השאלה למי יש מגדל יותר גבוה מעסיקה את האנושות מימי בראשית וכבר אחרי המבול היא גייסה את הידע שצברה בליבון לבנים ושריפתם ואמרה לעצמה: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים". אמנם כיום השאיפה לבנות לגובה נתפשת ומשווקת באמצעים מתוכחמים כמשימה אקולוגית ראשונה במעלה בעולם שאוכלוסייתו גדלה ומשאבי הקרקע שבו אוזלים. אבל כבר האפיזודה של מגדל בבל מעידה שהכוחות, היצרים והדחפים שמאחוריה הבנייה לגובה אינם מסתכמים בהכרח רק לדאגה לגורל כדור הארץ ולעתודות הקרקע בעולם.
"באותם ימי בראשית לא נראה שהיתה סיבה מיוחדת להחלטה הזאת (לבנות את מגדל בבל)", כותב האדריכל ישראל גודוביץ בספרו המלבב "40x40" על מגדלים בתל אביב, "פרט אולי לשאיפה הקמאית של האדם לגובה. על אף שאין בידינו הוכחות עובדתיות, סביר להניח שאחרי המבול האנושות לא סבלה מבעיית צפיפות אוכלוסין או ממחסור בקרקע, ותמ"א 35, תוכנית המתאר הארצית שמעודדת ומכתיבה ציפוף יתר של המרחבים האורבניים ובנייה לגובה, עדיין לא היתה בתוקף".
לא רק מגדלור
הזעם האלוהי על מגדל בבל לא שם קץ ליצר העלייה לגובה אלא רק ליבה אותו. הבנייה לגובה נהפכה לסימן היכר של העולם המערבי בן זמננו ותמיד מעוררת יחס קוטבי - זהו סמל לקדמה טכנולוגית, ליצירתיות והישגיות, וגם ביטוי אדריכלי לאי שוויון בהזדמנויות ולקיטוב כלכלי-חברתי. צריחי הכנסיות הגותיות או מגדל אייפל בפאריס הם הישגים מעוררי השתאות עד היום, אבל גורד השחקים כפי שהוא כיום - האמריקאי, המזרח-אסיאתי וגם הישראלי - מגלם באורח מושלם את הקשר בין ההישגים הטכנולוגיים והאדריכליים הכבירים ובין הכלכלה הקפיטליסטית.
המגדלים שנפוצו מאז ימי המקרא כמעט בכל רחבי העולם הם אחת התופעות המפעימות עלי אדמות, מעשי אדם שנהפכו למעין כוח טבע. קו רקיע של עיר מגדלים הוא חיזיון מרהיב. וכמו איתני הטבע, הוא גם מצמית ומעורר חרדה. מנומקים ככל שיהיו, מאבקים ציבוריים רבים המלווים הקמת כל מגדל וגורד שחקים ולא רק בישראל, הם לא אחת רק עדות לרפלקס החרדתי המותנה. "הציבור בארץ מאוד מפחד מבנייה לגובה", ציינה מתכננת הערים והפעילה החברתית המנוחה שרה קמינקר בכנס על בנייה לגובה לפני כמה שנים, "וכל בניין מעל לשמונה קומות נחשב לעבודת השטן".
יופיים של קווי הרקיע המגדליים הוא גם במידה רבה מלכודת פתאים וסם הרגעה, המעלים, מטשטש ומסווה את הכוחות הפועלים מאחוריו, כפי שמזהיר היסטוריון האדריכלות האמריקאי ספירו קוסטוף. "חזון נוף המגדלים בערי ארצות הברית מנטרל את המשמעות הפוליטית הנובעת מכוחם של התאגידים הכלכליים שבנו אותם", כותב קוסטוף. "אתה יכול לשנוא תאגידים ובכל זאת לאהוב את האובייקט האמנותי שבו הם יושבים". מגדלים, ולו מתוקף הזדקרותם, הם תמיד נקודות ציון בולטות בנוף, הממגנטות אליהם מבטים מרצון או בלית ברירה. באופן פרדוקסלי, מגדל גבוה יותר לא מאפיל על האחרים אלא מצטרף אליהם בחדווה.
