מאת רוני לינדר-גנץ ויורם גביזון
מנהלים רבים זוכרים היטב את טבילת האש הראשונה שלהם בתפקיד, אבל לא הרבה עוברים טבילת אש אמיתית, בתרגום המילולי של המושג. לפרופ' רפי ביאר, מנכ"ל המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, זה קרה: ארבעה חודשים בלבד לאחר שהתיישב על כורסת המנכ"ל, פרצה מלחמת לבנון השנייה, ורמב"ם נהפך למרכז הרפואי שמטפל במרבית הפצועים של המלחמה - הן מקרב חיילי צה"ל והן תושבי הצפון.
אם לא די בכך, למשוואה נכנסו עוד כמה מרכיבים מסובכים: בית החולים עצמו לא היה ממוגן, ולאחר שהחלו ליפול הקטיושות על חיפה, נאלץ צוות בית החולים לטפל במאות פצועים תחת אש. "רמב"ם תמיד היה במרכז התמונה במלחמות ישראל, אך זו הפעם הראשונה שהוא עצמו היה תחת אש", מספר ביאר. "למעשה, מאז מלחמת העולם השנייה לא היה בית חולים אקדמי שנהפך למרכז פינוי אזורי בתוך שטח אש במשך כל כך הרבה זמן. זאת לא היתה הנחת העבודה של בית החולים".
כיום, שנתיים לאחר המלחמה, הוא משחזר בהשתהות את מה שעבר אז על בית החולים ועל עובדיו: "זו היתה תקופה מטורפת. קלטנו במלחמה 800 פצועים, בהם הפצועים הקשים ביותר של צה"ל, וכל הזמן היינו תחת התקפות של טילים - אחד מהם אפילו נחת בכיכר בכניסה לבית החולים. רק בנס לא היתה פגיעה ישירה של טיל בחדר המיון. במקרים רבים, גם כשנשמעו אזעקות חדר המיון היה מלא בפצועים ובעשרות אנשי צוות שלא היו יכולים לעזוב את המקום ולרדת למקלטים".
הטיפול במאות פצועים במקביל ובזמן קצר כל כך, הפך את הצוות הרפואי של רמב"ם לאחד המיומנים בעולם בטיפול באירועים רבי נפגעים. "יחידת הטראומה שלנו מלמדת את כל העולם על היערכות לטראומה המונית - גם מבחינת ההתארגנות וגם מבחינת הטיפול המקצועי", אומר ביאר.
היום הקשה והטראומטי ביותר עבורו במלחמה היה ה-6 באוגוסט 2006, היום שבו נפלה קטיושה בכפר גלעדי והרגה 12 חיילי מילואים ופצעה 15. "בבוקר הגיעו המסוקים עם הפצועים הכי קשים מהקטיושה, ולפנות ערב, זמן קצר לאחר שסיימנו לפנות את המיון וכל הפצועים כבר היו במחלקות ובחדרי הניתוחים, נפלו טילים בוואדי ניסנאס ובתוך דקות החלו מאות פצועים לזרום לחדר המיון. באותו הלילה החלטנו להוריד את כל החולים למרתף".
ואולם באופן אירוני, המלחמה עשתה גם כמה דברים טובים לרמב"ם. היא זירזה את תוכניות הפיתוח של בית החולים, ובעיקר סייעה לרמב"ם לתרגם את הסיפורים הקשים והמרגשים לכסף גדול מתורמים יהודים. התרומות האלה הצליחו להתניע את פרויקט "חזון אדם" הגרנדיוזי שנהגה ברמב"ם כבר לפני שנים, בשיתוף עם איש העסקים איתן ורטהיימר. מלבד מיגון בית החולים, הפרויקט כלל גם בניית מגדלי אשפוז ומחקר חדשים ושידרוג המבנים הקיימים.
ברמב"ם לא ממש בונים על סיוע כספי מהמדינה. "את ההפסדים הישירים מהמלחמה, 51 מיליון שקל, המדינה החזירה במלואם. אבל את המיגון היא תיקצבה באופן חלקי בלבד, ומסתמכת יותר על תרומות", כועס ביאר. "אני מקבל את העובדה שצריכה להיות פילנתרופיה, אבל עם כל הכבוד, רמב"ם הוא בית חולים של המדינה וכמו שהמדינה קונה מטוס וטנק - היא צריכה להבטיח גם מיגון לבית חולים בקו האש".
