"איך באמצע נוה צדק בנו בניין כזה מכוער?"

שעת צהריים ומשה לנגליב מסתובב בביתו בחוסר מנוחה. לבסוף הוא ניגש למרפסת, פותח דלת הזזה רחבה ומביט החוצה בחוסר ברירה. "אני חי עם המפלצת הזאת כל יום", הוא מזדעק ומצביע לעבר המגדל שמתנשא לגובה רב ליד ביתו. "כל יום אני תופס את הראש ושואל את עצמי איך הגענו לדבר כזה? איך ייתכן שבאמצע שכונה ותיקה, היסטורית, ייבנה בניין כזה מכוער. הרעש של חדר המכונות של המגדל מלווה אותי 24 שעות, בכל רגע, טרטור בחדר השינה, בסלון, טרטור בגינה, במטבח. לכן החלונות בבית שלי סגורים תמיד".

16 שנים הוא מתגורר בבית שבקצה רחוב אמזלג בשכונת נוה צדק, יחד עם אשתו. לנגליב, לשעבר מנכ"ל חברת בגיר, חש החמצה גדולה. "הגענו לכאן כי רצינו פינה שקטה. עכשיו אנחנו נאלצים להתמודד עם איום של מפלצת בטון, מפלצת שעוטפת אותנו בזרועותיה מבלי שאנחנו רוצים. בזמן שבנו את המגדל דפקו לנו בלילה וביום בפטישי אוויר. התלוננו במשטרה אבל כלום לא עזר. כי בסיפור הזה לא סופרים את תושבי השכונה, סופרים רק את כרישי הנדל"ן. העיקר שלהם יהיה טוב. כשעירייה ואיש עסקים חוברים יחד - אין כוח בעולם שיעצור אותם. לא מעניין אותם שבמשך היום המגדל העצום הזה מטיל צל על רחובות שלמים, על מאות תושבים. זה מפגע מופרע שהוא סמל לאלימות כלפי הסביבה וכלפי אנשים. סיפור אחד על תרבות הזרוע והכסף. הרי אפשר היה לעשות משהו אחר, שמתאים יותר לנוף. שאולי אפילו מתחשב".

עבודות הבנייה על מגדל נחושתן שבנוה צדק בתל אביב החלו ב-2003 ונמשכו עד 2007. בתחילת 2006, בעת בניית הקומה ה-11 במגדל קרס עגורן שגרם למותם של שני עובדי אתר הבנייה ולפציעה של שמונה עוברי אורח. שנה אחרי תום הבנייה, נותר המונומנט העצום, שפלש למרקם החיים של השכונה, נטע זר ומגלומני בין הבתים הקטנים שסביבו. גורד השחקים ממוקם ברחוב אילת, משתרע על פני שבעה דונם, עם 300 דירות ו-32 קומות ומתנשא לגובה של 180 מטר.

בשעות הצהריים המתחם האדיר שומם ודומם. מעט דיירים נכנסים לתוכו ומעט יוצאים ממנו. רק הרוח מהים מתפרצת. שלושה פועלים ערבים נושאים מריצות ופועל סיני אחד מטייח קירות חשופים, רק הם מפרים את השקט ויוצרים תנועה. זוג שבוקע מתוך דלת הלובי המסתובבת מנהל שיחה בצרפתית. "הגענו לפני שלושה ימים מפאריס", אומר הבעל באנגלית רצוצה. שניהם לובשים מכנסיים לבנים, נעולים בכפכפים, היא חסרת סבלנות והוא נושם בכבדות, מתוך מאמץ לחבר את המלים. "בצרפת אני עורך דין ואת הדירה פה, שלנו, קניתי עם תחילת השיווק של המגדל. אני גר בקומה 16, נורא אוהב את הבית הזה. יש נוף עוצר נשימה לים וליפו. תענוג. אבל זה מה שאני יכול להגיד, כי אין לי זמן, אנחנו ממהרים למסעדה".