אף שגורדי השחקים המודרניים הם הסמל הבלתי מעורער של יוזמה פרטית, והם נבנים בדרך כלל ללא כל מטרה ציבורית ומייצגים רק את מי שבנו אותם, הרי "גובהם וסמליותם של המגדלים כבשו את הדימוי העירוני והיו לייצוג המוביל של המציאות הציבורית", כפי שכותבת האדריכלית טליה מרגלית בעבודת הדוקטור החלוצית שלה על ההיסטוריה של הבנייה לגובה בתל אביב. מרגלית מציינת כי עיריית תל אביב-יפו אימצה בשנים האחרונות סמל חדש, ובו קו המגדלים העירוני לצד סמל המגדלור הישן.
קו הרחוב העירוני, לעומת זאת, לא זכה לכבוד דומה. אולי משום שבניגוד לקו הרקיע, קו הרחוב הוא המרחב הציבורי שלא עושה כסף אלא עולה כסף וניתן לציבור ללא תמורה. לכן אין לו גואל ומושיע והוא מרוט ועלוב. לא לחינם מרבית המגדלים בתל אביב ובישראל בכלל מבדלים את עצמם מקו הרחוב. זהו לא רק כשל תכנוני, אלא לכל הדעות כוונת מכוון; החל במגדלי מרכז עזריאלי, דרך מגדלי אקירוב ברחוב פנקס ועד בכלל. רשויות התכנון בישראל שלא מייצרות תנאים מחייבים למפגש בין המגדל לרחוב - כפי שנוהגות, למשל, רשויות התכנון בניו יורק - משתפות פעולה עם המגמה.
טראומת "רצח אב"
מחקרה של מרגלית חושף את התנאים ההיסטוריים שאיפשרו את המגדליזציה של תל אביב במשך עשרות שנים ואת הקשרים בין השלטון לבין ההון ומגדלי היוקרה. בשונה מערים רבות אחרות במערב, מגדלים רבים בתל אביב התאפשרו והוקמו על קרקעות ציבוריות ועירוניות (שהן לא פחות מ-70% משטח העיר), אם אלה קרקעות של מוסדות ציבור ושלטון לשעבר שהופרטו, או אדמות של כפרים ערביים שסופחו לתחומי העיר אחרי הקמת מדינת ישראל.
כך, לדוגמה, מגדל שלום מאיר - שהוא גורד השחקים הראשון בישראל - הוקם על שטחו של בניין גימנסיה הרצליה ההיסטורי (ונקשר בטראומת "רצח האב" של הגימנסיה, שייתכן שהיא אחראית במידת מה לתסביך הגובה בארץ). מגדל גן העיר הוקם בשטחו של גן החיות העירוני; מגדלי מרכז התעשיינים נבנו על אדמות מנשיה; מגדל בזל הוקם על שטחו של שוק בזל; מגדלי עזריאלי נוצקו על חניון התברואה העירוני לשעבר (ועל אחוזת דג'אני הערבית, כפי שכותב הסופר אלון חילו בספרו האחרון); מגדלי אקירוב ומגדלי יו על אדמות הכפר ג'מוסין, ושכונת היוקרה המתוכננת על שטח השוק הסיטונאי.
הבנייה לגובה בתל אביב מתאפיינת בפרישה אקראית של מגדלים ברחבי העיר, כפי שעולה ממחקרה של מרגלית, פרישה ללא יד תכנונית מכוונת אלא לפי מצאי קרקע, תוכניות בנייה נקודתיות, לחצים והזדמנויות. אם בערים מערביות רבות בעולם, גם הקפיטליסטיות ביניהן, אפשר לזהות היגיון תכנוני מאחורי הבנייה לגובה, הרי למרבה האירוניה, דווקא בתל אביב, המשופעת בקרקע ציבורית ויכולה להפעיל שיקול דעת תכנוני, אין הדבר כך. בתל אביב, כמו בתל אביב, "העיר, מקוטבת, ממשיכה לעלות מנקודת זמן זו לגובה, מתבשמת ביוקרה", מסכמת מרגלית במאמרה בנושא בכתב העת "זמנים".
