איתנו במשרד: הליצן, הקורבן, המרצה והיחצ"ן

יוסי גבני שונא שקט. כשהוא נתקל בו - בעיקר כשמדובר בשתיקה מביכה - הוא חייב לשבור אותו בבדיחה. "אני ליצן מוזר כזה", מעיד על עצמו גבני, קופירייטר לשעבר וסטנדאפיסט בהווה. "אם יש שקט אני חייב לספר לכולם מה מציק לי, ולרוב זה יוצא מצחיק. ליצני עבודה לא יכולים לסבול שקט ושעמום. הם חייבים רחש כלשהו".

את ליצן העבודה ניתן לזהות לפי חבורת העובדים הצוהלת המקיפה אותו. גברים ונשים כאחד יחכו למוצא פיו בתקווה להימלט, ולו לרגע, משגרת היום. הליצנים יגידו את מה שכולם חושבים, אבל יעשו זאת בחן גדול כל-כך שתמיד ייסלח להם. "ליצנים רואים דברים מזווית אחרת, כמו קריקטוריסט שקולט אף גדול או אוזניים מוזרות ומבליט אותם", מספר גבני. "כך אני בנוגע לסיטואציות - אני תמיד אבליט ואקצין את הדברים המוזרים. אנשים, עבודה, פרסום, זוגיות - הכל מצחיק. פשוט צריך לדעת איך להסתכל על זה".

הליצן הוא רק אחד מגלריית הטיפוסים של עולם העבודה, המוכרת לכל מי שנוהג לבלות ימים ארוכים בין ארבעה קירות עם מסכי מחשב, שטיח מקיר לקיר ופינת קפה. את הטיפוסים האלה - הליצן, הקורבן, המרצה, חסר הביטחון והיחצ"ן העצמי - אפשר למצוא בכל מקום שבו עובדים יותר משני אנשים. לדברי חגית לקר, מנכ"לית Lead פיתוח ארגוני, הם חלק ממבנה החברה האנושית. "למעשה, אלה דפוסים שאדם מפתח לעצמו כדי להיות חלק מהקבוצה. בסופו של דבר, הצרכים של כולנו מאוד דומים: אנחנו זקוקים לחיבה, הערכה והכרה. כבני אדם, אנחנו מוצאים דרכים שונות לממש או למלא צרכים, ואלה הדפוסים שעליהם מדברים".

זווית הראייה העקומה של הליצן יכולה לתרום רבות לסביבת העבודה. לפי מחקר של ג'ק דונקן מהאקדמיה לניהול בניו יורק, הומור משפיע ישירות על לכידות הקבוצה בעבודה - בעיקר כשהוא מכוון כלפי קבוצות אחרות. הוא משקף את יחסי הכוח בקבוצה, ומשמש לאוורור מתחים במקום שבו תלונה ישירה נתפסת כמסוכנת מדי, או להחצין רגשות נסתרים שאינם יכולים לקבל ביטוי הולם. בניהול, כותב דונקן, הומור יכול להיות אפקטיווי מאוד - בתנאי שהוא מותאם לקבוצה ולנסיבות. הליצן נכנס לפעולה כשיש מסביבו קהל. "הוא מצחיק את האנשים שבסביבתו, ולומד שזו פוזיציה מתגמלת", אומרת לקר. "היא מעוררת אהדה ורצון להיות בחברתו. הוא אהוד ונחמד".

הומור יכול לפעמים להקל על שגרת העבודה: יונתן מרקס, המפיק בפועל של התוכנית "פינה קטנה בלב" שמשודרת בערוץ 2 ושבה מתנדבים עובדי שופרסל לטובת מטרות שונות, מספר כי להומור של מנחה התוכנית דידי הררי יש חלק מרכזי בהפקה. "צוות ההפקה קטן, ויש מתנדבים רבים שלא יודעים בדיוק מה הם הולכים לעשות", הוא מספר. "אתה עומד מול סיטואציה של אנשים רבים, עשרות לפעמים, שאי-אפשר לשלוט בהם בלי איזה אקט מהפנט". אישיות כמו הררי - שרגיל להתמודד עם סוג כזה של קהל וההומור שלו מיידי - חיונית לעניין: תמיד יש לו בדיחות, והוא לא עובד עם רפרטואר מוכן. סוג ההומור הזה גורם לכך שאנשים מתחברים אליו.