שרשרת ההחלטות שהביאה להקמת מגדל נחושתן מטרידה. עיריית תל אביב, מיהרה לשתף פעולה עם תוכנית הבנייה הגסה, אך לא מיהרה לשתף את התושבים בתהליך הבנייה החריג. מי שחשפו בפני תושבי השכונה את התוכנית להקים בסמוך אליהם גורד השחקים היו אנשי החברה להגנת הטבע. זה קרה כבר בחודש מאי, 99'. "מכיוון שהיום פרויקטים מהסוג הזה נעשים בלי לשתף את הציבור, אנחנו מקבלים על עצמנו את תפקיד המתווכים בין ועדות הבנייה המקומיות ובין התושבים", מסביר עומר כהן, נציג החברה להגנת הטבע בוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיריית תל אביב.

"כאשר ראינו את התוכנית נדהמנו", אומר לנגביל. "ברגע שתוכנית כזו מוצגת בוועדה לתכנון ובנייה, זה אומר שמהנדס העיר כבר ישב עם היזם והם הגיעו להבינות ביניהם. לא כל תוכנית בנייה מגיעה לוועדה, יש כאלו שנפסלות עוד לפני כן. אנחנו חשבנו שיש בעיה חמורה בהקמת גורד שחקים כזה, במיקום כזה. חשבתי שצריך לבחון את ההבטים האסתטיים והחברתיים של מגדל נחושתן שיושב על קו התפר בין נוה צדק ופלורנטין". אנשי החברה להגנת הטבע היו אלה שהניעו את תחילתו של המאבק ותושבי השכונה נרתמו מיד.

אליק מינץ, יועץ בתחום המחשבים ונינו של ראש העיר תל אביב לשעבר ישראל רוקח, היה נושא דגל המאבק מטעם תושבי השכונה. "התחלנו להתארגן סמוך לסוף התקופה המותרת להתנגדויות לתוכנית בוועדה לתכנון ובנייה של עיריית תל אביב", הוא משחזר. "אם החברה להגנת הטבע לא היו מיידעים אותנו כנראה שגם לא היינו יודעים מה עומד להיבנות מעלינו. היו לנו רק חודשיים להתארגן. הקמנו לובי בין חברי מועצת העיר ובמיוחד בין חברי ועדת התכנון והבנייה. היתה איזו התלהביות במאבק, הרגשנו שאנחנו יוצאים להציל את עצמנו".

בדיון בוועדה המקומית הציגו תושבי השכונה את הטיעונים שלהם. "הסברנו שיש פה מקרה של הרס הצביון ההיסטורי של השכונה הראשונה של תל אביב", מספר מינץ בחצר ביתו, "שהמגדל האלים הזה פוגע במשטר הרוחות באזור, שהוא מטיל צל על מאות משפחות. להפתעתנו הוועדה שמעה, דנה והחליטה לדחות את ההתנגדות שלנו. סגרו את זה במכה".
התחושה היתה מרה. "במשך כל המאבק הרגשתי שיש יחסים מוזרים בין העירייה ליזם", מספר מינץ. "הרגשתי שברגע שאפשר לא לספור אותך - פשוט לא יתייחסו אליך. הטיעון המרכזי שלנו היה שלפרויקט עצום שכזה, עיריית תל אביב חייבת לספק גם פתרונות תחבורה. הרי מאות מכוניות נכנסות ויוצאות מהמגדל. אבל לא התייחסו לטיעון שלנו ברצינות, אפילו שבכל מקום אחר תוכנית כזו היתה נופלת רק מהסיבה הזאת. התשובה של העירייה היתה מצחיקה. הפתרון התחבורתי שהציעו למגדל היה קו הרכבת הקלה שאמור להיגמר ב-2012. ואז אתה שואל את עצמך אם זה אמיתי מה שאתה שומע? איך יכול להיות שוועדת התכנון המקומית קיבלה את הפתרון הזה? איך זה מסתדר? הרי התפקיד של הוועדה לבחון פתרון ממשי ולא פתרון עתידי. זה היה מגוחך".

