבה, היא לא דבר יפה. מהפכה היא דבר כואב ונשפך בה דם. חברות חזקות ומבוססות יצטרכו להיעלם כדי שתהיה מהפכה אמיתית, ובינתיים אני לא רואה שום דם".

פעם פרידמן הישלה את עצמו שהמהפכה תפרוץ כאשר מחיר חבית נפט יגיע ל-100 דולר. אבל זה לא קרה. "הבעיה היא שמחיר הנפט עולה ואז כולם מתלוננים, אבל לאחר כמה זמן המחיר יורד קצת ואז העניינים חוזרים לשגרה", הוא מסביר. "אז כן, אני מתפלל שמחיר חבית נפט יגיע ל-200 דולר ויישאר שם.

"אם זה יקרה אני משוכנע שיפותחו טכנולוגיות ליצירת אנרגיה נקייה מהשמש או מהרוח. וכאשר נעבור לאנרגיה נקייה העולם כולו ישתנה: ננשום אוויר נקי יותר, וגם הפוליטיקה העולמית תשתנה. תאר לעצמך את איראן כאשר מחיר חבית נפט יהיה 30 דולר. זו תהיה איראן אחרת".

פרידמן, הכותב ב"ניו יורק טיימס" טור קבוע העוסק ביחסים בינלאומיים, הוא אחד העיתונאים המוערכים ביותר בארה"ב ובעולם כולו. תרומתו לעיתונות בולטת כיום במיוחד, כאשר באמצעי התקשורת האמריקאיים לא נותרו הרבה עיתונאים-כוכבים רציניים. מייק וואלאס פרש מתוכנית התחקירים "60 דקות" לפני שנתיים, כשמלאו לו 88. טד קופל, שהגיש במשך שנים את תוכנית החדשות "נייטליין", פוטר - והתוכנית נהפכה ליותר צהובה. ברברה וולטרס, מהעיתונאיות החשובות בטלוויזיה האמריקאית, עסוקה עתה בקידום האוטוביוגרפיה החושפנית שלה. אנשים רבים מתפלאים על כך שפרידמן אינו נכנס לפוליטיקה. לדבריהם, אדם עם ניסיון ואופקים רחבים כשלו יכול להיות נשיא או שר חוץ. כשפרידמן שומע זאת הוא צוחק. הוא כבר שמע את הרעיון. "אני אוהב את הפרטיות שלי", הוא אומר. "תראו מה עושים כאן לברק אובמה והילארי קלינטון, שמתמודדים על ראשות המפלגה הדמוקרטית במרוץ לנשיאות. טוחנים אותם מכל הכיוונים.

"אני לא צריך את זה. אני שמח בחלקי. אני חושב שעיתונאי הוא מקצוע אצילי, שמשחק תפקיד חשוב במדינה דמוקרטית. ככותב מאמרים אני נהנה במיוחד, כי זה תור הזהב של כותבי הדעות. הדעה שלך מתפשטת באמצעות האינטרנט לכל העולם בשניות".

תור זהב? הרי המו"לים חוששים שהעיתונות המודפסת תיעלם בקרוב.

"העיתונות המודפסת נמצאת באמצע הנהר ולא כל-כך ברור לאן היא הולכת. לדעתי, בטווח הרחוק יש שני פתרונות. האחד הוא לפרסם את העיתון רק באינטרנט. ככה נחסוך המון הוצאות וגם נשחית פחות עצים. הפתרון השני הוא שהמו"לים יחליטו שעיתונות היא לא עסק, אלא ארגון שלא למטרות רווח שאינו צריך להיות מוטרד מהתוצאות הרבעוניות שלו.

"אבל אנחנו בשלב די מוקדם. המו"לים עדיין מאמינים שהם יכולים לעשות כסף מעסקי העיתונות - אסור לשכוח שהמודעות בעיתונות המודפסת עדיין מכניסות הרבה כסף. מצד שני יש חוג קוראים גדול שעדיין רוצה לקרוא עיתון מודפס ולא בא לו לקרוא את העיתון על מסך המחשב. אז אנחנו - מו"לים ועיתונאים - יושבים וצופים במתרחש. אנחנו באמצע הנהר בערפל. הכל נע סביבך, אתה לא יודע לאן אתה הולך ואתה לא רואה את הסוף".

