"על הציבור האמריקאי להבין כי לא נוכל להמשיך לנהוג ברכבים זוללי הדלק שלנו, לאכול כל מה שאנחנו רוצים ולשמור את הטמפרטורה בבתים על 72 מעלות פרנהייט (22 מעלות צלזיוס) לאורך כל השנה. העולם פשוט לא יקבל זאת". את המשפט הזה אמר המועמד הדמוקרטי לנשיאות ברק אובמה, לפני כמה ימים, כחלק ממסע הבחירות שלו. אובמה זכה מיד לביקורת מצד המחנה הרפובליקני, שהאשים אותו בנקיטת עמדות ליברליות שמאיימות על אורח החיים האמריקאי. הרעיון של שינוי באורח החיים מעלה אצל אמריקאים רבים חששות גדולים, והרעיון לשנות אותו מתוך התחשבות במדינות אחרות נראה להם בכלל מופרך לחלוטין.
ההקשר שבו נאמרו הדברים הוא איכות הסביבה והתחממות כדור הארץ, ואובמה התכוון לכך שהעולם לא יסכים שארה"ב תפלוט יותר גזי חממה מכל מדינה אחרת ולא תצטרף למסע הגלובלי לצמצום התופעה. יש הרבה צדק בדבריו של אובמה, אבל יש בהם גם מידה לא מועטה של טעות. ראשית, זו טעות פוליטית. מתמודד בבחירות לנשיאות לא חייב לומר לציבור הבוחרים את האמת. הוא צריך לומר להם את מה שהם רוצים לשמוע. אמירת האמת טובה רק לרגעי משבר לאחר שנבחרת, לא לקמפיין.
"כל מה שאני יכול להבטיח לכם זה דם, יזע ודמעות", אמר צ'רציל לעם הבריטי בתחילת מלחמת העולם השנייה, וזו היתה האמת. אבל זה היה אחרי שהוא כבר התמנה לתפקיד מתוך משבר. דם, יזע ודמעות אינם סלוגן טוב למערכת בחירות. כל יועץ תקשורת או אסטרטג פוליטי מתחיל יגיד לכם את זה. לחם ושעשועים נשמעים הרבה יותר טוב.
ימים יגידו אם הטקטיקה הזו תוכיח את עצמה, אבל בנוסף לטעות הפוליטית האפשרית, אובמה עשה טעות נוספת.הטעות הזו היא הסיבה שבה הוא נקב, ושבעטיה האמריקאים לא יוכלו להמשיך לעשות את כל אותם דברים שהוא ציין. מה שימנע מהם להמשיך בכך אינו דעת הקהל והלחץ העולמי או האצבע המאשימה שתופנה אליהם מכיוונם של ארגונים ירוקים - מאלה ניתן להתעלם בלי שום בעיה. זה הרי מה שהיה עד עכשיו. הסיבה פשוטה הרבה יותר - אזרחי ארה"ב לא יוכלו להרשות לעצמם את זה. לא בגלל לחץ של מדינות זרות וארגונים ירוקים, אלא בגלל לחץ אחר לחלוטין - מחסור בניירות ירוקים, הנקראים דולרים. אורח חיים בזבזני, המסתמך על צריכת משאבים גבוהה במיוחד, אפשרי אולי כשהדולר חזק ומחירי הסחורות והאנרגיה נמוכים. הוא אינו אפשרי כשהמחירים מגיעים לרמות שבהן הם נמצאים כיום.
צורכים יותר נפט, אך מייצרים פחות
באחרונה נתקלתי במצגת שעסקה בקשר שבין תל"ג לנפש וצריכת אנרגיה לנפש. כמובן שקיים קשר בין השניים: למדינה שבה התל"ג לנפש גבוה ביחס לצריכת האנרגיה לנפש יש יתרון. יחס כזה מצביע על כך שמדובר במדינה יעילה יותר, שמצליחה לייצר יותר תוצר לכל יחידת אנרגיה שהיא צורכת. לאזרחי מדינה כזו נותרים יותר מקורות שניתן להפנות לצריכת מוצרים אחרים.
ביפאן למשל, היחס הזה הוא כ-2,300. כלומר, על כל חבית נפט שהמדינה צורכת יש תוצר של 2,300 דולר. במדינות מערב אירופה, צרפת, בריטניה וגרמניה, היחס הזה אף מעט טוב יותר - סביב 2,700. בארה"ב, המתהדרת בכך שכלכלתה יעילה יותר, ושלעובדיה פריון גבוה יותר, היחס הזה נמוך משמעותית - 1,700. המשמעות היא פשוטה - יפאן ומדינות אירופה זקוקות ל-30%-40% פחות נפט לעומת ארה"ב כדי לייצר יחידת תוצר.
מקור ההפרש הזה אינו מגיע מצד הייצור. מפעל פלדה או פלסטיק בארה"ב דורש אותה כמות אנרגיה כמו מפעל דומה ביפאן או גרמניה. ההבדל הוא בצד הצרכני. אזרחי ארה"ב, כפי שאמר אובמה, פשוט צורכים הרבה יותר. ועיקר הפער בצריכה, חשוב להדגיש, נובע מסעיף התחבורה. אגב, אם נבדוק את הפערים האלה גם בחומרים אחרים מלבד אנרגיה - נגלה תופעה דומה.