את יזם הפרויקט, איש העסקים לוי קושניר, בעליה של חברת "נחושתן נכסים", לא מטרידות הטענות נגד המגדל שלו. "הסיפור של כמה תושבים עם השמש למשל, הוא שטות, הבניין נורא צר", חורץ קושניר ברצינות גמורה. "זה ברור לי שיש כמה תושבים בנוה צדק שמתנגדים ומתלוננים נגד המגדל, אלה יפי נפש, אנשים שרוצים לגור בכפר שנמצא בעיר". קרקע המריבה נפלה לידיו של קושניר בסוף שנות ה-70, במקור פעל במקום בסוף המאה ה-19 בית חרושת למתכת של הטמפלרים. המפעל הופגז על ידי הבריטים ב-1917, בעת מלחמת העולם הראשונה, מכיוון שעסק בייצור פגזים לאויביהם מהצבא הטורקי והגרמני. ב-40' נסגר המפעל סופית לאחר שהמודיעין הבריטי חשף את קשריהם של הטמפלרים עם הנאצים. מושבותיהם של הטמפלרים ברחבי הארץ ננטשו, ואז גם עבר המתחם לחברת נחושתן שהיתה אז בבעלות משפחת מוסברג. במקום הוקם מפעל שייצר משאבות מים לבארות ומערבלי בטון ידניים.

בתחילת שנות ה-70 קנה את החברה איש העסקים מיקי אלבין. "אני קניתי את החברה מאלמנתו, גליה אלבין", מספר קושניר במשרדו ברחוב ויצמן בתל אביב. גם הוא כועס. "שנים שהשטח עמד נטוש. יחד עם העירייה הפכנו שטח הפקר לפנינה. אני לא מצליח להבין את האנשים שיש להם תלונות נגד המגדל היפה הזה", הוא משיב בטון מופתע ותקיף. "קיבלנו זכויות בנייה במקום בגין שימור שלושה מבנים היסטוריים מ-1908. שימרנו במתחם בתים של הטמפלרים, השקענו בתוכנית השימור מיליוני דולרים".

את אישורי הבנייה הסופיים קיבלו ב-2002, בלי קושי רב "מכיוון שהמגדל רק הוסיף לשכונה", אומר קושניר. "יזמנו פרויקט נדל"ני יחד עם העירייה, חשבנו ביחד איך מביאים תושבים לדרום. היה לנו קונספט, עד אז אף אחד לא העז להגיע לדרומה של העיר. לקחנו מקום מוזנח, עם הומלסים, פשיעה, גגות אזבסט, סלאמס, והפכנו אותו למקום יוקרתי. לנו ולעירייה היתה מטרה משותפת: לשפר את חזות העיר בדרום, וזה מה שעשינו. הכל נעשה בתמיכת העירייה וראש העיר רון חולדאי".

אלא שקושניר היה זקוק לתמיכה נוספת. לאחר שקיבל את אישורי הבנייה, התקשרה "נחושתן" ב-2000 עם חברת "אלמוג ים סוף", שבבעלות המלונאים אלי פפושדו ובנו יואב. העסקה הזאת היא שאיפשרה למעשה את הקמתו של מגדל נחושתן. קושניר חיפש חברה קבלנית שתוכל לעמוד בפרויקט שאפתני מהסוג שחלם עליו. על פי העסקה שנחתמה בינו לבין משפחת פפושדו, "אלמוג ים סוף" בנתה ושיווקה את המגדל, ונחושתן זכאית לחלק מהתמורה בעד מכירת הדירות.