להומור בעבודה יכולים להיות גם חסרונות - כפי שיודע כל מי שנמצא פעם בצד הלא נכון של הבדיחה. "הומור צריך להיות נטול כוונות רעות, לא פוגע באף-אחד, מעלה חיוך", אומרת לקר. "הוא צריך להיות נקי, לתת קריצה לסיטואציה. הומור שוביניסטי, למשל, פוגע, ולכן לא ייכנס תחת הגדרת ההומור. בציניות יש פעמים רבות תוקפנות, גם כשהיא מוגשת תחת מעטה של נחמדות".

"יש נושאים שלא צוחקים עליהם", פוסקת לורן ברק, מאמנת תדמית, הופעה ותקשורת חזותית. "כל נושא שקשור לדת ופוליטיקה, כל נושא שקשור לטרגדיה, מחלות וכו'. מלת המפתח היא כבוד. נימוסים והליכות הם מתן כבוד לאחרים כדי לא להעמיד אותם במצב לא נעים. המטרה היא להגיע למצב של הרמוניה עם עצמי ועם הסביבה".

גבני הגיע לתחום הפרסום לאחר שזכה במקום השני בתוכנית "האקדמיה לצחוק", כך שתווית המצחיקן כבר היתה צמודה למצחו. "כל אחד רוצה להבליט את מה שהוא טוב בו, וזה הקלף שלי", הוא מסביר. "יש כאלה שיודעים לדבר ולצעוק - אני יודע להצחיק. היו כמה פרויקטים שרצו שאשתלב בהם כי אמרו שצריך מישהו מצחיק. אם אני אומר משהו לא במקום, תמיד אפשר להפוך את זה לבדיחה". כמו לכל תווית, גם לזו של המצחיקן יש חסרונות. "זה פותח המון דלתות, אבל לא באמת ייתנו לך להיכנס", מספר גבני. "במשרד כולם מתים עליי ומספרים לי הכל, אבל לעולם לא יסמכו עלי בעיניים עצומות, לא ייתנו לי אחריות, כאילו משהו אומר להם 'הוא לא רציני, אולי הוא ישים כרית פלוצים בכיסא של הלקוח'. מגיל צעיר המצחיק של השכבה הוא תמיד הידיד, אבל הבנות לא לוקחות אותו ברצינות".

"מישהו מלקוחותי סיפר לי שהוא היה במשך שנים בתפקיד הליצן", מספרת לקר, "ואז הבין שגם כשהוא אומר דברים ברצינות, לא מתייחסים אליו. הוא כבר היה במקום של הליצן, ולא נתנו לו מקום אחר. פתאום הוא קלט שהוא משלם מחיר כבד על התפקיד הזה. באופן מכוון ומודע הוא הפסיק להצחיק".

טיפוס אחד שממש לא חושב שהעולם מצחיק הוא הקורבן. הקורבן מביא את המרירות לדרגת אמנות: תמיד שוכחים אותו, וכולם חוגגים בעוד שהוא עובד קשה. אם תשאלו אותו מה נשמע ליד פינת הקפה בבוקר, הוא ישמח לפרט את רשימת העוולות שעשו לו באותו יום. "הקורבן מרגיש באופן קבוע שהוא מפסיד ומשלם מחירים", מסבירה לקר. "תפישת עולמו נשענת על 'חזקים וחלשים', והוא בטוח שכל העולם נגדו וכל האחרים מרוויחים על חשבונו".

ד"ר צופי מרום, ראש תחום טיפול התנהגות קוגניטיווי במרכז בריאות הנפש גהה מקבוצת הכללית, אומרת שתחושת הקורבנות עשויה לנבוע מהערכה עצמית נמוכה. "התחושה שאחרים מצליחים מאפיינת אנשים שאולי פחות מאמינים ביכולת שלהם, וכך הם רואים את המציאות", היא מסבירה. "התפישה הזאת עשויה לאפיין גם אנשים עם חשיבה פסימית-דיכאונית, שמאמינים כי העולם אכזר, ורק להם לא קורה שום דבר טוב. יש אנשים שסובלים ממידה גבוהה של חשדנות, וחושבים כי אי-אפשר לתת אמון באיש ושאפשר להסתדר רק עם קשרים.

