שנאת העשירים

אפשר רק לנחש מה עבר על נוחי דנקנר ברגעים שבהם השמיע הקהל שריקות בוז רמות שהופנו נגדו ונגד קונצרן אי.די.בי שבבעלותו. זה קרה לפני כשבועיים בהיכל התרבות בתל אביב בפתיחת קונצרט חגיגי, לאחר שמנהל התזמורת, אבי שושני, בירך את הקונצרן וביקש להודות על תמיכתו הכספית בתזמורת.
שושני ניסה להסות את הקהל ("רבותי, התנהגותכם מבישה, אנחנו נתמכים בנדיבות על ידי הסקטור הפרטי כי הממשלה לא תומכת בנו"), אך כשהזכיר את שמו של דנקנר עצמו, גברו השאגות ושושני נאלץ לרדת מן הבמה. דנקנר שנכח באותו ערב באולם ודאי הוכה תדהמה. ולא רק הוא.

מלבד אמירתו האומללה של דנקנר, שכינה את הקהל "שמאלנים קנאים", התגובות הלאקוניות ששיחררו לתקשורת דובריו ומקורביו לאחר מכן, ודאי לא חושפות אפילו טפח ממה שהתחולל בתוכו במהלך האירוע. אבל יומיים לאחר מכן, הרחק מעיני התקשורת, בעת שנאם בטקס הענקת מלגות לסטודנטים בני העיר שדרות, נתן דנקנר רמז עבה לתחושותיו: "איני מקבל ואיני מוכן להשלים עם הזרם העכור, הקודר והציני המאפיין לצערי פן מסוים באווירה הציבורית בישראל כיום", אמר דנקנר.

"הציניות והקדרות הן צללים שאותם צריך לסלק מקירבנו. אנחנו בא.די.בי קוראים תיגר על הציניות ונאטום את אוזנינו מול פני הקדרות. אנו נמשיך להשקיע ולבנות את הארץ. נמשיך להיות מגויסים ורתומים למען יישובי קו העימות בצפון ובדרום".

המקרה האחרון - מפתיע וקיצוני ככל שיהיה - מבטא תחושות של רבים בציבור הישראלי, ויעידו על כך הטוקבקים שהציפו את אתרי האינטרנט בימים שלאחר האירוע: "העשירים בישראל עשו את הונם על ידי התיישבות בצמתים מרכזיים וסחיטת הציבור", כתב גולש אחד; "אנחנו מסבסדים את העשירים סבסוד כפול", כתב גולש אחר והסביר: "גם בהון שאנו מייצרים - רובו זורם לכיסם ומזער ממנו למשכורתנו - וגם במסים שאנו משלמים למדינה לעומת ההקלות/ מענקים/ החזרים/ הטבות מס, שמקבלות החברות והעסקים שלהם".

"זו רק עוד דוגמה לטיפוח שנאת העשירים והמצליחים שיש במדינה", אומר צבי זיו, מנכ"ל בנק הפועלים ויו"ר חבר הנאמנים של התזמורת על מה שהתרחש בקונצרט. "בסוף יהיה מחיר קיצוני לחוסר הפירגון ולקנאה שמאפיינים את הישראלים. התופעות האלה, שכולנו אוהבים לקרוא עליהן, נותנות לגיטימיציה לפגוע גם באנשים טובים. רק מי שלא מבין שקיומה של תרבות במדינה תלוי באנשים כאלה צעק בוז. כנראה שזה יותר זול מללכת לפסיכיאטר".

כמובן שדנקנר, שנחשב לנער הזהב בליגת העל של עשירי ישראל, הוא לא הראשון לספוג. כבר בספטמבר 2003 עזבה המיליארדרית שרי אריסון את הארץ, לטענתה, על רקע חוסר הפירגון של החברה הישראלית והביקורת שהופנתה לעברה על הפיטורים בבנק הפועלים ולעבר בעלה עופר גלזר בעקבות התלונות על הטרדה מינית. לפני שהתמקמה מחדש בארה"ב דאגה לשחרר את הכותרת: "בישראל שונאים עשירים".