התמיכה של חולדאי והחיבור בין חברות הנדל"ן לא ריפתה את ידי התושבים בשכונה. אחרי הכישלון הצורב בוועדה המקומית לתכנון ובנייה ורגע לפני שהטרקטורים של פפושדו עלו על הקרקע, פנו התושבים לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. "הפעם התארגנו באופן מסיווי. יחד עם כל תושבי השכונה הרמנו הפנינג ענק, מופע מוסיקלי נגד המגדל", מספר מינץ. "באותו אירוע אספנו 400 חתימות של תושבי השכונה. את החתימות הגשנו יחד עם התנגדות לתוכנית לוועדה המחוזית, יחד עם החברה להגנת הטבע. קדמו להליך הזה אינספור פגישות, כל כך הרבה עבודה, עורכי דין ליוו אותנו יום-יום, ובסופו של דבר גם הוועדה המחוזית פסלה את כל הטיעונים שלנו. זה היה רגע מדכא. יש אנשים רבים בעיריית תל אביב שרואים בהתמגדלות שלה דבר יפה. והם אלה שקובעים - לא אתה. אחרי כל המאמץ הגדול שהשקענו אתה מבין פתאום שלא השגת אפילו פירור אחד של הצלחה. זה היה מתסכל מאוד. המאבק שלנו נגמר בכישלון".

ד"ר שמואל ביגר מטייל למרגלות מגדל נחושתן עם כלבה קטנה בשם תותי. הוא לא מכיר את הסאגה שמאחורי בנייתו של בית המגורים היוקרתי. "הכלבה לא שלי, היא של ידידה שלי, צרפתייה, היא עובדת כקניינית הריהוט של המשפחות הצרפתיות שמתגוררות פה", הוא מספר. "הדיירים הצרפתים במגדל מגיעים בעיקר לחופשות בישראל, בפסח ובקיץ. מהסיבה הזאת עכשיו די שומם כאן. כשהצרפתים בצרפת המגדל שומם. אני קורא לזה המגדל הצרפתי. החתך הסוציו-אקונומי של האנשים פה גבוה מאוד, יש פה רופאי שיניים מפאריס, סוחרים גדולים, אלה לא הצרפתים הפשוטים שקונים דירות באשקלון ונתניה. הם משהו אחר. ואני חושב שזה נורא יפה שהם החליטו להשקיע את הכסף שלהם בישראל, כי הם היו יכולים גם לקנות בית כזה במיאמי. זו תרומה ענקית לתל אביב".

ביגר נהנה לספק את ההבחנות שלו על דיירי המגדל: "הידידה שלי קונה להם דברים שאי אפשר להאמין: ספה ב-28 אלף שקל, מנורה מכוערת ב-12 אלף שקל. אני נבהל כשאני שומע על מסעות הקניות שלה עבורם. זה עולם אחר, לא מוכר. הצרפתים מתחרים ביניהם בכל, למי יש יותר יקר, יותר גדול. והם מבסוטים מזה. הם נורא מפונקים, הם חיים כחבורה סגורה בתוך הטריטוריה המצומצמת שלהם: המגדל, הים, כמה מסעדות. כאן למטה יבנו להם שתי מסעדות כשרות, בית קפה, יגישו להם קרואסון. וזהו. הם כבר יבזבזו את היורויים שלהם בכמויות".

עו"ד דאגלס הוואר שהיה בין רוכשי הדירות הראשונים במגדל מודה שבעצם הוא לא מכיר אף אחד בבניין. הוא בא מבוסטון, יש לו משפחה בתל אביב ויום אחד הוא חושב לעבור לגור בישראל. "זו ההתחלה", הוא אומר. "רוב האנשים כאן הם תושבי חוץ, כמוני, רופאים ופנסיונרים שלא רוצים בינתיים להשתקע בישראל. האמת היא שבכל פעם שמישהו שואל אותי איפה אני גר, אני שואל אותו אם הוא מכיר את נוה צדק. אחר כך אני משיב באופן גלוי: 'אני גר במגדל שהרס את נוה צדק'. אני מבין את הכעס והזעם נגד המגדל. זה בניין מודרני, עיצוב קצת קונקרטי, שלא מתאים לשכונה, אבל זה העתיד. ברור לי מדוע תושבי השכונה שונאים אותו, אבל יש לו גם יתרונות. אני חושב שהמגדל יכול למשוך אנשים לדרום תל אביב, ושלפני הפרויקט הזה אנשים בכלל לא חשבו על זה כאפשרות. זה משהו שאי אפשר לזלזל בו".