"טיפוס הקורבן יגיע לפעמים לטיפול כשהוא סובל מדיכאון. פעמים רבות הוא יחשוב שהוא בסדר והעולם לא. זה עוצר אותו, כי אם הוא קורבן והחיים דופקים אותו - למה שיתאמץ? במילא תמיד הכל יהיה אותו דבר".

הפסיכולוג דיוויד מילרוד, שחקר את הנושא, כתב כי התנהגות שנובעת מרחמים עצמיים יכולה להתבטא בניסיון להשיג נחמה עצמית במקרה של עלבון - כמו ילד שמלעיט את עצמו בעוגיות לאחר מריבה בבית הספר. הבעיה מתחילה כשההתנהגות הזאת נהפכת לדפוס שבו האדם משתמש בכל פגיעה קטנה, ואפילו מדומיינת, כזרז לפרישה מהחברה לטובת מתקפה ארוכה של רחמים עצמיים.

אם איתרע מזלך לחלוק חדר עם הקורבן הנצחי, אין הרבה לעשות. כמנהל, טוענת לקר, צריך להיזהר מכניעה למניפולציה החבויה במנגנון. "שאל את עצמך - האם זה דפוס קבוע או תווית שדבקה בעובד ומשמשת נבואה המגשימה עצמה? כיצד אתה מגיב לגילויי הקורבנות? האם אתה נמנע מלפגוע בו? האם ה'קורבנות' שלו מפעילה אותך? גם הקורבן מפיק רווחים מהמצב - לא רווח ראשוני או נראה לעין אלא תשומת לב, אהדה, סימפטיה והתחשבות. אחרת הוא לא היה מאמץ את הדפוס", אומרת לקר.

אם הקורבן מצויד במספיק מודעות עצמית הוא מסוגל לרדת מהמזבח ולהכיר בכך שהעולם, לרוב, לא נגדו. "עבדתי עם מנהלים של ארגון מסוים על פיתוח הצוות", מספרת לקר. "כשנפגשתי אתם באופן אישי, אחד מהם אמר לי - 'אני הכבשה השחורה כאן. תמיד מטילים את האחריות עלי, כאילו שאני כאן לבד. סימנו אותי כפחות שווה והיחס של הבוס והקולגות כלפי בהתאם'.

"כשביקשתי ממנו דוגמאות, היה לו קשה לתת דוגמה ספציפית, אבל זו היתה ללא ספק תחושה משמעותית שליוותה אותו זמן רב. זו היתה עמדת המוצא שלו לכל מה שקשור למיצוב שלו כמנהל וכחבר צוות. ברור שגם העובדים שלו הרגישו את זה: מי אוהב לעבוד תחת מנהל שתופס את עצמו כאנדרדוג?

"בתהליך שהעברנו את הצוות נוצרה למנהל הזדמנות להעלות את תחושותיו בפני חבריו לצוות, ומתגובותיהם הוא הבין את הקושי שלהם לעמוד מול תחושת האשם התמידית שהוא מייצר. היה ברור שיש פער גדול בין הדרך שבה הוא תופש אי הסכמה או התנגדות לבין איך שאחרים תופשים אותן. המנהל הבין שיש כאן משהו שקשור לעמדה הבסיסית שלו כלפי עצמו, ועליו מוטלת האחריות לעשות שינוי. הגדרנו מטרות ויעדים, הוא שיתף בתהליך את הממונים ואת חבריו לצוות, ובסופו של דבר יצא מהמקום של הקיפוח".

כשעובדים חדשים מגיעים לאתר האינטרנט שבו משמש דן (שם בדוי) כעורך, הם בדרך כלל מופנים אליו לחניכה. דן הוא אחד העובדים הוותיקים בארגון, והוא תמיד מוכן להסביר באריכות איך העסק עובד. הוא מגדיר את עצמו "סבלני להסברים". "יש לי נטייה להסביר לעולם את הדברים, וגם אשתי תעיד שזה כך", הוא אומר.
"אני רוצה להעביר ידע, ולהסביר מה נכון מבחינת עריכה, על מה צריך לחשוב כשעובדים וגם לעשות קצת בקרה על השטויות שכותבים. אני ביקורתי כלפי מה שאני עושה, וגם כלפי מה שאנשים אחרים עושים. אם אני חושב שאני צודק - אתחיל להרצות. אני לא יודע עד כמה זה מוגבל לעבודה. בסך הכל זו האישיות שלי, ואני לוקח אותה הביתה".