שלוש שנים אחר כך, ב-2006, הודיע המיליונר סמי עופר שיבטל את תרומתו בסך 20 מיליון דולר למוזיאון תל אביב, בעקבות הביקורת הציבורית החריפה על דרישתו לשנות את שם המוזיאון ולקרוא לו על שמו ועל שם רעייתו. עופר פירסם מודעות ענק בשלושת העיתונים המובילים בישראל, ותחת הכותרת "סליחה שרצינו לתרום" סגר חשבון עם מתנגדיו: "מדובר בקומץ של אנשים שלא בחלו בשום אמצעי להכפיש את שמנו", כתב. "במקום להכיר תודה - הכירו לנו רעה".

גם 2007 הסתיימה ברעידת אדמה בעולם העסקים הישראלי, כשאיש העסקים והמליארדר לב לבייב, הודיע שיעתיק את מגוריו ללונדון. הסיבה הרשמית היתה הרצון להיות קרוב לעסקיו באירופה ולבורסה הלונדונית שבה נסחרת מניית החברה שבשליטתו. במקביל נשמעו טענות שלפיהן לבייב עזב את ישראל בשל המיסוי הכבד כאן.

דנקנר כבר הודיע שימשיך לתרום לתזמורת, ואף ביתר שאת. גם אריסון שבה בסופו של דבר ארצה, אבל למרות התרומות הגדולות שלהם ושל יתר עשירי ישראל לבתי חולים, מוסדות חינוך, תרבות ואחרים, גילויי השנאה, הבוז וחוסר הפירגון חוזרים על עצמם ואף מתגברים: גם בלי דרמות גדולות, די באזכור 20 המשפחות העשירות כדי לשחרר מציבור הגולשים באינטרנט שלל תגובות קשות ועוקצניות.

"יש סנטימנט שלילי שרק הולך ומתגבר כנגד העשירים", אומר ד"ר מומי דהן מביה"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב. ואולם דהן מוסיף כי לדעתו לא מדובר בשנאה. "התגובות החריפות נובעות מחוסר הנוחות של ישראלים רבים מהפערים הכלכלים בישראל. אני לא מאושר מכך ששרקו בוז לדנקנר, אבל אני שמח על שהאינסטינקט קיים. לטעמי הוא מעיד על בריאות נפשית של החברה - שלא מוכנה לסבול כאלה פערים".

"הכסף הישן היה סולידי. הכסף החדש הוא ראוותני", מאבחנת עיתונאית החברה ברוריה אבידן-בריר, שמסקרת את חיי עשירי ישראל זה כמה עשורים. היא מציעה הסבר אחר ליחס העוין כלפי העשירים: "ברגע שחברות פרטיות נהפכו לציבוריות וקיימת חובת דיווח, כולם יודעים כמה אתה מרוויח וזה כבר לא סוד. וכאן מתחילה התחרות למי יש יותר יאכטות או מטוס פרטי יותר חדיש ומשוכלל.

"גם התפתחות מדורי הרכילות העסקית תרמה לכך. זאת הבמה שבה העשירים מנפנפים בכספם ומעוררים אנטגוניזם. אבל לדעתי, רוב העניים בכלל סוגדים לעשירים וללחם והשעשועים שהם מעניקים להם", אומרת אבידן-בריר, "לא לחינם גאידמק חושב שהוא הכי אהוב במדינה. השונאים הם דווקא האנשים שיותר קרובים לדנקנר, אבל הם לא במקומו, הם לא הגיעו כל כך רחוק והם פשוט מקנאים בגבר הצעיר והמצליח הזה".

ובאמת, סקר עמדות כלפי הפילנתרופיה שנערך על ידי המרכז לחקר פילנתרופיה והמכון לחקר דעת הקהל באוניברסיטת תל אביב מאשש את דבריה של אבידן-בריר: על פי הסקר, היחס בחברה הישראלית כלפי פילנתרופים הוא חיובי, אך ככל שרמת ההכנסה וההשכלה עולה, כך נהפך היחס כלפי הפילנתרופים לשלילי יותר. שלמה דושי, מנכ"ל שיתופים לקידום החברה האזרחית, מסכים: "אי אפשר לטעון שמדובר במאבק בין מעמדות. האירוע האחרון קרה בפילנהרמונית, בתוך המילייה של דנקנר. יכול להיות שהנוכחים חשבו שרמת הפרגון היתה מוגזמת ויצאה מפרופורציה".