על פי הנתונים שבידי מנהל המכירות במגדל, זאב וולפמן, 50% מדיירי הבניין הם תושבי חוץ, בעיקר יהודים מצרפת. כשהוא גומר שיחה בטלפון הנייד שלו הוא פונה למשרדו הצפוף בקומת הקרקע. וולפמן מספר כי כל הדירות בפרויקט נמכרו, "מה שכן", הוא מוסיף בפנים חתומות, "אפשר לקנות דירות יד שנייה. מחירה של דירת גלריה של שני חדרים הוא 1.8 מיליון שקל. עשר הקומות הראשונות במגדל כפולות, הן כוללות דירות דופלקס של שתי קומות. הדירות בקומות האלו הן דירות גלריה, עם תקרה בגובה של שישה מטרים ולכל רוחב הדירה יש חלון ענק. יש גם דירות של שלושה חדרים שהמחיר שלהן נע בין 2.5 ל-3.1 מיליון שקל, דירת 4.5 חדרים שעולה 6 מיליון שקל ויש כמה פנטהאוסים שנשארו בבעלות החברה, והם מוצעים למכירה במחיר של 20 מיליון שקל". שניים מהפנטהאוסים בקומה 32 שייכים לשלמה ינאי, מנכ"ל חברת טבע, ושל המיליונר ומקים המגדל אלי פפושדו.

המתווכת הדס הלוי מסוכנות נדל"ן הים התיכון מספרת ש"בקומה העשירית של הבניין יש בריכת שחייה מרהיבה, וכשאתה שוחה בה אתה רואה את הים ואת השמים, זה כאילו שאתה שוחה בין העננים. זו תחושה אחרת. זה מגדל מאוד מפנק, יש בו כמובן שמירה במשך 24 שעות ביממה, סאונה, ספא, מכון כושר. אבל מלבד שמות מפוצצים של האליטה העסקית בישראל, מתגוררים בו גם אנשים פשוטים שקנו דירות במחירים נמוכים משמעותית מהמחירים היום, עוד כשהמגדל היה על הנייר. כרגע 30% מהדירות במגדל עדיין לא אוכלסו".

חברת מועצת עיריית תל אביב וחברה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה, מיטל להבי, חושבת שהמאבק נגד הקמת מגדל נחושתן היה תמים. להבי שהביסה בשבוע שעבר את יעל דיין בבחירות לראשות סיעת מרצ, הובילה בינואר השנה לפרישה של מרצ מהקואליציה העירונית, בין השאר בשל השגות על מדיניות העירייה בתחומי התכנון והבנייה. היא מתרעמת על כך שהעירייה התירה, אישרה וקידמה את התוכנית שתושבי נוה צדק התנגדו לה. "המאבק של תושבי השכונה נתפס על ידי המערכת כקטן, שולי ונאיווי. אני זוכרת שהלכתי להפגנות שלהם נגד המגדל. הבעיה אז היתה שאנשים התעסקו רק בצרה שמונחת בחצר האחורית שלהם. לא היתה התארגנות שמחברת בין כולם, אף אחד לא הציג התייחסות רחבה לבעיה".