למרצה תמיד יהיה מה להגיד, והוא יעשה זאת באריכות ובשיקול דעת. לפעמים - למשל כששואלים אותו מה השעה והוא פוצח בהרצאה פילוסופית - זה יכול להיות קצת מעיק. "הוא אוהב שדעתו נשמעת בכל נושא, והרבה פעמים שווה להקשיב לו", מציינת לקר. "אבל זה יכול להיות גם מתיש".

ההתמודדות עם טיפוס כזה תלויה, במידה רבה, ביחסי הסמכות בינך לבינו. על-פי לקר, אם המרצה הוא המנהל שלך, אתה תקבל את דעתו מתוקף ההיררכיה. אם הוא קולגה - זה תלוי במערכת היחסים. אם הוא כפוף לך - המעמד שלך מולו יכול לנטרל את הדברנות.

"אני יודע שלפעמים יש תגובה של 'תעזוב אותי', בעיקר כשמדובר באנשים עם דעות מוצקות משל עצמם", אומר דן. "האמת? אולי אנשים בכלל לא מתחברים להרצאות שלי. אני אמנע מהן בשני מצבים: כשזה מתחיל לגלוש לפוליטיקה - כי אני טיפוס פילוסופי ולא פוליטי, וגם כשזה עלול לפגוע בסמכות. מנהלים יכולים לקבל החלטות לא נכונות, אבל מתוך כבוד לא תמיד אגיד להם את זה". המרצה אמנם אוהב להעתיר על העולם מחוכמתו, אך הוא לא תמיד סבלן כלפי חכמים מקצועיים אחרים. "תלוי מה אומרים לי ומי אומר", מודה דן. "אם זה משהו מקצועי, אלמד מזה ואולי ארצה להעביר את הידע הלאה. אם זה משהו שאני בקיא בו - זה מעצבן, כי לא מכירים בסמכות ובידע שלי, ובטח כשזה מתנגש עם מה שאני חושב".

תת-טיפוס של המרצה הוא זה שלורן ברק מכנה "המונופולייזר" - שמנכס את השיחה לעצמו, ואינו משאיר לבן שיחו שום אופציה אלא להנהן בהערכה ולחשוב כיצד הוא מתחמק באלגנטיות מהמשך ההרצאה. "למונופולייזר אפשר להסביר בצורה מאוד נחמדה את חוקי התקשורת", מסבירה ברק. "השיחה אמורה להיות כמו משחק פינג-פונג, שבו זורקים כדור ומחכים שיחזור. צריך להביא אותו להבנה שאפשר לתת לכדור לחזור".

דפוסים שונים, טוענת לקר, עשויים להיות פנים שונים של אותה תופעה. "חוסר ביטחון או הערכה עצמית נמוכה יכולים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות", היא מסבירה. "טעות נפוצה היא לחשוב שהתנהגות מוחצנת נובעת מעודף ביטחון, אבל פעמים רבות היא באה לכסות על דברים. התנהגות מוחצנת יכולה לעתים ללמד דווקא על חוסר ביטחון - כולל ליצנות וגם שחצנות או דברנות".

חוסר ביטחון לא מתבטא רק בהתנהגות מוחצנת. לפעמים הוא יכול לגרום לעובד להיאלם דום לגמרי. סיגל (שם בדוי) סיימה בהצלחה תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול, אבל עד שהחלה לחפש עבודה במקצועה חלפה שנה וחצי. במשך חודשים ארוכים היא ניסתה לאזור אומץ לשלוח את קורות החיים שלה למעסיקים פוטנציאליים, אך הפחד שאחד מהם יזמין אותה לראיון גבר עליה.
"כל-כך פחדתי שלא אדע מה להגיד, שלא אציג את עצמי כמו שצריך, שאעשה טעות", מסבירה סיגל. "חששתי שלא יקבלו אותי או שאראה להם מוזרה. היו לזה תסמינים פיסיים: אודם בפנים, רעידות בידיים וגמגום. חשבתי שכולם רואים את זה, ושזה מרחיק ממני אנשים עוד יותר. "היו רצות לי מחשבות בראש, תסריטים של שיחה וכל ההתרחשויות האפשרויות כמו אלגוריתם. הכנתי תסריט מוכן לכל אפשרות, כי ברור שאני אתבלבל ואשכח. פחדתי מאיך שהשיחה תזרום. כשחיפשתי דירה להשכרה הייתי כותבת על דף מה לשאול, מהפחד שאצטרך להתקשר ולשאול שוב. חייתי חיים שלא שיקפו אותי".