מחדר הניתוח לכורסת המנכ"ל
המסלול של ביאר, 56, לתפקיד מנכ"ל רמב"ם אינו המסלול הקונוונציונלי של מנכ"ל בית חולים, שכולל תפקידי ניהול מרכזיים בבית החולים. הוא מונה לתפקיד לאחר שכיהן בשנים האחרונות כדיקן הפקולטה לרפואה בטכניון, וכראש היחידה לקרדיולוגיה פולשנית (צנתורים) ברמב"ם.
ה"קפיצה" מניהול יחידת הצנתורים לתפקיד המנכ"ל גרמה ללא מעט הרמת גבות, במיוחד לאור העובדה שביאר עקף בדרך מועמדים שנחשבו טבעיים יותר וכיהנו בתפקידי ניהול בכירים בבית החולים. ואולם שנתיים בלבד לאחר שנכנס לתפקיד הוא כבר מציג לא מעט קבלות, ובראשן יכולת גיוס התרומות המרשימה: יותר מ-100 מיליון דולר עד היום, עם יעד להשגת עוד 150 מיליון בתוך חמש שנים.
בין לבין, הוא הצליח לרתום לאירועי התרמה ולביקורים מתוקשרים בבית החולים טייקונים כמו המיליארד האמריקאי וורן באפט וסנדי וייל - היו"ר והמנכ"ל לשעבר של קבוצת סיטי, וכמובן את חברו הטוב איתן ורטהיימר, שהיה השושבין של הביקורים האלה.
ויש עוד פרט לא סטנדרטי ברזומה שלו: כפרופ' לרפואה ולהנדסה רפואית, ביאר חתום כממציא או שותף על כמה פרויקטים מסחריים ופיתוחים בתחום הלב. הבולט שבהם הוא חברת אינסטנט, שפיתחה סטנטים (קפיצים) לצנתורים ונמכרה לפני 12 שנה לחברת מדטרוניקס תמורת סכום עגול של 200 מיליון דולר. חברה נוספת שהקים, קורינדוס, גייסה רק לפני שבועיים 13 מיליון דולר. החברה עוסקת בפיתוח רובוטיקה רפואית המקלה על הליכי רדיולוגיה - הליך הצנתור והנחת שתלים בעורקי החולים. במלים אחרות, ביאר הוא ככל הנראה מולטי מיליונר.
מה אדם כמוך, יזם סדרתי ואיש עסקים שכבר עשה הרבה מאוד כסף בחייו, מחפש במערכת הציבורית בתפקיד קשה וכפוי טובה כזה?
"אני לא כאן בשביל הכסף. למעשה, ניהול בית חולים בכלל לא היה בתוכניות שלי. אני כאן כי חברים שלי שיכנעו אותי לקחת את העבודה הזאת ומשום שאני אוהב את רמב"ם. זה קמפוס מדהים שכמעט אין כמותו בכל העולם - פקולטה לרפואה עם אוריינטציה הנדסית, בגלל הטכניון. החוקרים כאן הם רופאים, אבל נוצרים קשרים ביניהם לבין פקולטות הנדסיות דוגמת אווירונאוטיקה, עיבודי תמונה ורובוטיקה. הקירבה הזו, בין פקולטה שקשורה לטכניון לבית חולים קליני, יוצרת ייחודיות שכמעט לא קיימת בעולם, למעט מוסדות כמו סטנפורד, הרווארד ו-MIT. המטרה שלי לא היתה לנהל בית חולים, אלא לנהל את רמב"ם, ולא הייתי מוכן לנהל את תל השומר או אפילו את בית החולים ג'ון הופקינס, כי אין בהם פקולטות לרפואה".