על שולחנה של להבי מונחים מסמכי הרובע שבו מצויה נוה צדק ומפה שלה. היא נוברת במסמכים במהירות ומציגה את התב"ע (תוכנית בניין עיר) המקורית של מתחם נחושתן (תב"ע 3235), שכללה 5.9 דונם ואישור ל-300% בנייה בשטח. באותה תוכנית הותר לבנות במתחם שני בניינים של 9 ו-11 קומות. "ב-99' הופקדה תוכנית חדשה למקום (3235א), הפעם גדל שטח המתחם ל-7.2 דונם, היזם קיבל אישור ל-335% בנייה ובנוסף עוד 10% תוספת לשטח על בניית מרפסות. ההסבר לשינוי היה שהיזם קיבל מטלה ציבורית: שיפוץ שלושה מבנים היסטוריים למרגלות המגדל וייעודם לשימוש הקהילה. אמרו, לכאורה הקהילה נפגעת מתוספת זכויות הבנייה ליזם, לכן ניתן להם משהו". אבל אפילו את זה לקחו בסופו של דבר, ממשיכה להבי. "ב-2004, במפתיע, שוב הופקדה התוכנית בוועדה המקומית לתכנון ובנייה: מגדל נוה צדק כבר היה בנוי, אבל הבתים שהוגדרו לשימור, עברו בגלגול השלישי של התב"ע, (הפעם 3235ב), לשימוש מסחרי. זה מרתיח. במקום שהמבנים ישמשו את תושבי השכונה הם ייהפכו למסעדות. בכל המהלך שהביא להקמת המגדל היו אירועים שמשגעים אותך".

מכיוון שבתב"ע לא נדרש רישום לגובה המקסימלי לקומה, והמתכנן גילה את הפרצה הזאת בחוק, הוא דרש מהעירייה לבנות קומות כפולות. העירייה הצליחה לבלום אותו בפשרה, שהמחצית התחתונה של המגדל תהיה כפי שהוא מבקש בגובה כפול, והמחצית העליונה בגובה רגיל. זה יצר מצב הזוי: יש במגדל 32 קומות, אבל הגובה שלו הוא של 42 קומות".

חברי הוועדה לא יכולים לסכל תוכניות מהסוג הזה?

"הבעיה שהחומר הגיע אלינו די מגובש. בוועדה אנחנו בעצם מקבלים המלצה מוכנה, תוכנית שכבר הוסכם עליה בין היזם ובין מהנדס העיר. קשה להתנגד למשהו שכבר הוסכם עליו למעלה. יכולת ההשפעה שלנו היתה זניחה לאורך כל הדרך. התוכניות האלו הגיעו גם לנבחרי הציבור באופן די מוגמר. מישהו כבר חשב איך דברים צריכים להיראות. וזה מאוד מצער, אבל מגדל נחושתן הוא רק סנונית ראשונה, עומדים להצטרף אליו עוד אחים. גדולים כמוהו".

מה עוד צפוי בשכונה?

"על רחוב אילת עומדים לקום לפחות שבעה מגדלים. מהצד הדרומי צפויים להיבנות מתחם ניבה שיכלול 26 קומות, מתחם ליבר שיכלול 32 קומות, מתחם האטד שיכלול 30 קומות, מתחם דיגל שיכלול 30 קומות ומתחם לפיד שיגיע ל-40 קומות. מצפון, ברחוב יצחק אלחנן יקומו שני מגדלים בגובה של 30 קומות. אותו רחוב עומד להתרחב לשישה מסלולי נסיעה.

"ולמה? כדי לספק פתרונות תחבורה למגדלים. נוה צדק עומדת להיות בתוך כמה שנים שכונה במצור, אי תנועה בין אוטוסטרדות".

נוה צדק עומדת אם כן לשנות את פניה. לתוך שקט הסמטאות הציוריות תצטרף אדריכלות חדשה. גדולת ממדים. עברה הצנוע יימחק על ידי כרישי נדל"ן. העיתונאי והסופר צור שיזף מיואש מהדרך שבה "הפריטו היסטוריה לנדל"ן אפור", כדבריו. "אני חושב שמגדל נחושתן הוא זוועה אורבנית. אני חושב שזה אסון להשמיד ציון דרך היסטורי ובמקומו להציב מגדל אגרסיווי. יש בנחושתן אמירה ישראלית מאוד: המתחם שעליו נבנה המגדל נושא את ההיסטוריה של תל אביב. המיקום שלו קריטי. תל אביב נולדה משם, כשפוגעים במרקם של שכונה כזאת הורסים משהו מהנשמה של העיר".