חסרי הביטחון הם הצללים השקטים של עולם העבודה: הם לא יפצו את פיהם בישיבות, יימנעו מיוזמות נועזות מדי ויתענו בייסורים קשים לפני שירימו את הטלפון כדי להתקשר לאדם שהם לא מכירים. הם יסתתרו מאחורי מסך המחשב או מאחורי אנשים מוחצנים יותר. "יש כמה סוגים של אנשים חרדים", מסבירה מרום. "יש כאלה שסובלים מהפרעת חרדה כללית, ומדמיינים תסריטים קטסטרופליים. בעולם העסקים האנשים האלה יקפידו ללכת על בטוח, מה שמצמצם את יכולות התמרון שלהם ומגביל את יכולותיהם בעבודה ובכל מקום. הם יראו רק קשיים, ולא יסתכנו בשום צעד נועז שדורש לצאת מהשיגרה. יש אנשים שסובלים מחרדה חברתית: הם יימנעו מכל תקשורת בין אישית, בעיקר אם היא עלולה לגרום לעימות או לוויכוח. אם ארצה למשל להציע לבוס רעיון שנראה לי טוב, אבל אצטרך לעבוד קשה כדי לשכנע אותו, אחשוש שיחשוב שאני טיפשה - ולכן אמנע מראש מהעלאת הרעיון. אנשים כאלה גם יחששו לגבות שכר טרחה גבוה יותר על עבודתם, מחשש שיתפתח עימות בינם לבין הלקוח".

ורד (שם בדוי), שעובדת במחלקת השיווק של חברה גדולה, נתקלת בבעיה בכל פעם שהיא צריכה להתעמת עם ספק, מנהל או קולגה. "כשאני צריכה להיות אסרטיווית, לזרז, להעמיד במקום - מגיע הרגע שצריך להתקשר ולהיות לא נחמדה. זה מאוד קשה לי. אנשים לא אוהבים לשמוע שהם לא בסדר, וזה משחק של ביטחון", היא אומרת. "בישיבות אני יושבת בצד ולא מדברת", היא מוסיפה. "כשאני צריכה לדבר עם בוסים עקיפים, אני מעדיפה לשלוח את הממונים עלי ולא לעשות את זה באופן ישיר. כשאני כבר נכנסת לשיחה זה כרוך במאמץ נפשי ובהכנות רבות. אם יש לי רעיונות אשמור אותם לעצמי, או אומר לאחרים שיעלו אותם". ורד מעידה על עצמה שבבית הספר היא לא היתה מרימה יד בשיעורים, לא יזמה דבר ולא היתה חברה בוועדת תרבות. "בצבא, כשהיו בחינות לתפקידי הדרכה ופיקוד, נבלעתי ולא התבלטתי. נעלמתי בתוך אוסף האנשים", היא מספרת. "אני יכולה להיות העובדת הכי משקיענית, אבל כשאני צריכה לעמוד ולהגיד - זה שלי, להגן על העבודה, אני נתקעת. במקרה כזה חשוב שיהיה לך בוס מתחשב ומפרגן, שלא יגנוב קרדיט".

מרום מסבירה כי חלק גדול מהאנשים שיש להם חרדות אינם סובלים מחרדה ספציפית. "החרדות באות בצרורות, ומלוות בדיסטימיה - דיכאון מתון ומתמשך, שמקשה על החיים", היא אומרת. "לחרדות יש מרכיב ביולוגי-גנטי, בעיקר אם יש במשפחה אנשים חרדים. לחרדה יש גם גורמים נרכשים: ילד שגדל עם הורים שלא מזמינים אף-אחד הביתה לומד שתמיד צריך להיזהר ולחשוש מאנשים. אנשים חרדים נכוו בעבר, למשל בחברה שבה הבוס כל הזמן גער בהם, או שפיטרו אותם הרבה פעמים".

