מה לממשלה ולשיטות ניהול מתקדמות?

חלק ממנהיגנו טוענים כי ברצונם לנהל את המשק בכלים ובשיטות של חברה עסקית. ברקע לאמירות אלה ישנה ההבנה כי שיטות הניהול של המגזר הציבורי, כמו גם התרבות הארגונית הרווחת בו, לוקות בחסר ויש להן חלק נכבד במצב שלנו: מדינה מערבית שרמת החיים בה היא מהנמוכות במערב, ואילו רמות הפערים, העוני והשחיתות הן מהגבוהות ביותר. ואולם לעתים קרובות, לאמירה בדבר הכוונה לאמץ שיטות ניהול מתקדמות אין אחיזה במציאות. בכל חברה עסקית שמכבדת את עצמה קיימות יחידות משנה העוסקות בשירות לקוחות, במכירות ובשיווק. מטרת שלוש היחידות העסקיות הללו לנסות ולהגדיל את מספר הלקוחות הצורכים את מוצרי החברה או שירותיה, ולהרחיב את היקף צריכתם.

על כן, כאשר משיקים מוצר חדש או חבילת שירותים חדשה, מתכנסות אותן יחידות, ובוחנות את הדרכים הטובות ביותר לעצב את המוצר או השירות באופן שימלא אחר רוב צרכי הלקוחות. החברות העסקיות מיטיבות לדעת כי בניית מוצר או שירות שאינו תואם את צורכי לקוחותיהם היא הדרך הבטוחה ביותר לכישלון. על רקע זה משתמשות החברות בכלי מחקר שונים, לעתים קרובות אף במסגרת של מחלקה ספציפית העוסקת במחקר. בין כלי המחקר נמנים סקרי שוק, קבוצות מיקוד, מודיעין עסקי, ניתוחים סטטיסטיים, כלים ותוכנות ייעודיות לכריית מידע וניתוחו.

והנה, במגזר הציבורי הדברים רחוקים מלהיות דומים. ראשית, בחלק ממשרדי הממשלה אין כלל גופי מחקר רלוונטיים שיבחנו את צורכי הלקוחות - אזרחי ישראל - וינסו להתאים את מדיניותם לצורכי האזרחים. במשרדים אחרים נראים אגפי המחקר והתכנון כאילו היו סרח עודף ומיותר, ללא תשתיות, כוח אדם מקצועי או מתודולוגיית עבודה סדורה. אפילו במשרד האוצר עצמו, אגף המחקר הכלכלי עוסק לרוב במחקרי בסיס כלליים, ביוזמה עצמית של האגף, וכמעט ללא קשר להחלטות מדיניות ספציפיות. תמוה עד כמה שהדבר נשמע, לרוב מקבלים ראשי האוצר החלטות שלא על בסיס אמפירי רלוונטי, והתוצאות כמובן בהתאם. ואולם למרבה הצער, מציאות עגומה זו אינה נחלת משרדי הממשלה השונים לבדם, אלא גם נחלת ממשלת ישראל כולה. זאת, מאחר והתשתית הסטטיסטית של ישראל בכללותה לוקה בחסר וכוונתי ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). למען הסר ספק, אדגיש כבר בתחילה כי הלשכה אינה נעדרת כוח אדם איכותי וגם לא מתודולוגיית עבודה מצוינת. ברם, היא נעדרת גם נעדרת בשני מרכיבים חיוניים להצלחתה.

המרכיב הראשון הוא מצוקה תקציבית גדולה, והכל באחריות ישירה של אגף התקציבים באוצר לדורותיו, כמו גם של רה"מ שאליו היא כפופה. המצוקה הגדולה גורמת לכך שכלי עבודה חיוניים אינם נרכשים, סקרים תקופתיים הכרחיים בנושאים רבים וטובים אינם מתבצעים וצוותי העבודה חסרים בכוח אדם מספק למלא אחר כל המשימות הנדרשות ממחלקת המחקר של המדינה. באוצר אף רווחת הבדיחה כי רק בלמ"ס העבר עוד לפנינו. זאת, בשל נטייתה של הלמ"ס לחזור ולתקן את תחזיותיה בדיעבד. תיקונים שאינם מאפשרים להשתמש בנתוניהם השוטפים לצורך קבלת החלטות בזמן אמת, אלא רק ממרחק הזמן ולאחר תיקון ועיבוד מלאים, כאשר הם כבר אינם נדרשים. המרכיב השני הוא חוסר הנגישות של הלמ"ס למוקדי קבלת ההחלטות. כמעט כל ההחלטות המשמעותיות המתקבלות בממשלה, מתקבלות ללא שימוש בלמ"ס ככלי מחקרי טקטי. במחשבה שנייה, קשה להתפלא לאור המרכיב החסר הקודם.

מציאות עגומה זו תורמת לכך שממשלות ישראל אינן מספקות את כל הצרכים שניתן לספק לאזרחים גם במגבלות התקציב, וכי כספי משלם המסים נזרקים לעתים לפח - בין אם הם מושקעים ברכבת או בכביש שישתמשו בהם בודדים, בין אם הם מושקעים בהפחתות מסים שאינן מביאות תמורה הולמת לצמיחה או לרווחה ובין אם הם מושקעים בבניית מגורים למתפנים מגוש קטיף, במקומות ובמאפיינים שאיש מהם אינו זקוק.

הכותב הוא ראש ההתמחות בחשבונאות בקריה האקדמית אונו ולשעבר החשב הכללי באוצר