ואולי שריקות הבוז כוונו בכלל כלפי הממשלה? כך לפחות סבור ד"ר דהן: "הקריאות מייצגות בוז לתפישה שגורסת שמימון חיי התרבות והרווחה צריך להישען על נדבנים ולא על הממשלה", מאבחן דהן, "הביקורת האמיתית, לדעתי, לא הופנתה כלפי מי שנכח במקום, אלא כלפי מי שלא נכח - קובעי המדיניות". ובאמת, על פי סקר העמדות, למרות היחס החיובי לנדבנות, רוב הנשאלים סבורים שהיוזמה וההפעלה של תוכניות ומיזמים חברתיים הם באחריות הממשלה ושהפילנתרופיה לא צריכה להוות תחליף לכך.

רוב בעלי ההון שאליהם פנינו בבקשה להתראיין לכתבה זו, סירבו. אף אחד מהם לא רוצה להסתבך בשאלות הנוגעות לגילויי השנאה, או האהבה, שהם מקבלים ברחוב. הם כנראה מבינים היטב שיחסי הציבור שלהם, ולאו דווקא מידת העושר שלהם, הם שיקבעו עד כמה שנואים או אהובים הם יהיו. כך, לפחות, רואים זאת רבים מהמומחים. ד"ר ניסן לימור מהמרכז לחקר המגזר השלישי, סבור שלפחות חלק מחוסר הפירגון לעשירים נובע מיחסי הציבור שמלווים את מעשי התרומה שלהם. לימור, העורך בימים אלה מחקר בעניין הפילנתרופיה בישראל במרכז BRM לטכנולוגיה ולמחקר שליד אוניברסיטת תל אביב אומר: "ראינו את זה בזמן מלחמת לבנון השנייה - כאשר ניתנו לציבור תרומות של אנשים פרטיים, והשילוט והפרסום היו בולטים, היתה על כך ביקורת ציבורית מוצדקת". גם הציבור חושב ככה. מהסקר עולה כי רוב הציבור היהודי סבור שהפילנתרופיה בזמן מלחמת לבנון השנייה עשתה מה שהממשלה היתה צריכה לעשות.

"השאלה היא למה אתה נותן? האם זה חלק מיחסי הציבור שלך או לשם הנתינה?", אומר לימור, "גופי תרבות ואומנות בעולם לא היו קיימים ללא פילנתרופים, ולשם כך בהחלט יש צורך בפרסום, אבל הכל שאלה של מידתיות. צריך גם לזכור שבישראל תורמים פחות מבשאר העולם. במחקר שנערך באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור שארה"ב רואים שישראל נמצאת רק במקום ה-11 בממוצע הפילנתרופיה לשנים 1995-2002".

לדברי דושי יש להבדיל בין "פילנתרופיה של פנקס צ'קים" להשקעה חברתית. "חלק מהבעיה הוא השאלה מה הפילנתרופ נותן ומה הוא מצפה לקבל בתמורה. אם הוא רוצה הכרה ציבורית - אין בכך דבר שלילי - אבל אם זו התכלית, יש בעיה. גם כשהוא פועל כדי לקדם את עצמו, את ענייניו העיסקיים או הפוליטיים, יש בעיה.

"השקעה חברתית אמיתית משמעותה תרומת כסף מתוך תהליך תכנוני שמגדיר מה היעד ואיך משיגים אותו. במקרה של דנקנר, דווקא יש תוכניות מסודרות, אבל העניין מעולם לא הוסדר בישראל בחקיקה".