"יש פה איזה חוסר הבנה מוחלט", מוסיף שיזף. "ראש העיר רון חולדאי הוא ציוני מהזרם הישן, של בטון ועוצמה. הוא לא מבין את החן של תל אביב. הוא רוצה לעשות פה ניו יורק, עיר של מגדלים, אבל הנפלאות של תל אביב זה קוטנה והמידות האנושיות שלה". שיזף מספר שהמתחם שעליו הוקם המגדל נקרא פעם שכונת ולהאלה, ובה נוסדה בארץ ישראל את האדריכלות המדויקת של בתי המידות, של המרצפות המצוירות, של הקשתות הרכות, אותה אדריכלות שאפשר למצוא בנוה צדק ושבזי שקמו אחריה. "היום קוראים למקום מתחם נחושתן. על שם החברה שבונה את פרויקט היוקרה. אבל לוולהאלה יש חשיבות גדולה בהרבה משתהיה אי פעם לבניין החדש שדורס אותה".

האדריכל והמו"ל שרון רוטברד תומך בדבריו של שיזף. רוטברד מרצה לאדריכלות במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל ומחבר הספר "עיר לבנה עיר שחורה", הבוחן את שורשיה של העיר תל אביב-יפו, מאמין שהזהות הארכיטקטונית של מגדל נחושתן זרה לנוף. "המגדל הזה לא לטעמי, אבל זה עניין של טעם, יש ארכיטקט ויש לקוחות, זה מה שאיפשר לפרויקט כזה להתקיים. הם מן הסתם בחרו מכמה סקיצות את מה שנראה להם אבל השאלה של היופי היא פחות חשובה. כתופעה, המגדל הוא קודם כל ביטוי פיזי של אי-שוויון בחלוקת המשאבים ובחלוקת זכויות הבנייה. מגדל גבוה שכזה הופך את העיר לחצר שלו, לנוף שלו", אומר רוטברד.

"המגדל הספציפי הזה", הוא ממשיך, "מביט לים ומפנה את הגב אל העיר. זה בולט מאוד לאן המבט הולך: היחס לרחוב כמעט שלא קיים, החניון מחובר ללובי, הלובי למעלית והמעלית לדירה. ברור שמקום כזה נראה ומתייחס אל עצמו כנטע זר. בנייה כזו לא עוסקת בערכים היסטוריים וחברתיים. יש לו דיאלוג עם מגדלים אחרים. אני חושב שזו רק דוגמה אחת לתופעה כללית ולדחף לבנות את תל אביב לגובה. התופעה הזאת קיימת בכל מיני שכונות, לא רק בנוה צדק. זה לא יותר סקנדל מאשר במקומות אחרים. באופן אישי הייתי מעדיף מרקמים שמשרתים קהילה. אני בעד ערכים מסורתיים של שכונה, רחוב ובית, שקשורים לעירוניות מסורתית".

האדריכל של מגדל נחושתן, צבי גבאי, חושב אחרת. הוא ממהר לדבר על סמנטיקה. "לא לשווא 'נוה צדק' מצלצלת קרוב למלים כמו צדקנות וציניות", הוא מסנן בהנאה מחידוד הלשון ששלף. "תושבי השכונה היום הם לא התושבים המקוריים, שלהם אולי יש זכות לטעון שדורסים אותם. התושבים שגרים היום בשכונה קנו בתים בפרוטות וגרמו לאוכלוסייה שלמה לנדוד. הם יושבים בביבר זכוכית ומתלוננים ששמים סביבם תושבים חדשים. אבל עיר זה לא נווה. עיר צריכה לתת לאנשים לחיות בה. מבחינתי זו משימה לאומית לצופף אוכלוסייה".