בעוד כמה חודשים ייצא לאור ספרו החדש של פרידמן: "חם, שטוח וצפוף: למה אנחנו זקוקים למהפכה ירוקה - ואיך היא יכולה לחדש את פניה של אמריקה". "יש לי בעיה: כשאני הולך למו"ל ומציע לו לכתוב ספר הוא נותן לי מיד צ'ק, בלי לדעת מה הנושא", אומר פרידמן. "האמת - אני לא כל-כך אוהב את זה כי אני לא יודע לאן אני הולך. כשאני מתחיל לכתוב ספר עוד אין לי את כל הספר בראש. יש לי רעיון, ואני מפתח אותו תוך כדי כתיבה. לפעמים אני מפתיע את עצמי עם הכיוון שאני הולך אליו.

"כאשר כתבתי את הספר הקודם שלי, 'העולם הוא שטוח', שפורסם ב-2005 ועוסק בגלובליזציה, חשבתי שהוא יסביר את התופעות המרכזיות שמתרחשות כיום בעולם. דובר בו על נפילת חומת ברלין - שסימלה את נצחון הקפיטליזם, המצאת המחשב האישי - שמאפשרת לכולם ליצור תוכן, והתפתחות האינטרנט - שמאפשר לשלוח את התוכן חינם ובמהירות לכל מקום בעולם.

"אבל בשנים האחרונות התחלתי להבין שיש שלוש תופעות המתרחשות בו-זמנית ויוצרות סערה מושלמת: התחממות כדור הארץ, התחזקות הגלובליזציה וגידול משמעותי במספר תושבי כדור הארץ.

"אנחנו בעצם בעיצומה של תקופה המקבילה להיכחדות הדינוזאורים. שלוש התופעות האלה מתלכדות ויוצרות בעירה ענקית, שמתבטאת בכמה אופנים: שינויי אקלים; זינוק מחירי האנרגיה; היווצרותן של דיקטטורות נפט, כמו איראן, רוסיה וונצואלה; היכחדות בעלי חיים וצמחים; וגידול בפערים בין עשירים לעניים בעולם. 1.6 מיליארד בני אדם ברחבי העולם אינם מחוברים לחשמל, וזה יוצר בעירה ענקית".

לדברי פרידמן, "משבר הדלק הנוכחי הוא לא משבר פוליטי, כמו שהיה בשנות ה-70. הוא מבוסס על ביקוש והיצע - מה שהופך אותו לחמור יותר. המדינה או המדינות שיצליחו להמציא מקור לאנרגיה נקייה יהיו המנהיגות הבאות של העולם. לכן אני אומר למקבלי ההחלטות בארה"ב: תתעוררו. השקיעו את מרב המאמצים בתחום הזה".

אז למה זה לא קורה?

"יש בארה"ב בעיה של מנהיגות רעה שאינה מסתכלת מספיק קדימה. אבל גם השוק לא מעריך באופן נכון את חומרת הבעיה ואת ההשלכות שלה. אנשים מדברים על זה שצריך להקים פרויקט מנהטן כדי ליצור אנרגיה חלופית (פרויקט מנהטן הוא כינויו של פרויקט פיתוח פצצת האטום, שארה"ב השקיעה בו בזמן מלחמת העולם השנייה סכומים עצומים - ח"ה). זה נשמע מרשים, אבל הפתרון חייב להיות הרבה יותר יסודי.

"צריכה להיות אווירה בשוק האמריקאי שתגרום לכך שממציאים יפתחו המצאות בתחום וישקיעו את מיטב זמנם בתחום הזה. אין כיום תחום יותר קריטי. אבל האמת היא שעדיין רווחי להשתמש בדלק מזהם - וכל עוד זה יהיה רווחי, שום דבר לא ישתנה. אם שניים מהמועמדים המובילים לנשיאות ארה"ב, הילארי קלינטון וג'ון מקיין, דנים בהורדת המסים על דלק - זה אומר שהמנהיגים שלנו עדיין לא מבינים את חומרת הבעיה. אבל אני מקווה שאופתע לטובה".

מה לגבי המשבר הכלכלי בארה"ב?

"היתה לנו התקפת לב קשה. אני אוהב להשתמש בדימוי הזה, משום שהלב מזרים דם לגוף כולו. עכשיו אנחנו בשלב של החלמה, אבל אצל כל אחד שעבר אירוע לב יש תקופה שבה עוד לא יודעים אם ההחלמה הצליחה או לא. זה בעצם המצב שלנו. גם לא ברור עדיין כמה נזק נגרם ללב ואם הוא יוכל להמשיך להזרים דם לשרירים".

