בינואר השנה, הטאון האוס של ג'ים רוג'רס בשדרות ריוורסייד, סמוך לרחוב 110 במנהטן, היה ארוז כולו לקראת עקירת בני המשפחה - רוג'רס, אשתו פייג' ובתם הקטנה האפי בת הארבע - להונג-קונג. לרגל הנסיעה הציע רוג'רס את הבית למכירה - המחיר המבוקש הוא 16 מיליון דולר. לא מסוג המספרים שקוראי מדורי הנדל"ן מרימים גבה כאשר הם נתקלים בו בימים אלה. הכינוי טאון האוס מוצמד בדרך כלל לבתים בני חמש קומות, שהם אחד הסמלים הבולטים ביותר של עשירי מנהטן; המחירים של הבתים האלה יכולים להגיע לעשרות מיליוני דולרים, על-פי המיקום. לכן קשה להאמין שרוג'רס, אשר רכש את הבית ב-1977, שילם בעבורו רק 107 אלף דולר. גם אם מוסיפים את האינפלציה על הדולר מאז אותה שנה - הסכום נראה מצחיק במונחי שוק הנדל"ן במנהטן, ולמעשה בכל בירה גדולה בעולם. רוג'רס, שמתפרנס זה כמעט 40 שנה משוקי ההון ומתחזיות פיננסיות, לא פילל אי פעם שערכו של הבית שרכש במנהטן יעלה פי 150 בימי חייו.
יש להניח שגם נעם גוטסמן, מנהל קרן הגידור GLG פרטנרס ובנו של איש העסקים הישראלי דב גוטסמן, לא האמין שבמאי 2008 הוא יוכל להציע את ביתו שבפאלאס גרין, בקרבת ארמון קנסינגטון בלונדון, תמורת מחיר פתיחה של קצת יותר מ-200 מיליון דולר. כמה זה "קצת"? 32 מיליון דולר יותר מ-200. הזינוק בן מאות האחוזים במחירי בתים במנהטן ובלונדון משקף את הצמיחה האדירה במערב בעשור האחרון ואת התפוצצות העושר, שמייצרות ביקושים אדירים לנכסים הממוקמים באזורים שנראים כרגע כמרכזים החשובים ביותר בעולם. מימוש הבית בלונדון עשוי לפצות השנה את גוטסמן על הקריסה של מניות החברה שאותה הקים לפני שמונה שנים. מניות החברה, אחת מקרנות הגידור הגדולות הראשונות בעולם שנהפכה לחברה ציבורית באמצעות השתלטות על שלד בורסאי, נפלו מתחילת השנה ב-40%, בעקבות ההטלטלות הדרמטיות בשוק קרנות הגידור העולמי.
לרוג'רס היו עליות ומורדות רבות בקריירה הפיננסית שלו - אבל השנה האחרונה מאוד מיטיבה עמו, וזאת בזכות הזיהוי שלו עם התחזית לגאות בשוק הסחורות. בעשור האחרון הוא שב וצפה בום חסר תקדים בסחורות - וגם בינואר השנה, אחרי שהן עלו במאות אחוזים, הוא צפה את המשך העליות. מאז שהתראיין ל-TheMarker בדצמבר 2007 המשיכו מחירי הסחורות לזנק והמדד שלהן עלה ב-14% נוספים. הזינוק המדהים במחירי הנפט ושורה ארוכה של סחורות אחרות כמו תירס, חיטה, נחושת, פלטינה - ולמעשה כל דבר שנכרה במכרות או צומח על האדמה - הפך אותן בשנה האחרונה לאחד הנושאים המדוברים ביותר במדורים הכלכליים ובשווקים הפיננסים. זאת, לאחר 20 שנה שבהן מניות היו המוקד הכמעט יחיד לעניין ועיסוק של המשקיעים בעולם.
הבום בשוק הסחורות גורר עניין עצום בהזדמנויות ההשקעה בשווקים האלה. "הסיפור" סביב העליות במחירן הוא גם פשוט וקליט מאוד: סין והודו צומחות בקצבים גבוהים, ובכל בוקר מצטרפים מאות אלפי אנשים למעמד הביניים הצרכני באותן כלכלות. הצמיחה של שווקים מתעוררים בכל רחבי העולם יוצרת צימאון ותיאבון שאינם בני כיבוש לחומרי גלם ומזון. עכשיו, אחרי עליות של מאות אחוזים במחירי הנפט וסחורות אחרות, מתחלק עולם ההשקעות לשני מחנות. במחנה הראשון אלה שטוענים כי אנחנו עומדים בפני עידן של עליות מחירים מתמשכות בסחורות, וזאת על רקע שינויים דרמטיים במפה הכלכלית הגלובלית. בצד השני נמצאים אלה שטוענים כי מהירות העליות וההשתתפות הגדלה והולכת של ספקולנטים במשחק מעידים שמדובר בסך הכל בבועה פיננסית נוספת. אחרי בועת הדוט.קום, האשראי, הדיור האמריקאי - אך טבעי הוא שהשווקים ינפחו בועה חדשה, כי זה טבעו של האדם.