העולם המערבי עובר כיום תהליך דומה לזה שעובר על ילד יחיד כשמצטרף תינוק חדש למשפחה. "תלמד לחלוק עם אחיך" הוא משפט שעליו יהיה לשמוע יותר מפעם אחת בימי חייו, ובדרך כלל לא יהיה לו קל להתרגל לדרישה הזו. התינוק החדש הן המדינות המתפתחות באסיה שדורשות את חלקן במשאבי העולם. המערב יצטרך ללמוד לחלוק בצורה אחרת את המשאבים עם אזרחיהן - שכן המשאבים אינם בלתי מוגבלים. למדינות שאזרחיהן ידעו עד עתה לנהוג בחסכנות, כמו יפאן ואירופה, יהיו קשיי הסתגלות פחותים מאלה שהתרגלו לרמות צריכה גבוהות יותר. ניתן לראות את זה יום יום בתלונותיהם הקולניות של אזרחי ארה"ב על העלייה במחיר הדלק. באירופה זה כואב הרבה פחות.
לפי כל התחזיות, כלכלת המאה ה-21 - כפי שהנשיא פרס נוהג עוד לטעון מדי פעם - היתה אמורה להיות כלכלה שבה מקור העושר מגיע מידע וטכנולוגיה. בפועל היא מתחילה להיות דומה יותר ויותר לכלכלת המאה ה-19, שבה מקור העושר היה שליטה על משאבי טבע. התופעה הזו מתרחשת בכל העולם, ואינה פוסחת עלינו. זו בשורה רעה עבורנו כמו גם למדינות המתועשות המערביות. זו בשורה טובה עבור מדינות עשירות במשאבי טבע, כמו ברזיל, רוסיה, אוסטרליה וקנדה.
השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את עמדת הפתיחה אל מול התנאים המאתגרים האלה. והתשובה היא להתייעל בצריכת משאבים. אחרי עשרות שנות שפע, כפי שאמר באחרונה ג'ורג' סורוס, עלינו להתרגל למחשבה שהשפע הזה אינו מובטח כפי שחשבנו, ושעלינו להיות מודעים יותר לניצול יעיל של משאבים.
הפתרון נמצא בענף התחבורה
המקום העיקרי שבו ניתן לחסוך במשאבים רבים, ולעשות זאת יחסית במהירות, הוא ענף התחבורה. חלק ניכר מפער הצריכה בין ארה"ב לאירופה נובע מקיומה של מערכת הסעת המונים יעילה וטובה באירופה - מול חוסר אדיר בתשתית תחבורה ציבורית בארה"ב.
מערכת ההסעה הציבורית בישראל לוקה בחסר, וזה בלשון המעטה. השיירות האינסופיות יום יום בכבישי הכניסה לערים הן עדות חיה לכך. בחלק גדול מהמקרים מוכנים הנהגים, בהם גם כותב שורות אלה, לשרך את דרכם בפקקים האינסופיים, וזאת מסיבה אחת בלבד - האלטרנטיווה של תחבורה ציבורית גרועה אפילו יותר. אין ספק שאילו האלטרנטיווה הציבורית היתה טובה יותר, היו רבים עוברים אליה, ומשאירים את הרכב באמצע השבוע בחנייה. זה עובד מצוין באירופה, אין סיבה שזה לא יעבוד בישראל.
אלא שכדי ליצור מציאות כזו, צריך לנקוט בכמה פעולות, חלקן לא פופולריות. צריך, כמובן, לשפר את תשתית התחבורה הציבורית, בין אם מדובר באוטובוסים או ברכבת. יש להרחיב את מספר היעדים ותדירות הנסיעות, זה ברור. זה גם אומר שיהיה צורך לסבסד את הרחבת התחבורה הציבורית, עד שתגיע למסה קריטית על חשבון הנוסעים במכוניות פרטיות. למרבה הצער, הניסיון בעולם מראה שלשפר את התחבורה הציבורית זה לא מספיק, ויהיה צורך גם "להעניש" את הרכב הפרטי באגרת גודש, עלויות חנייה גבוהות והיטלים שונים בכניסה לערים הצפופות. זה אולי לא מה שהציבור רוצה לשמוע, אבל זה הדבר הנכון לעשותו. זה לא אומר כמובן שצריך לגרום לאזרחים לא להחזיק רכב פרטי. להפך, הלוואי שלכולם תהיה האפשרות ליהנות מהעצמאות המתלווה למכונית.
ואולם צריך ליצור מצב שבו לנסיעות היומיומיות (נהג יחיד, בית-עבודה-בית), המהוות מרכיב אדיר בשימוש ברכב, לא יהיה צורך להשתמש ברכב הפרטי ואפשר יהיה לנסוע בתחבורה ציבורית. השימוש ברכב הפרטי יצטמצם לשעות הפנאי או לנסיעות מרובות נוסעים. האם לממשלות בישראל יש את הרצון או היכולת להתמודד עם אתגר שכזה, שטופל בצורה טובה יחסית באירופה? למרבה הצער נראה שלא. תמיד יש נושאים בוערים יותר על סדר היום. בעניין הזה, אנחנו דומים מדי לאמריקאים.
הכותב הוא מנכ"ל קומפס השקעות