פרידמן אומר כי הוא היה רוצה לראות בארה"ב יותר יזמים כמו שי אגסי. לדבריו, "פרויקט המכוניות החשמליות של אגסי הוא אחת ההמצאות החשובות ביותר בזמן האחרון. אני מאמין בפרויקט הזה וחושב שהוא אמיתי. אין משהו חשוב יותר מכך שישראל תהיה חלוצה בתחום המכונית החשמלית. אז נכון, לישראל אין התשתית הנחוצה כדי להיות המובילה בתחום מציאת אנרגיה חלופית נקייה, אבל עדיין יכולים למצוא בה נישות שבהן יוכלו מדענים ישראלים להתמחות. ישראל תיהנה מהשינוי הזה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית".

פרידמן, בן למשפחה יהודית, נולד ב-1953 במיניאפוליס שבארה"ב. הוא למד לימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ברנדייס שבמסצ'וסטס ומאוחר יותר למד במשך כמה סמסטרים באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטה האמריקאית בקהיר. הוא קיבל תואר שני בלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת אוקספורד שבבריטניה ולאחר מכן הצטרף למשרד של סוכנות הידיעות יו.פי.איי בלונדון. ילת שנות ה-80 נשלח פרידמן על-ידי הסוכנות לביירות. ב-1981 הוא עבר ל"ניו יורק טיימס", שם שימש כתב כלכלי וסיקר בין השאר את ארגון אופ"ק. ב-1982, שבועות אחדים לפני הפלישה הישראלית ללבנון, הוא נשלח שוב לביירות. הדיווחים שלו מהמלחמה זיכו אותו בפרס הפוליצר הראשון מבין השלושה שבהם זכה. ב-1984 הוא מונה לתפקיד הכתב הראשי של "ניו יורק טיימס" בירושלים, ואז גם החל לכתוב את ספרו "מביירות לירושלים", שנחל הצלחה גדולה. הוא מילא את התפקיד במשך חמש שנים, וגם עתה הוא משלב לעתים במשפטים מלים בעברית, שאותן למד בעת שהותו בישראל.
בתקופה שבה גר בישראל הוזמן פרידמן פעמים רבות לארוחות ליל שבת בביתה של הנדבנית גיטה שרובר, שמימנה בין השאר את הקמת תיאטרון ירושלים ובניית טיילת שרובר, אף היא בירושלים. בארוחות אלה פגש פרידמן את יצחק רבין, מאיר שמגר, דן מרידור ומפקדים בכירים בצה"ל.

"זה היה מפגש מאוד לא פורמלי, אלה היו רגעים מעשירים", הוא מספר. גם כיום הוא שומר על קשר עם בעלי תפקידים בצמרת הפוליטיקה והממסד בישראל. במאמריו הוא אוהב לצטט את החברים שלו, כפי שהוא מגדיר אותם, העיתונאים נחום ברנע וארי שביט, ופרופ' ירון אזרחי מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית. ב-1989 שב פרידמן לארה"ב ומונה לתפקיד הכתב המדיני הראשי של "ניו יורק טיימס" בוואשינגטון. ב-1992 הוא נהפך לכתב של העיתון בבית הלבן, וכעבור שנתיים החל לכתוב על מגמות בכלכלה העולמית. במשך השנים הוא פירסם כמה ספרים העוסקים בגלובליזציה. גם כיום מגיע פרידמן לישראל כפעמיים בשנה. שתי בנותיו, הוא מזכיר, נולדו בירושלים כשעבד כאן - ויש להן שמות ישראליים: אורלי, 22, ונטלי, 20. עם זאת, אין להן אזרחות ישראלית. "אשתי ואני חשבנו שכשהן יגדלו זו תהיה ההחלטה שלהן", הוא אומר.

פרידמן הוא איש שנעים לשוחח אתו. גם הכתיבה שלו היא כזאת. הוא אמנם עוסק בניתוח סיטואציות מסובכות, אך מגיש את הדברים באופן נעים לעיכול. הפגישה עמו נערכת במשרדי "ניו יורק טיימס" בוואשינגטון. החדרים במקום מיושנים וצפופים למדי - אבל לפרידמן, כיאה לכוכב, יש משרד פינתי גדול. עם זאת, לא מדובר במשרד מפואר, ולתחושה הלא רשמית תורמים הספרים הרבים שמפוזרים בכל מקום. את הפתיחות וחוסר הרשמיות של פרידמן מדגימה גם העובדה שמספר הטלפון שלו מופיע בספר הטלפונים. "אנשים בדרך כלל שומרים על הפרטיות שלי ולא מטרידים אותי", הוא אומר. "אם כבר הם מתקשרים, אז בדרך כלל זה כדי לתת מחמאה על מאמר שכתבתי. אני חושב שרוב האנשים לא מאמינים שהמספר שלי מופיע בספר הטלפונים, ולכן הם לא מחפשים אותו שם".