לדבריו, "לא עזבתי לרגע את המערכת הציבורית, גם כשמוניתי לדיקן הפקולטה לרפואה זה היה כמעט בהתנדבות. זו החלטה אסטרטגית, כי המערכת הציבורית חשובה ביותר למדינה ואיכות הרפואה מתפתחת בעיקר דרכה. כך חונכתי, ואם הייתי רוצה רק לעשות כסף, כנראה שבכלל לא הייתי הולך ללמוד רפואה, אלא מתמקד בעסקים. אני גם אוהב לטפל בחולים, ומקפיד לצנתר יום בשבוע. בסוף יום כזה של צנתורים אני מרגיש שהבאתי תועלת. לכן לא קוסם לי להיות יותר ויותר עשיר, אלא לפתח את המערכת".
מרפאים את הכלכלה
כשביאר מדבר על "פיתוח המערכת" הוא חושב בגדול: בשנים הקרובות עומד לקרום עור וגידים מיזם ענק בשם "חזון אדם", שמוקם בשיתוף עם ורטהיימר. "אנחנו בונים קמפוס חדש שיהיו בו למעשה ארבעה בניינים חדשים: בית חולים לילדים מתרומתה של משפחת רפפורט, בית חולים לסרטן מתרומה של 25 מיליון דולר מישראלי-קנדי, ובית חולים קרדיווסקולרי (מחלות לב וכלי דם) שעדיין לא נמצא לו תורם".
עם זאת, עיקר תשומת הלב שלו מופנת לבניין הרביעי: "זה יהיה בניין מחקר ייחודי בתחום הביוטכנולוגיה. יהיו בו כמה קומות מחקר לפקולטה לרפואה, ונקלוט לתוכו גם כמה חברות סטארט-אפ", מפליג ביאר בתוכניותיו.
לדבריו, "אני מאמין שלפיתוחים הביוטכנולוגיים יש פוטנציאל כלכלי חשוב לא רק לבתי החולים, אלא לכלכלה בכלל, ומרכז רפואי-אקדמי יכול להיות מוקד שמסביבו תצמח תעשייה עתירת ידע. זו לא תהיה סתם חממה קטנה, אלא מקום שיהיה קרוב למחקר, לחולה ולמרכז אקדמי - ושניתן יהיה להשקיע סביבו".
מה העלות הכוללת של חזון אדם?
"תקציב הפיתוח לכל מה שפירטתי הוא 250 מיליון דולר, כולל מעבדות, אבל לא כולל מימון למחקר - שיבוא ממענקים. כבר גייסנו מתרומות יותר מ-100 מיליון דולר. אנחנו בסך הכל שנה וחצי אחרי התוויית החזון, ואני מאמין שנעמוד במטרה שקבענו לעצמנו - שבתוך חמש שנים כל הבניינים עומדים ומתפקדים".
מלת המפתח בתוכנית הגרנדיוזית הזאת היא תרומות - עליהן יקום וייפול הפרויקט, שברובו המכריע (יותר מ-75%) ממומן מכספי פילנתרופים. ביאר מודע לכך היטב וסבור כי אחד מתפקידיו המרכזיים הוא להגדיל את גיוס התרומות: "רמב"ם הוא בית חולים עם אנשים מצוינים ורמת רפואה מאוד גבוהה, אבל התשתיות שלו גרועות והן לא פותחו במשך שנים רבות כי לא הגיעו תרומות. בבתי החולים במרכז - איכילוב, בילינסון, תל השומר והדסה - היה פיתוח אדיר, אבל אצלנו לא פותחו תשתיות".
בהתאם לכך, הוא סבור שאם המדינה לא דואגת לתקציבים בעצמה, היא יכולה לכל הפחות לעזור בתחום התרומות. "זיכוי המס בישראל על תרומות הוא נמוך מאוד. אם אתה תורם גדול אין לך שום תועלת בתחום המס מהתרומה. המדינה צריכה להחליט שהיא מעודדת פילנתרופיה לרפואה ולחינוך באמצעות הקלות על המיסוי. אפשר ללמוד מארה"ב, שם התועלת במס היא עצומה, ולכן לאנשים יש מוטיווציה לתרום. לדוגמה, בבית החולים ג'ון הופקינס, שהייתי בו בשבתון לפני התפקיד האחרון, גייסו מיליארד דולר בתוך שנתיים".
