אלבום הבכורה של קניה ווסט, "The College Dropout" (כישלון הקולג'), שיצא ב-2004, היה אלבום קונצפט. הכותרת התייחסה לווסט, שהיה אז בן 26 וכבר זכה להצלחה כמפיק היפ-הופ. בשיריו דיבר ווסט על מכריו שסיימו את לימודיהם בקולג', אך לא הגיעו להצלחה דומה לשלו. אני מודה שלא רכשתי את האלבום המדובר. הכרתי אותו דרך סטודנט ששאל באחת ההרצאות שלי אם ווסט צדק כשאמר שהתארים האקדמיים זוכים להערכה מופרזת. אחרי הכל, אפילו מתכנתי המחשבים חוששים מפני מיקור-חוץ בימים אלה, והעלאות השכר לבוגרי קולג' היו זעומות. אך משום שהכלכלנים מתעקשים על כך שהחינוך הוא המפתח להצלחה, הדיון בנושא אינו כה פשוט.
למרבה המזל, בעשרות השנים האחרונות הצטברו נתונים מקיפים בתחום זה. קבוצה גדולה של אמריקאים רכשה השכלה רבה, בעוד הקבוצה השנייה לא. למען הפשטות, הבה נכנה את הקבוצה הראשונה "נשים", ואת הקבוצה השנייה "גברים". ב-40 השנים האחרונות, 30%-35% מהגברים סיימו תואר ראשון עד גיל 35, לעומת 33% בשנות ה-60. אצל נשים התמונה שונה. בשנות ה-60 רק 25% מהנשים זכו לסיים את לימודיהן בקולג'. כיום כמעט 40% מהנשים משיגות תארים. בקולג'ים רבים מספר הנשים הזוכות לתואר עולה על מספר הגברים. השאלה הרלוונטית היא: מהי התשואה על ההון שמשיגות הנשים על ההשקעה שלהן בחינוך? והתשובה אינה מעורפלת - תשואה עצומה.
עלייה של 20% לנשים, 1% לגברים
כשהן חמושות בתארים אקדמיים, הסתערו נשים רבות על מקצועות שהיו קודם לכן נחלתם הבלעדית של גברים. כמעט מחצית מהרופאים החדשים כיום הם נשים - עלייה מכ-10% בלבד בתחילת שנות ה-70. בסך הכל, השכר השבועי הממוצע לנשים זינק ב-20% משנות ה-80. וגברים? השכר הממוצע שלהם עלה ב-1% בלבד. מובן שהחינוך אינו הגורם היחיד לכך. האפליה על רקע מגדרי דעכה בעשורים האחרונים, והסיכוי שנשים המסיימות קולג' יפנו למקצועות רווחיים פחות, כמו הוראה - כפי שעשו האמהות והסבתות שלהן - פוחת והולך. אך החוקרים פרנסין בלו ולורנס קאן מאוניברסיטת קורנל טוענים שב-20 השנים האחרונות לחינוך היתה השפעה כבירה על צמצום הפערים. שני נתונים, לדעתי, ממחישים באופן יעיל למדי את הנקודה הזאת. הראשון מראה שהפער במשכורות בין נשים לבין גברים בעלי תואר ראשון לא השתנה ב-15 השנים האחרונות. ב-1992 נשים במשרה מלאה הרוויחו 75% משכר הגברים - שיעור שנשמר ב-2007.
ואולם בעוד פערי השכר בין בוגרי קולג' לא השתנו, פער השכר בין כלל הנשים לגברים המשיך להתכווץ ב-15 השנים האחרונות. זאת משום שנשים רבות יותר רכשו השכלה וקיבלו משכורות בהתאם. בכל שוק העבודה, נשים הרוויחו 79% משכר הגברים ב-2007, לעומת 75% ב-1992. אם לנסח זאת במלים אחרות - הנשים לא היו מצליחות לצמצם את פערי השכר בין המגדרים אילולא היו משיגות את הגברים בכיתות הלימוד.
קידום הנשים יוצר צמיחה
ההישגים של הנשים לא באו על חשבון הגברים. בכך שרכשו השכלה - וזכו למשרות בכירות יותר בשכר גבוה יותר - הגדילו הנשים את הכלכלה כולה. הצמיחה הכלכלית במדינות כמו דרום קוריאה, שבה החינוך התקדם בשיעור גדול יותר מבארה"ב, ממחישה זאת היטב. "אם תבחנו מדינות שונות", אמר לורנס כץ, כלכלן בהארוורד, "החינוך הוא הסמן הטוב ביותר לצמיחה הכלכלית במדינה".
ההשכלה היא חיונית. היא מסייעת באופן ישיר לאלה הרוכשים אותה. אך יחסית למשהו שכמעט כולם בוואשינגטון מהללים, החינוך אינו זוכה להתייחסות אסטרטגית רצינית. הרפובליקנים סרבו להקצות תקציב לגנים, לקולג'ים ולכמה תחומי חינוך אחרים, והדמוקרטים לא היו מוכנים להטיל על המוסדות להשכלה גבוהה את האחריות להישגים הבינוניים. זה כמעט לא הוגן להאשים את ווסט. הוא ממש טועה בקשר לחינוך, ויש לו השפעה עצומה על בני הנוער שמאזינים למוזיקה שלו, אך הוא לא הבעיה.