בעוד כמה שבועות יגיע פרידמן בפעם המי יודע כמה לישראל. בביקורו הוא יקבל תואר ד"ר של כבוד מהטכניון וירצה בכנס שעורך מכון ראות, העוסק במחקר בתחום המדיניות הציבורית. "ההרצאה של פרידמן אמורה לשרת את 'חזון ישראל 15' שגובש במכון ראות", אומר מנהל המכון, גידי גרינשטיין. "החזון קורא להפיכתה של ישראל לאחת מ-15 המדינות המובילות בעולם באיכות החיים של תושביהן. "כיום מדורגת ישראל בתחתית העשירייה השלישית, ולכן האתגר שמציב החזון מחייב קפיצת מדרגה חברתית וכלכלית. תנאי הכרחי לקפיצת מדרגה שכזאת הוא צמיחה מהירה בקצב שנתי של 4%-6%. הכלים הכלכליים של המאה ה-20 אינם מספיקים כדי לקדם צמיחה בעולם גלובלי ושטוח, כפי שקורא לו פרידמן. אנחנו רוצים ללמוד ממנו אודות הדברים שמדינות - ובעיקר מדינות קטנות - צריכות ויכולות לעשות בעולם השטוח כדי לשגשג".

פרידמן מרוצה מ"חזון ישראל 15". "אני אוהב את הרעיון של ראות", הוא אומר. "כשהייתי כתב בישראל ניסיתי לסקר אותה כמדינה ולא כקונפליקט. ראות בעצם אומרים שהם רוצים לקדם את ישראל כמדינה יזמית ותחרותית, שתהיה מהמדינות המתקדמות בעולם. "כמו שישראל מתחרה באליפות אירופה בכדורסל, כך היא צריכה לעשות גם בכלכלה. להתחרות במגרש האירופי. אירופה היא המודל ולא מדינות ערב. וזה אומר שישראל צריכה לתת הרבה תשומת לב לתשתית שלה, לתקשורת, לכבישים, לשדות התעופה, לחינוך, לאיכות הממשל ולמערכת המשפט. בעולם השטוח, שלושת הדברים החשובים הם ממשל, חינוך ותשתית. ישראל אולי לא במקום הכי טוב בתחומים האלה, אבל גם לא במקום הכי גרוע. עם זאת, שיטת הממשל בישראל מאוד לא בריאה".

מהו בעיניך השינוי הגדול ביותר שחל בישראל מאז שחיית בה?

"פער ההכנסה בין השכבה העשירה לשאר העם הוא תופעה מעניינת. יש כיום בישראל יותר מיליארדרים מאשר בהרבה מדינות אחרות. כשחייתי בישראל בשנות ה-70 וכשביקרתי בה בשנות ה-80 לא היה בה אף מיליארדר. העולם השטוח שיחק יפה לידיה של ישראל. המוח הישראלי ידע לתרגם את המשאבים שלו לכסף.

"מצד שני, יש הרבה ישראלים - ובכלל זה עולים וערבים - שנותרו מאחור. אבל זו בעיה שניתן להתמודד אתה, ביחס לבעיות אחרות שיש לישראל. חברה צודקת צריכה לדעת להתמודד עם בעיה שכזאת".

כשאתה מדבר על בעיות אחרות אתה מתכוון לתהליך השלום?

"המזרח התיכון אף פעם לא היה כל-כך מפולג ושבור לחתיכות כמו שהוא עכשיו. לפלשתינאים יש שתי ממשלות, ועכשיו גם בלבנון יש שתי ממשלות. בעיראק יש הרבה שחקנים. גם בישראל המצב לא טוב כי המערכת הפוליטית מפולגת.

"אני לא יודע איך אפשר לחבר את החתיכות. אני לא כותב הרבה על המזרח התיכון כי אני לא יודע מה לכתוב. אני מרגיש הרבה כעס ותסכול. אני לא אוהב להיות ציניקן או פסימיסט בכתיבה שלי, אז אני לא יודע מה לומר עכשיו.

"העצה שלי לישראל היא שתתמקד בעצמה: תשפר את המצב הכלכלי שלה ותבנה את עצמה מבפנים, ממש כמו שהיה בימי החלוצים. שלום במזרח התיכון אינו אפשרי כרגע. אפילו אם יביאו את הנרי קיסינג'ר אני בספק אם הוא יידע לפתור את המבוך הזה. רק כשתשתנה הרוח במדינות ערב ואצל הפלשתינאים אפשר יהיה לחזור לדבר".

מה לגבי הסכם שלום בין ישראל לסוריה?