לאחר שנה וחצי של דכדוך החליטה סיגל לבקש עזרה. היא הלכה לפסיכיאטרית שרשמה לה תרופה לטיפול בחרדה, ותחת השפעתה המרגיעה העזה להירשם לסדנה לטיפול בחרדה חברתית. במהלך הסדנה היא החלה לחפש עבודה - ומצאה לאחר כמה ראיונות. "כבר לא הייתי צריכה לתכנן בדיוק מה אגיד", היא מספרת, "הסדנה עזרה לי להאמין שאני יכולה, שיש לי הערכה עצמית. נפגשתי עם אסיסטנט בסדנה, והוא הראה לי דברים שכתבתי לפני שנתיים. זה היה הלם מוחלט: כתבתי כמה אני רוצה לעבוד במקצוע אבל לא מצליחה להגיע לראיון, שאני פוחדת לדבר עם אנשים שאני לא מכירה ולא עונה לשיחות לא מזוהות. כיום אני מנהלת מערכת של ארגון, ופוגשת בכל יום המון אנשים שאני לא מכירה".

אחרון חביב הוא היחצ"ן העצמי. הוא כמובן לא יסכים לסדר הזה, מפני שמבחינתו הוא תמיד הראשון. היחצ"ן - יש שיקראו לו הפוליטיקאי הארגוני - למד כבר מזמן שאם הוא רוצה לזכות בהערכה, הוא חייב לייצר אותה בעצמו. כדי להשיג מטרה זו הוא יפיץ את פועלו ברבים ללא הפסק. "היחצ"נות העצמית חשובה כי אם לא תתמצא בפוליטיקה הארגונית - תמצא את עצמך בשוליים", אומרת לקר. "יש אנשים שיודעים לעשות זאת ויש כאלה שצריך ללמד אותם. אם אתה עושה עבודה נהדרת ואף-אחד לא יודע על זה, יגיע סבב המינויים בארגון - ואף-אחד לא יכיר אותך".
היחצ"ן העצמי יספר לכל מי שירצה לשמוע עד מתי נשאר אתמול במשרד (אחרי כולם, כמובן), איך הבוסית התלהבה מההברקה שלו בישיבה אתמול וכמה הצלחה קצר הפרויקט האחרון שלו. הוא ימהר לצחוק מכל בדיחה של חברי ההנהלה, בתקווה להיות יום אחד אחד מהם. כשהתכונות האלה מתונות הן יכולות להיות נסבלות ואף לקדם את היחצ"ן בשורות הארגון. כשהן מוגזמות הן יכולות בהחלט לעצבן, בעיקר את הקולגות.

השילוב האפקטיווי ביותר הוא של יחצ"ן עצמי עם קומבינטור: הטיפוס החברותי, שיודע עם מי להתחבר - החל מהמנהל וכלה באחראי על ציוד משרדי - ושתוך שבוע מיום הגעתו לחברה כולם אומרים לו שלום במעלית. הוא תמיד יהיה מוכן עם מחמאה לכל סיטואציה, דבר שיכול להיות נעים ביותר לצד המוחמא, אך קצת מוגזם למסתכל מהצד. "היחצ"ן ידבר עם כולם, יהיה נחמד לכולם וישיג את מה שהוא רוצה", מגדיר דן, שעבד בעבר עם יח"צנים עצמיים. "זה יכול לעזור ולהיות נחמד, אבל כשזה מופגן וברור מדי זה יכול להעיק".

למי שרוצה להתקדם בשלום בסולם הארגוני מומלץ להתחמק מתוויות בכלל. גם החיוביות שבהן יכולות לתקוע את נושאיהן במשבצת קטנה, שממנה יתקשו להשתחרר. "התיוג מצר את שדה הראיה של המנהל, ומגביל את אפשרויות התמרון של העובד", אומרת לקר. "יש בתוויות ממד של נבואה שמגשימה את עצמה: הפרט נוהג בסופו של דבר בהתאם למצופה ממנו. ומזה קשה מאוד להיחלץ".