לא התורמים הם שמשתמשים בצורה צינית בתרומות, טוען איש יחסי הציבור משה דבי. לטענתו, הציניות לגבי התרומות היא דווקא של הפוליטיקאים והעיתונאים. "אצל התורמים התרומה נתפשת כחלק מהציונות, מהשייכות לחברה ומאהבת הארץ. אבל מעצבי דעת הקהל רוכבים על גל פופוליזם", הוא אומר, "אני קורא לאותם יפי נפש שמתנגדים לתרומות בעלי ההון, שבמידה והם או בני משפחותיהם יזדקקו לסיוע רפואי, שלא יכנסו לבתי החולים שבהם נתרמו כספים, שיפנו רק לבתי החולים הממשלתיים.

"תרומתם של בעלי ההון לבתי החולים בישראל מצילה חיים ומקדמת את הרפואה בישראל בכמה רמות קדימה. ללא תרומות כאלה, שהן בפירוש מצילות חיים, היינו עדים לבתי חולים בישראל כמו במדינות עולם שלישי".

שרון לוי, מנכ"ל קבוצת ג'ונסון אנד ג'ונסון קונסיומר ישראל, שהשקיעה ב-2007 כ-500 אלף שקל בתרומות לקהילה, אומר שבשנים האחרונות יש כפיות טובה וציניות כלפי תורמים. "העליהום על התורמים וההתבטאויות הלא מפרגנות עלולים למנוע את התרומה הבאה או את התורמים הבאים, ואנחנו זקוקים להם, כי לצערנו המדינה לא יכולה לתמוך בגופים ובמוסדות הזקוקים לסיוע".

ויש גם מי שסבורים שהאירוע בהיכל התרבות לא מייצג כלום: "נוחי הוא מלך בצפון הארץ", אומר איזי שרצקי, יו"ר קבוצת איתוראן, שאימץ בשנים האחרונות את העיר קריית שמונה ועל פי ההערכות הוציא יותר מ-60 מיליון שקל בהקמת בתי תמחוי, תמיכה בבתי ספר ובקבוצת הכדורגל המקומית. לדעתו, שריקות הבוז הן לא התגובה הטבעית של הציבור אל נוחי: "אנשים מעריצים אותו על תמיכתו ותרומתו לתושבים והוא מרגיש גם באופן אישי שמי שתורם מכל הלב מקבל אהבה מהציבור".

רוב הציבור בישראל רואה בפילנתרופיה תופעה חיובית. כך עולה מסקר עמדות של הציבור הרחב כלפי פילנתרופיה ונדבנות בישראל, שערכו פרופ' הלל שמיד ואבישג רודיך מהמרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל ומכון ב.י. ולוסיל כהן לחקר דעת הקהל באוניברסיטת תל אביב. יחס המרואיינים היהודים כלפי הפילנתרופים הוא חיובי מאוד (81%), ואולם יותר מ-65% מהנשאלים היהודים סבורים כי שלושת המניעים החזקים ביותר שמאחורי הפילנתרופיה הם רצון ביוקרה ומוניטין (66.3%); יצירת קשרים עם מקבלי החלטות והשלטון (67.2%) וקידום עניינים פוליטים (69%). מרבית הנשאלים סבורים כי על הממשלה לעודד את הפילנתרופיה. בעלי השכלה נמוכה מגלים יחס חיובי יותר מאשר בעלי השכלה גבוהה (65% לעומת 40%) ואילו בעלי הכנסה ממוצעת ומתחת לממוצעת מגלים יחס חיובי יותר מאשר בעלי הכנסה מעל לממוצעת (83% לעומת 77%).

עם זאת, רוב הנשאלים (67% מהאוכלוסייה היהודית ו-54% מהאוכלוסייה הערבית) סבורים כי ייזום והפעלת תוכניות ומיזמים חברתיים הם באחריות הממשלה. מרבית הנשאלים סבורים כי הפילנתרופיה מהווה תוספת לפעילות הממשלה (92% באוכלוסיה היהודית) ואינה באה במקומה. רוב הציבור היהודי סבור כי הפילנתרופיה בזמן מלחמת לבנון השנייה עשתה מה שהממשלה היתה צריכה לעשות (56%) וניצלה הזדמנות לשיפור מעמדה (53.4%).