"אני בספק, אבל בעד לנסות. עם זאת, האם סוריה מוכנה לוותר על הקשרים שלה עם איראן? האם היא מוכנה למשוך את ידיה מלבנון? האם אסד ירצה להתמקד בבניית ארצו? אשמח מאוד להיות מופתע. לצערי, בכל הנוגע למזרח התיכון אין לי כיום רעיונות".

יש הטוענים כי ברק אובמה מסוכן לישראל.

"אובמה לא יכול להיות יותר מסוכן מבוש. המדיניות של בוש חיזקה את חמאס, ובתקופתו התחזקו גם איראן וחיזבאללה. מה כבר אובמה יכול לעשות? להכריז שהוא תומך במדינה פלשתינית? את זה בוש, הידיד של ישראל, כבר עשה.

"בחודשים האחרונים ביקרו בישראל כל ראשי הממשל האמריקאי - בוש, סגנו ריצ'רד צ'ייני, מזכירת המדינה קונדוליזה רייס. אף פעם לא היו כל כך הרבה ביקורים של ראשי הממשל בישראל. ומה יצא מזה? כלום. אז אני לא מפחד מאובמה.

"כל המועמדים הם פחות או יותר אותו דבר מבחינתה של ישראל. לארה"ב יש יחסים הדוקים מאוד עם ישראל. ריצ'רד ניקסון לא היה בדיוק חובב ציון ובכל זאת הוא היה האיש שהציל את ישראל ב-1973. לארה"ב יש אינטרסים עמוקים בישראל וגם ערכים דומים.

"אהרון מילר, ידיד שלי שהיה מעורב במו"מ עם הפלשתינאים, אומר כי האינטרס של ישראל הוא שאמריקה תהיה חזקה. כיום לא אוהבים את אמריקה, לא מכבדים אותה ולא מפחדים ממנה - ובמצב הזה ישראל מפסידה.

"אז האם ישראל הרוויחה מהחברות של ג'ורג' בוש? לא! אם אובמה יחזיר את כבודה של ארה"ב ואת כוח ההרתעה שלה, זה יהיה טוב גם לישראל".

מה לגבי המאמצים של איראן להשיג נשק גרעיני?

"גם כאן אני לא יודע מה לעשות. כמו שאמרתי, אני יודע שמחיר נפט נמוך יפגע באיראן קשות. צריך גם קואליציה בינלאומית חזקה שתטיל עליה סנקציות כלכליות. כן, יש גם אופציה צבאית - אבל עיראק לימדה אותנו כבר שהתוצאות לא תמיד צפויות. האדמיניסטרציה האמריקאית מבינה את זה כיום היטב".

אתה חושב שהנשיא החדש יוכל להוציא במהירות את הכוחות האמריקאיים מעיראק?

"קשה לדעת איך העניינים יתפתחו. אני לא חושב שיש מישהו שיודע בדיוק מה הוא הולך לעשות. אני מקווה שנצליח לסייע לעיראקים להקים ממשלה יעילה. הבעיה היא שדמוקרטיה היא לא חלק מהתרבות העיראקית. אני לא רואה את ארה"ב מוציאה עוד טריליון דולר כדי לשנות את התרבות הזאת".

תמכת במלחמה בעיראק.

"לא חשבתי שיש שם נשק להשמדה המונית, אבל חשבתי שיהיה טוב אם תהיה בעיראק ממשלה חדשה ודמוקרטית. אני מאמין שאם תהיה דוגמה טובה אחת מדינות אחרות יחקו אותה. אבל לדאבוני אין כיום בעולם הערבי אפילו דוגמה אחת טובה של דמוקרטיה שכדאי לחקות אותה. אני כבר לא מחפש שם ממשלה דמוקרטית, אלא ממשלה הגונה, עם כבוד הדדי בינה לבין האזרחים ובין האזרחים לעצמם.

"מה שקורה עכשיו בעולם הערבי זו טרגדיה. אין שם הפתעות חיוביות, אלא רק דרכים חדשות להרוג אנשים. אנואר סאדאת היה האחרון שיצר הפתעה חיובית, כשבא לבקר בירושלים. זה הדהים את כולם, גם את הישראלים - ועל זה הוא קיבל את כל סיני.

אז מה ישראל צריכה לעשות?

"ההיסטוריה הישראלית מורכבת ממחזורים של מלחמה והפוגה. בישראל הכל נבנה בפסק הזמן בין המלחמות - כל ההישגים במדע ובתעשיית ההיי-טק. אולי זה המקסימום שהמדינה יכולה לצפות לו כרגע".