מ-1953 ועד 2001 הוקמו בתל אביב 800 מבנים בני שמונה קומות ומעלה המוגדרים "חריגי גובה" בהשוואה לשאר בתי העיר בזמן נתון, משמונה קומות בשנות ה-50 ועד 50 כיום. זהו עם זאת רק משחק מקדים ליבול של עוד עשרות גורדי שחקים למשרדים ומגורים שהיתוספו וייתוספו לעיר על פי תוכניות קיימות ועתידיות. הם ייבנו בכל מקום שאפשר להעלות על הדעת, וגם במקומות שלא יעלו על הדעת, והעיר תשנה את פניה. לאורך נתיבי איילון כבר הולכת ומתפרשת עיר המגדלים איילון סיטי, כפי שהגדיר האדריכל שרון רוטברד את התופעה האורבנית המדהימה.
איילון סיטי היא "סדרה של אובייקטים מבודדים שנבנים סביב תשתית מפוזרת אחת, מיזם ללא פרויקט וללא מתכנן, ביטוי פראי של עשה ככל יכולתך, כלכלת השוק והגלובליזציה ושל תהליכי ההפרטה שעברו על התכנון העירוני", כותב רוטברד בספרו "אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית". אף על פי כן, כותב רוטברד, "אף שהעיר הזאת נבנית מאינספור תוכניות בניין נקודתיות ללא תיאום, התוצאה היא קוהרנטית ואחידה להפליא, הרבה יותר מכל פרויקט עירוני אחר שנוצר בישראל בעשורים האחרונים".
לגובה או לרוחב
גורד השחקים המודרני הקלאסי הוא מגדל משרדים, ורוב גורדי השחקים הנבנים כיום בעולם מיועדים למטרה זו. מגדלי מגורים לעומתם הם תופעה חריגה, גם בימים שבהם הם נתפשים ככורח המציאות בעידן הצפיפות. תפוצתם של מגדלי המגורים, אומרת מרגלית, אופיינית למספר מצומצם של ערים ומדינות - הונג קונג, סין ותל אביב-יפו. ככל שעולה בשנים האחרונות גובה הבנייה למגורים, לא מעט בעידוד הגופים הירוקים התולים בהם תקוות לעצירת הפירוור והצלת השטחים הפתוחים - כך הוויכוח על בנייה לגובה רב למגורים נהפך לסוער יותר בקרב אנשי מקצוע ובציבור הרחב.
"מגדלים הם תופעה חדשה והפחד מהחדש הוא טבעי. מקבלי ההחלטות צריכים להבין את זה אבל לא לפעול לפי זה", אומר האדריכל דן דרין, לשעבר סגן ראש העיר תל אביב, מי שכיהן כיו"ר הוועדה לתכנון ולבנייה בתקופת כהונתו של רוני מילוא כראש העיר והוא בין האחראים העיקריים לפריצת שמי העיר במתכונת הנוכחית. "צריך לצופף את הערים, לעשות פינוי-בינוי תוך שילוב דיור בהישג יד, לבנות לגובה בכל מקום שאפשר", הוא אומר, "כדי לשמור ריאות ירוקות מחוץ לעיר. אחרת לא נחיה כאן".
מבין שתי אופציות לציפוף - בנייה עד שש-שבע קומות בכל העיר או מגדלים - "אני תומך במגדלים, כי הם מאפשרים שטחים ירוקים בתוך העיר". האפשרות האחרת היא, כדבריו, מתכון ליצירת סביבה עירונית חנוקה שאינה מתאימה לתנאי האקלים ולהרגלי החיים בישראל. לדרין אין סנטימנטים למרקם העירוני ולרחוב המסורתי ש"כל האדריכלים היום מתרפקים עליו. אנחנו לא חיים בתקופת הרנסנס או בימי הביניים. זאת העיר החדשה שצריך לבנות ולא כמו אנשי השימור, הימין השמרני החדש, שהופכים את תל אביב לעכו".
"בנייה לגובה רב למגורים טובה לעשירים בלבד והיא מעמסה שאי אפשר יהיה לעמוד בה לכל היתר", מכריזה פרופ' רחל אלתרמן, משפטנית, מתכננת ערים וראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון בחיפה, המתריעה זה שנים מפני "שד הבנייה לגובה למגורים". בנייה לגובה למגורים, אומרת אלתרמן, אינה מגדילה את הצפיפות כי היא מצריכה יותר שטחים פתוחים, וזאת טעות הרסנית לשווק אותה כך. מנגד, "יש בה נזקים עצומים. ישראל יוצאת דופן בהשוואה למערב, בכך שרוב האוכלוסייה גרה בבתים משותפים ולא במבנים בבעלות וניהול אחיד. ובבניינים משותפים גבוהים מאוד, אין פרקטיקה בינלאומית מוכרת ורלוונטית לגבינו כיצד יהיה אפשר לשקם אותם לאורך זמן".
