אין ויכוח על החשיבות הגדולה של האקדמיה - לתרבות, לחברה ולכלכלה. ואולם, עם כל הכבוד צריך גם לזכור שהאקדמיה היא גם קבוצת לחץ. גם היא מתחרה על אותם משאבים מוגבלים. גם היא מאיימת בנשק השביתה - אם לא נקבל את דרישותיה.
פרופ' מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה העברית ויו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), דורש מהאוצר למלא את המלצות ועדת שוחט ולהגדיל את בסיס התקציב של האוניברסיטאות ב-2.4 מיליארד שקל. הוא מדבר על מערכת הנמצאת בתת-תקצוב, על ציוד מיושן במעבדות ועל מחקר שנמצא "בתהליך של דעיכה".
אז האם באמת יש לנו משרד אוצר כה אכזרי שרוצה להרוס את האקדמיה? האם באמת אנחנו לא משקיעים מספיק באוניברסיטאות שלנו?
מתברר שהסיפור אינו פשוט. ישראל עומדת במקום הרביעי והמכובד בהשקעה בהשכלה גבוהה כאחוז מהתל"ג. מקדימות אותה רק ארה"ב, צ'ילה ודרום קוריאה. 27 מדינות מפותחות אחרות נמצאות אחרינו. ישראל משקיעה 2% מהתל"ג שלה בהשכלה הגבוהה, לעומת ממוצע של 1.5% ב-30 המדינות החברות ב-OECD. מתברר גם שההוצאה של האוניברסיטאות בישראל על מחקר ופיתוח היא בין הגבוהות בעולם - יחסית לתוצר כמובן. המדינה (כלומר משלם המסים) משקיעה השנה סכום לא מבוטל של 6.1 מיליארד שקל בהשכלה הגבוהה, וכך השקיעה גם ב-2007. בעמוד 19 לדו"ח שוחט נקבע מפורשות: "לא חלה שחיקה בהקצבות המדינה להשכלה הגבוהה". אז אולי מדובר בארגונים בזבזניים ולא יעילים - ולא במחסור בתקציב?
ניקח לדוגמה את קליפורניה. חיים שם 35 מיליון תושבים, ולהם 13 אוניברסיטאות מחקר, - אחת לכל 2.7 מיליון תושבים. אצלנו יש 7 מיליון תושבים ולהם שבע אוניברסיטאות מחקר - אחת לכל מיליון איש. ואם נוסיף לכך את העובדה שיש באוניברסיטאות הוצאות מיותרות, חוגים כפולים, כיתות לימוד לא מלאות וחוסר הבחנה בין חוקר כוכב לחוקר שלא פירסם מאמר כבר שנים, נגיע למסקנה שכסף יש - אך הוא הולך למקומות הלא נכונים.
כאשר שאלתי את אברהם שוחט מדוע דו"ח הוועדה שעמד בראשה לא טיפל בנושא הבזבוז והכפילויות, ענה שוחט: "זה לא היה במנדט שלנו, לא עסקנו בכך". אז איך אפשר להתייחס ברצינות לדו"ח?
ראוי גם לדעת שהאוצר לא מתנגד סתם כך להעברת הכסף לאוניברסיטאות. ועדת שוחט המליצה שחלק מגידול תקציב האוניברסיטאות יגיע מהעלאת שכר הלימוד לסטודנטים. על ההמלצה חתומה גם שרת החינוך יולי תמיר. אבל עכשיו, לקראת הבחירות הקרבות, שינתה תמיר את טעמיה ועברה לעמדה פופוליסטית למהדרין: היא מתנגדת להעלאת שכר הלימוד. והאוצר, מצדו, לא מוכן לשאת לבד בכל הנטל. הרי גם כך יש לו צרות אחרות, כמו חריגה ענקית של 10 מיליארד שקל בתקציב 2009.
ראשי האוניברסיטאות מדברים על חשיבות המחקר ועל מצבן הרעוע של המעבדות. אם כך, מדוע חתמו על הסכם השכר הנדיב עם המרצים הבכירים, בלי לטפל בבעיות אלה? בעוד שהמגזר הציבורי קיבל תוספת שכר של 5%, לחצו המרצים, שבתו חודשים ארוכים, והשיגו, בגיבוי ראשי האוניברסיטאות, תוספת שכר גבוהה של 24.2% - הרבה מעבר לשחיקת שכרם. התוצאה היא שחצי מיליארד שקל הלכו לשכר במקום למחקר ולמעבדות.
ההסכם אף מחריף את בעיית בריחת המוחות, כי המרצים הוותיקים דאגו לכך שהם יקבלו את עיקר התוספת, בעוד שהצעירים יקבלו קדחת - וזאת על אף שהצעירים הם אלה המחוזרים על ידי אוניברסיטאות מחו"ל. הציניות ניצחה גם הפעם.
הסכם השכר החדש גם לא מאפשר לתגמל טוב יותר מרצים מבריקים, חתני פרסים, שמאמריהם ומחקריהם מצוטטים בחו"ל. כולם יקבלו את אותה התוספת, כמו פעם בקיבוץ. אבל הקיבוץ כבר התמוטט. בנוסף, יש בדו"ח שוחט המלצות שאינן דורשות תקציב נוסף, אלא מונעות בזבוז. למשל, המלצה 7 בעמוד 42: "מומלץ להקפיד כי חבר סגל שאינו פעיל במחקר יוגבל בניצול הקרן לקשרי מדע בינלאומיים ויציאה לשבתון". המלצה נכונה, אך היא לא מבוצעת.
לכן, לפני שבאים לממשלה בדרישות, לפני שמאיימים בשביתות ולפני שמדברים על התמוטטות - צריך לעשות בדק בית יסודי באוניברסיטאות. כמו שאמרו חכמינו: "קשוט עצמך תחילה ואחר קשוט אחרים".
דרוש בדק בית באוניברסיטאות
נחמיה שטרסלר
4.6.2008 / 16:29