אתה לא מסתבך עם האוצר כשאתה משקיע 250 מיליון דולר בהקמת ארבעה מבנים חדשים? הרי ברור שהמדינה תאלץ לממן את הגידול בפעילות בית החולים?
"בתוכנית הפיתוח אנחנו הורסים חלק מהמבנים הישנים, ולא מוסיפים מיטות, אלא נותנים יותר שטח בנוי לחולה. רמב"ם הוא כיום בית החולים הצפוף ביותר בישראל, והתוכנית תיתן יותר רווחה. נכון שיהיו עלויות נוספות כמו חשמל, אבל לא כוח אדם. התוכנית גם נותנת אופק וגמישות למדינה בקביעת המדיניות, כי אם יידרשו עוד מיטות בצפון נוכל לגדול מיידית בעוד 200-250 מיטות בלי לבנות עוד בניינים".
למעשה אתה קובע עובדות בשטח, ומוליך את הממשלה להחלטה שלא להקים בית חולים בקריות?
"כן, אני מאמין שיש מקום להחלטות מקומיות של מנהיגות מקומית. האם אנחנו רוצים שתהיה מנהיגות מרכזית שתכתיב לכולנו סטגנציה? הדברים הכי גדולים והתעשיות הכי מתקדמות בישראל נבנו על ידי שילוב בין חזון מרכזי ומנהיגות מקומיות, כמו חברת ישקר של סטף ואיתן ורטהיימר".
אם הזכרנו את איתן ורטהיימר, האם בתמורה לכספו הוא יזכה לפירות הקניין הרוחני שיווצר במחקר הביוטכנולוגי ברמב"ם?
"ממש לא. כל מה שנקים יהיה תחת עמותה לטובת רמב"ם. זה 100% פילנתרופיה. הוא עוזר לנו בצורה אדירה, גם בחשיבה, והוא מכיר לנו תורמים. הוא יצר קשר בינינו לוורן באפט, שלא תרם כסף לצערי, אך תרם את נוכחותו כשגייסנו כספים בקנדה. באפט החליט שהוא תורם רק דרך קרן גייטס. פנינו לקרן גייטס בבקשה לממן מחקר וקיבלנו תשובה שלילית. הם אמרו שזה לא מרכז הפעילות שלהם".
קצבת לעצמך קדנציה של חמש שנים. איזה בית חולים אתה מתכוון להשאיר אחריך?
"המטרות מאוד מוגדרות. לדאוג שתהיה בו הפעילות הרפואית הקלינית הטובה ביותר שאפשר - זו המטרה הראשונה במעלה שנגזרת מהמחויבות לחולה. המשמעות של זה היא להביא את מנהלי המחלקות הטובים ביותר, לדאוג להם לאמצעים שיוכלו לטפל בחולים, ולהכניס טכנולוגיות חדשות שיש להן פוטנציאל עתידי".
איך מביאים את הרופאים הטובים לרמב"ם מהמרכז המבוסס והאטרקטיווי?
"אנחנו עושים ציד ראשים - לכל תפקיד של מנהל מחלקה או יחידה שמתפנה מפעילים ועדת חיפוש שפונה לאנשים הכי טובים ומנסה לשכנע אותם להגיע לרמב"ם. באחרונה היה לנו רכש מוצלח במיוחד, ד"ר גיל בולוטין, שמונה לפני חצי שנה למנהל מחלקת ניתוחי לב. זהו תחום שבו התחרות בין בתי החולים הכי גדולה. מאז מינויו, הפעילות במחלקה עלתה פי שניים".
קרה גם שעשו ציד ראשים לרופאים המצטיינים שלכם?
"זה קרה, אבל אני מקבל את זה בספורטיוויות. בעולם הרפואה, הניידות זה דבר מאוד חיובי. בארה"ב זה בולט - ברגע שרופא זוכה בפרס גדול או בהכרה, הסיכוי שהוא יישאר באותו מוסד קטן מאוד, כי מיד הוא יקבל הצעות הרבה יותר טובות וייחטף למוסדות מתחרים. בישראל המעברים האלה עדיין מוגבלים".
"לא רציתי לנהל בית חולים. רציתי לנהל את רמב"ם"
יורם גביזון
28.5.2008 / 8:50