למגדלי המשרדים ולמגדלי היוקרה למגורים אין צורך לדאוג, אומרת אלתרמן, "מצדי שיבנו עד השמים. זה האלפיון העליון והם כבר יסתדרו. אלא שמגדלים גבוהים נבנים ומתוכננים לשכבות הביניים - בחדרה, כפר סבא, באר שבע או נתניה. מה שרואים כיום זה עוד לא כלום. המגדלים הגבוהים באמת לגובה של 30 קומות ומעלה מצוים כיום בתרביות ההנבטה, הם רק עוד לא יצאו לאור".
ישראל הולכת להיות מדינה גבוהה מאוד, אומרת אלתרמן, בגלל השילוש הלא קדוש של רשויות מקומיות, יזמים שמרוויחים בלי לחשוב על ההשלכות, והירוקים שתומכים בהתגבהות בשם המחסור בקרקע לכאורה. אלתרמן סבורה כי "אנחנו צריכים לעודד בנייה בגובה ובצפיפות בינוניים וללמוד מהולנד, שם אין מגדלי דירות ואין וילות אלא בלוקים עירוניים ובנייה טורית חסכונית. רק כך נוכל להמשיך ולחיות במקום הזה".
מקום 147
דירוג של גורדי שחקים על פי גובהם הוא ענף ספורט פופולרי ותחרותי ביותר, והרשימות משתנות מיום ליום. המגדל הגבוה בעולם, לפי אתר הנדל"ן המקוון אמפוריס, הוא נכון לרגע זה מגדל טייפה 101 בטייוואן (509 מטרים). למקום השני עלה רק השבוע בניין המרכז הפיננסי בשנחאי בסין (492 מטרים) שבנייתו הושלמה, והוא דחק למקומות השלישי והרביעי את שני מגדלי פטרונס במלזיה (452 מטרים). חמישי ברשימה הוא מגדל סירס בשיקאגו (442 מטרים) שנבנה ב-1974. בניין אמפייר סטייט בניו יורק (381 מטרים), שחוגג 77 שנה להקמתו אי אז ב-1931, חותם את העשירייה הראשונה. גובהם של מגדלי התאומים היה 415 ו-417 מטרים.
בשנה הבאה אמורה להסתים בנייתו של בורג' דובאי, שיגיע לגובה האגדי של 807 מטר וטוען כרגע לתואר הבניין הגבוה בעולם. וכך יקדימו נסיכויות המפרץ לא רק את ארצות הברית אלא גם את נמרי מזרח אסיה. עם זאת, מגדל דובאי מתגמד מול מגדל המגורים בגובה מייל (1,609 מטרים) שתיכנן בשנות ה-50 האדריכל האמריקאי פרנק לויד רייט. המגדל תוכנן ל-100 אלף דיירים ב-528 דירות ולשימוש באנרגיה גרעינית, והוא מחכה להזדמנות לצאת מהדמיון הפרוע אל הפועל. כך שיש עדיין למה לצפות.
נציג ישראלי יחיד ברשימה של אמפוריס הוא מגדל משה אביב ברמת גן, שגובהו 244 מטר לפי נתוני האתר ומדורג במקום ה-147 מתוך 200 המגדלים הגבוהים בעולם. יש להניח שבעתיד תהיה מלאכתם של המדרגים קשה בהרבה לאור אופנת גורדי השחקים העכשווית, שזנחה את הדימוים ישרי הזווית - אם אלה קופסאות, "עוגות חתונה" או מנסרות מלבניות - והיא מכתיבה מגדלים דמויי שברי זכוכית, ספגטי, תלתלים או נחשים. גם את יופים יהיה קשה להעריך, עד שיעבור זמן.
למי יש יותר גדול: על הקשר בין בניית מגדלים בעולם לבין התפשטות הכלכלה הקפיטליסטית
אסתר זנדברג
8.6.2008 / 15:47