בישראל שונאים את העשירים!

לנוחי דנקנר ולצוות ההנהלה הבכיר של קונצרן אי.די.בי היתה חגיגה עגומה לרגל מלאת חמש שנים לרכישת הקונצרן. מה שאמור היה להיות ערב חגיגי ושמח, התמלא ברגשות מעורבים, כאשר דנקנר ספג קריאות בוז מהקהל שבא להאזין לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות בתל אביב. ניסיונות של מנהל התזמורת להודות לדנקנר ולקונצרן על התרומות הנדיבות שהם מעלים לתזמורת, נקטעו פעם אחר פעם בידי הקהל העוין. גם ההסבר לקהל כי בהיעדר תקציבי תרבות ממשלתיים, התזמורת נאלצת להתקיים מכספי תרומות, לא הועיל. מנהל התזמורת נאלץ לבסוף לוותר על דברי הברכה.

במונחי היכל התרבות, אחד ממעוזי התרבות הוותיקים והחשובים של ישראל, האירוע הזה לא יירשם כאירוע תרבותי. קשה לחשוב על חוסר נימוס ועל חוסר תרבות גסים יותר מאשר שריקות בוז, למי שתרם מרצונו לסייע לתזמורת. בעיקר אי אפשר שלא להתפלא על האירוע, לנוכח העובדה כי הקהל בהיכל התרבות מגיע ממעמד סוציו-אקונומי שאינו נמוך. ניתן להניח שכמעט כל הבאים להיכל, מקורם במעמד הבינוני-גבוה לפחות, ועל כן הם בוודאי אינם צריכים לחוש מנוכרים מדמויות כמו נוחי דנקנר.
חוסר תרבות, אם כן, צריכה להיות ההגדרה של מה שאירע בהיכל התרבות, אבל זה אינו צריך לגרום לאיש לזלזל במה שאירע. גולדה מאיר, בהיותה ראש ממשלה, התבטאה פעם בזלזול כלפי ההפגנות האלימות של הפנתרים השחורים, בתחילת שנות ה-70, וכינתה אותם "לא נחמדים". חמש שנים מאוחר יותר, גילתה גולדה כי ה"לא נחמדים" הללו נהפכו למרבית האוכלוסייה, וכי הזלזול שלה עלה למפלגת העבודה באובדן השלטון במדינה.

לא היה שום דבר נחמד בהיכל התרבות, אבל אסור לטעות: מדינת ישראל הופכת פחות ופחות נחמדה כלפי עשיריה. למעשה, אפשר לדבר על כך שבמדינת ישראל מתפתחת שנאה כלפי עשירים, וזאת תופעה שצריכה להדאיג את כולם. בראש ובראשונה את העשירים. למה זה קורה? אולי בגלל המורשת הסוציאליסטית עליה קמה ישראל, ואשר מקשה על אזרחיה להסתגל לרעיון של כלכלה חופשית, שבה כל אדם מרוויח כערכו בשוק. אולי בגלל התרבות היהודית, שהופכת אותנו מעט צרי עין, ומי שאינם מברכים על הצלחתו של האחר. אולי בגלל קשרי ההון שלטון ההדוקים בישראל, שמעוררים חשד כי העושר בישראל מקורו בקשרים עם השלטון, וכי במידה רבה הוא בא על חשבון הציבור. ואולי בגלל שישראל נהפכת למדינה מקוטבת, עם פערים חברתיים וכלכליים ענקיים. פערים שגם אנשים בני תרבות, שהולכים להאזין לקונצרט של הפילהרמונית, מתקשים כבר לחיות אתם בשלום.

בית המשפט קבע פעם כי דמוקרטיה אינם שלטון של עריצות הרוב, וכי חובה על הרוב במשטר דמוקרטי להגן גם על זכויות המיעוט. באותה מידה גם כלכלה חופשית, שהיא התממשות הרעיון הדמוקרטי בתוך העולם הכלכלי, אינה יכולה להיהפך לעריצות העשירים. גם כלכלה חופשית צריכה לדעת לשים מגבלות על עצמה, ועל העברת העושר שהיא מביאה לו, ולא בגלל שהיא חייבת - אבל בגלל שעדיף לה כך. אחרת, הפערים החברתיים שנוצרים יהיו כה גדולים, עד שהם עלולים לסכן את כל היציבות של המשטר הכלכלי והמדיני.

מה זה אומר? זה אומר שהטיפול בהקטנת הפערים החברתיים בישראל צריך להיהפך לצורך לאומי דחוף. ולא, הדרך להקטין פערים אינה עוברת דרך תרומות, מבורכות ככל שיהיו. הדרך להקטין פערים מחייבת התגייסות של כל המפלגות הציוניות יחדיו, על מנת לייצר שלטון, שיהיה מספיק רחב ומספיק יציב כדי להוציא אל הפועל את התוכניות ארוכות הטווח הכרוכות בהקטנת הפערים: רפורמה עמוקה בחינוך, רפורמה עמוקה במבנה הממשלה, הגדלת התעסוקה של חרדים וערבים באמצעות שינוי מבנה הקצבאות ובאמצעות תוכניות כמו תוכנית ויסקונסין, שינוי מבנה ההעסקה ומבנה התמריצים הטכנולוגיים במשק כך שניתן יהיה להתחיל ולהעלות את הפריון.

הטיפול בהקטנת הפערים חייב לעבור גם דרך צנזורה עצמית של העשירים. חבילות שכר של עשרות מיליוני שקלים למנהלים בכירים עולות ביוקר. יסלחו לנו כל המנהלים הבכירים, אבל לא רק שאין אף מנהל בישראל שראוי לדעתנו לשכר רהבתני שכזה, אלא שכיום גם ברור כי חבילות השכר הללו הן מנכרות לב, מנקרות עיניים, ומקוממות את הציבור הרחב - עד כדי סיכון ממשי ליציבות החברתית. מה שקרה בהיכל התרבות היה בגדר צלצול אזעקה לגבי המחיר שיכול להיגבות מאתנו, אם השנאה כלפי העשירים בישראל תעמיק ותלך. אם לא נתעשת לשנות סדרי עולם, כולנו - והעשירים בתוכנו - נשלם על כך מחיר כבד.