אבל מה שהמומחים בשני המחנות שוכחים להסביר לציבור הוא השוני בין שוקי הסחורות לבין שוקי המניות. למניה, בניגוד לנפט או לכל סחורה אחרת, יש שווי כלכלי אמיתי. היא יכולה לסטות ממנו בתקופות של גאות ושפל באופן מהותי - אבל בסופו של דבר, השווי הכלכלי שלה נגזר מתזרימי המזומנים שמייצרת החברה שעומדת מאחוריה. כמובן שהשווי של מניה נגזר גם מהתנודות ברמת הסיכון והריבית במשק. שונה הדבר בסחורה: הנפט, הסוכר או התירס לא מייצרים מזומנים. השווי שלהם נגזר מעודפי ביקוש והיצע יומיים בשוק, ואילו עודפי הביקוש וההיצע לסחורות נגזרים ממאות ואלפי פרמטרים שקשה לחשב אותם - כמו מלאים, תגליות, השקעות בענף או התפתחויות טכנולוגיות. קחו למשל את שוק הנפט. לכאורה מדובר באחד השווקים הגדולים והמשוכללים בעולם. אבל לאמיתו של דבר - גם במחיר של 130 דולר לחבית - עדיין אפשר למצוא 1,000 דעות שונות של מומחים לתחום לגבי השאלה מהם המלאים האמיתיים של הנפט, מהו קצב הגידול האמיתי בביקוש לנפט ובתוך כמה שנים ייווצרו תחליפים אמיתיים לזהב השחור. נכון, בשווקים כמו ארה"ב או יפאן יש הרבה אינפורמציה על שוק הנפט - אבל בעשור האחרון העולם משתנה במהירות. כיום הצרכנית השנייה בגודלה בעולם של נפט היא סין - שהממשלה שלה לא רוצה ולא יודעת להגיד כמה היא בדיוק צורכת, כמה היא מייצרת ולאן בדיוק זורמות החביות בכלכלה הענקית שלה. גם במדינות ערב וברוסיה רב הנסתר על הנגלה בכל הקשור למלאי האמיתי של נפט, היקף התגליות ופוטנציאל הייצור. התוצאה היא שיכולת החיזוי של מחיר הנפט, כמו של סחורות רבות אחרות, היא נמוכה מאוד. לכן, בעידן שבו מחירי הסחורות עולים במהירות וכמויות אדירות של כסף של קרנות גידור ופנסיה זורמות לסחורות ולמכשירים נגזרים (אופציות למיניהן) - הסיכון בתיקי ההשקעות של שחקנים רבים גדל.
השוק היחיד שיכול כנראה להתחרות בשוק הסחורות ביכולת המועטה של השחקנים לחזות אותו הוא שוק המטבעות. מאות אלפי משקיעים וחברות סופרים בימים אלה את ההפסדים הכבדים שלהם כתוצאה מהקריסה של הדולר - שאת עוצמתה רק מעטים צפו. כמה משקיעים ישראלים יכולים להגיד שיועץ ההשקעות שלהם פרש בפניהם בתחילת השנה את האפשרות שהדולר, שנסחר אז ברמה של 3.86 שקלים, עשוי לראות בתוך פחות מחצי שנה שער של 3.3 שקלים לדולר? הקריסה של הדולר והזינוק במחירי הסחורות הם שניים מהביטויים הבולטים והפשוטים ביותר לשינויים הדרמטיים בכלכלה הגלובלית בשלוש השנים האחרונות, שבמרכזם העלייה בעוצמתו של המזרח.
הזווית הישראלית
שאלה יותר מעניינת בעבורנו היא כיצד ישראל ערוכה לשינויים האלה. בכל הקשור לדולר - התשובה היא שקריסתו תביא ברכה אחת לפחות: שבירה סופית של ההצמדה לדולר - השריד האחרון לתקופת ההיפר אינפלציה של המשק הישראלי. כל הענפים במשק שהיו צמודי דולר, אף שכל פעילותם היתה שקלית, בורחים בחודשים האחרונים במהירות מההצמדה לדולר, וספק אם ישובו אליה אי פעם.
מעניין יותר הוא עתידו של היצוא הישראלי. נתונים שפירסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפתיעו כאשר התברר שהיצוא התעשייתי של ישראל המשיך לצמוח בקצב מרשים של 12.6% למרות הקריסה של הדולר מול השקל. את הנתונים האלה אפשר לפרש בשתי דרכים: הראשונה היא שהנזקים האמיתיים של התחזקות השקל יורגשו רק בהמשך השנה; והשנייה היא שבשוק היצוא העיקרי של ישראל - ההיי-טק - יש רגישות מועטה לשערי חליפין, כי שיעורי הרווחיות הם גבוהים, הגורם החשוב הוא החדשנות והתחרות אינה מוטת מחירים.
אבל אף שהתעשיינים ופרנסיהם עסוקים בדיבורים על שער חליפין - בטווח הארוך יותר שאלת הדולר והשקל היא לא חשובה. חשובה כפליים היא השאלה אם היזמים והיצואנים הישראלים יצליחו בשוקי סין והודו ושאר השווקים המתעוררים כפי שהצליחו בשנים האחרונות בארה"ב ובאירופה. תודות לאינטרנט ובגלל הטלוויזיה - בני נוער רבים בישראל דוברים אנגלית, קוראים אנגלית וחיים היטב בסביבת השפה. שונה הדבר כאשר מדובר בסינית, או למעשה בכל שאר השפות. הדור החדש של אנשי עסקים יהיה חייב להתחבר, תרבותית ועסקית, למזרח - כי מי שלא יהיה שם בעוד חמש או עשר שנים, יתקשה להשתתף במשחק הגלובלי.
אולי לא צריך להיות קיצוני כמו רוג'רס ששכר בעבור בתו הקטנה, האפי, אומנת שמדברת אתה רק בסינית מאז שנולדה, והוא עוקר עם המשפחה ממנהטן למזרח הרחוק. אבל כאשר קמים כל בוקר ומרימים את הראש ליום עסקים או לכל עיסוק אחר, אולי כדאי לא להסתכל אוטומטית רק למערב, ולהתחיל להביט גם לצד השני.