גבאי גאה ביצירה שלו. הוא מספר שהיה ברור לו מיד מה הוא רוצה לעשות. "הנפח של המגדל לא נקבע על ידי. בתור אדריכל, כשתיכננתי אותו חשבתי איך מוכרים אותו. לכן חשבתי שאני צריך להפנות את החזית לכיוון הים ולסגור את החלק שפונה לג'נקייה למבני התעשייה שבדרום. אף אחד לא רוצה להסתכל על ג'יפה ופלורנטין. לכן המרפסות הגדולות פונות לים ורק חלונות קטנים פונים לדרום. בפרויקט כזה היזם לא מרוויח הרבה, יש לו 25% רווח מתוך ההשקעה. לכן קריטי כל כך למכור את כל הדירות. אם היזם לא מוכר רבע מהדירות הוא מגיע לשוקת שבורה. המשימה שלי היתה ליצור מבנה שישכנע 300 משפחות לבוא אליו".

ולמרות זאת גבאי מרגיש צורך להסביר כי בכל מקום אחר בעולם יזמים משקיעים כפול בגימור החיצוני, שרף הבנייה בישראל נמוך מדי. "התוכנית המקורית שלי היתה שהמגדל יהיה לבן. האפור והחלונות הקטנים זה עניין של תקציב. אני רציתי שהגימור החיצוני יהיה בטון לבן. אבל היזם נבהל, כי מעט מאוד קבלנים בארץ יודעים להתעסק עם החומר הזה. צריך בשביל זה מיומנות גבוהה מאוד. לבסוף האבן שנבחרה היא גרניט אפורה.

אתה יודע שאומרים שהמגדל פשוט מכוער.

"לא מעליב אותי שאומרים לי שזה מגדל מכוער. מה שחשוב - שהוא גדול, שהוא משמעותי. שיש לו מה לומר. המגדל מפגין נוכחות. בתור אדריכל זה מאוד חשוב לי".

אתה לא מצטער על המיקום שלו?

"אני חושב שצריך עוד חמישה מגדלים כאלה בנוה צדק. אי אפשר שלא לנצל קרקע. זו שכונה ברמת צפיפות נמוכה, היא צריכה לפצות על צפיפות בנייה שאין בשום מטרופולין אחרת בעולם. זה מטורף מה שקורה פה. כל מרכז תל אביב אסור לבנייה בגלל תוכנית אונסקו, אם מישהו רוצה לגור בעיר הוא חייב להיכנס לדירות המחורבנות שנבנו בשנות ה-60. אם לא יבנו בנוה צדק מגדלים כמו נחושתן אין הצדקה לשכונה הזאת, צריך להרוס אותה".


תגובת עיריית תל אביב: הכל בהתאם לתוכנית
על הטענות בדבר פתרון הרכבת הקלה, שבנייתה תיגמר רק ב-2012, לבעיות התעבורה שייצור המגדל נמסר מעיריית תל אביב כי "מסלול הקו האדום של הרכבת הקלה בתל אביב-יפו יעבור לאורך ציר העסקים הראשי העתידי של העיר הכולל את דרך נמיר, דרך בגין ודרך יפו. "בניין נחושתן, יושב על ציר זה בגבול עם שכונת נוה צדק. הנחת היסוד בתכנון הקו האדום היתה שאנשים הגרים מחוץ לעיר יגיעו לעבוד במרכז העסקים ברכבת הקלה וישובו בה הביתה. כבר בעת קידום התוכנית היה ידוע כי תוואי הקו האדום של הרכבת הקלה, יעבור בתוך המתחם ויענה על הצרכים התחבורתיים. אגב, היכולת לשמר את אופיין המקורי של שכונות העיר בכלל, ונוה צדק בפרט, נשענת על הקמת צירי עסקים המשלבים גם בנייה לגובה".

על הטענות בדבר פסילה של כל ההסתייגויות שהגישו תושבי השכונה לוועדות התכנון בעניינו של המגדל נמסר כי "מדובר בקרקע פרטית שבה קידם היזם תוכנית שאושרה בשלהי שנות ה-90 על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של משרד הפנים. בהתאם לתוכנית מוקם בניין מגורים והיזם משמר שלושה מבנים טמפלריים באזור. בניגוד לטענות נדגיש כי גובה הבניין הוא בהתאם לתוכנית המאושרת והוא לא חרג מהגובה שאושר בתב"ע (180 מטר)".