להרגיש כמו נוחי

אם הגענו למצב שבו קהל אלגנטי שורק בוז לאדם שתרם מכספו כדי שאותו קהל בדיוק יוכל לשמוע את המוסיקה שהוא אוהב - נחצה פה קו אדום

  • דנקנר
טלי חרותי-סובר

אני גרה בקיסריה. כן, כן - קיסריה. כל מה שתגידו עכשיו, מקורי בעיניכם ככל שיהיה, שמעתי 200 פעם לפחות. הדוגמאות מגוונות. זה מתחיל ב"חיים שלך דבש" עובר ל"עם מי התחתנת?" ממשיך ב"איזה כיף, בשבת אנחנו אצלך בבריכה" (אין כזאת, לא צריך לטרוח). ומשפט המשפטים: "איך את נוסעת בפוקוס 2005?".

דאחקה מוכרת אחרת הולכת ככה: "קיסריה..", פאוזה דרמטית, "אז את בעצם לא צריכה משכורת/בונוס/הטבות סוציאליות, הא..?". אחת התגובות שלא מפסיקות להפתיע היא זו של חסרי האמון: "המקום של הווילות?" הם שואלים בעיניים מצומצמות, "איפה שגר עזר ויצמן/ורטהמייר/גאידמק או, נו איך קוראים לזה, אור עקיבא..". שהרי ידוע שאדם שמציין את מקום מגוריו מתכוון תמיד לישוב הסמוך: תושבי רמת גן מספרים שהם מגבעתיים, וכל ירושלמי גאה טוען שהוא ממוצא עלית.

פעם נעלבתי, אחר כך כעסתי, כיום אני משתדלת להשתעשע או להתעלם. לפעמים אני עוד מדקלמת את הנאום המוכן שמתאר איך הגענו לקיסריה מעיר הקודש, כי פעם אפשר היה לקנות פה בית שלם במחיר שניים וחצי חדרים בירושלים, או חצי דונם בשישים אלף דולר בלבד. גם אז אני רואה את המבט הלא מאמין הזה בעיניים - את עשירה, אומר המבט, ואל תבלבלי אותנו עם עובדות. כך יוצא שכמה רגעים בכל יום אני מרגישה כמו נוחי דנקנר, אבל מהצד ההרבה פחות נעים. לא שאני מתלוננת חלילה על מצבי הכלכלי נטול היאכטה, אבל גם חמשת קוראיי, שלא לדבר על מינויי הפילהרמונית, לא ישנים על ספסל בגינה הציבורית.

בשנים האחרונות התגובות מחריפות. שנאת עשירים, בין אם הם באמת כאלה, ובין אם לאו, הולכת ותופסת פה מקום של כבוד. המושג קיסריה, כמו השם נוחי דנקנר או שרי אריסון מעלה לאנשים את הסעיף. באופן לגמרי לא רציונלי מתחילים המיצים לבעבע, מיצי ה"בן אלף, למה לו יש, ולי יש פחות?" צרות העין היא התכונה הכי עתיקה בעולם - תשאלו את הבל - ובעולם המטריאליסטי שלנו היא לא מאפשרת רגע אחד של פירגון.

אפשר להגיד שעשירים הביאו את זה על עצמם עם הבתים מנקרי העיניים והמטוסים הפרטיים; אפשר להגיד שהפערים הגדלים מקשים על הנפש הקולקטיווית הסוציאליסטית; אפשר לטעון שחלוקה לא נבונה של משאבי המדינה הפכה עשירים לעשירים יותר; אפשר, בהחלט אפשר, לדרוש ממי שיש לו הרבה לתת המון - אבל אם הגענו למצב שבו קהל אלגנטי שורק בוז לאדם שתרם מכספו כדי שאותו קהל בדיוק יוכל לשמוע את המוסיקה שהוא אוהב - נחצה פה קו אדום של שנאה נטולת היגיון ופשר.

בשלב הבא יזרקו חולים - שהבריאו במקום שממומן על ידי קרן אריסון - אבנים על הבית של הבת שלו, והעדה הבוכרית, שתרבותה ממומנת על ידי לב לבייב, עוד תחרים את בית הכנסת שבו הוא מתפלל. נכון - מי שיש לו צריך לתת הרבה יותר נכון גם שמי שיש לו פחות, צריך לעצור את היצרים המתלהמים. אולי יום אחד זה יקרה, אבל בישראל 2008 אין סיבה אמיתית לעלות על הבסטיליה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully