האם בייג'ין תהפוך להצלחה כלכלית?

עד שהלפיד יגיע לבייג'ין באוגוסט, העיר אמורה להשלים מהפך: ממקום מושבו המנומנם של הפרלמנט הסיני - לעיר מודרנית גדולה. לרגל המשחקים האולימפיים, ממשלת סין לקחה על עצמה שיפוץ מאסיווי של העיר. מאז 2001, שבה נבחרה סין למדינה המארחת של אולימפיאדת 2008, הזרימה ממשלתה 40 מיליארד דולר לפרויקטים תשתיתיים ולמתקנים אולימפיים, תוך עידוד הקמת משרדים ובתי מלון. שכונות שלמות נבנו מחדש. ב-2007 הוקמו ארבעה מרכזי קניות חדשים, ונוספו לעיר 110 אלף מ"ר של שטח קמעוני, 1.3 מיליון מ"ר של שטחי משרד ו-2,500 חדרי מלון חדשים. ב-2008 אמורים להיפתח 11 מרכזי קניות נוספים - בשטח כולל של יותר ממיליון מטרים רבועים.

השילוב בין היצע נרחב של נדל"ן באיכות גבוהה לסביבה רגולטורית רופפת למדי סייע לכניסת חברות אמריקאיות רבות לשוק המקומי. "העיר צומחת בקצב מהיר מאוד, ויוצרת הזדמנויות חדשות מדי יום", אומר אדווין פולר, נשיא ומנהל לינה בינלאומית במאריוט אינטרנשונל, שמחזיקה ברשתות המלונות JW מאריוט, ריץ-קרלטון ורנסנס.

קל לראות את הפיתוי שבכניסה לסין: כלכלתה צומחת מדי שנה בשיעור דו-ספרתי, ורמת החיים של 1.3 מיליארד אזרחי סין עולה. עם זאת, רק חברות סיניות מעטות מתחרות בשוק מותגי היוקרה. "שוק הצרכנים בסין הוא לוח חלק במידה מסוימת", אומר בנג'מין כריסטנסן, מנהל המחקר של חברת הנדל"ן הבינלאומית ג'ונס לנג לה-סאל בייג'ין. הקניון המודרני הראשון בבייג'ין נפתח רק ב-2001, אך הרעיון תפס בקרב צרכנים וקמעונאים כאחד - ומאז הם נפתחים בקצב מסחרר. אירוע כמו האולימפיאדה, הצפוי למשוך כ-2 מיליון מבקרים מהמדינה ומחוצה לה, הוא קרש קפיצה מצוין עבור העיר.

אבל רבים תוהים מה יקרה כשהספורטאים והצופים יחזרו הביתה, ובייג'ין תיאלץ להתמודד עם הגידול במספר חדרי המלון, החנויות והשטחים המשרדיים - חלקו בשכונות שהצלחתן עדיין לא הוכחה. ערים אולימפיות רבות, כמו מונטריאול ב-1976 וסידני ב-2000, חוו מיתון לאחר המשחקים, כאשר התקשו להתמודד עם ההוצאות הכבדות. כבר בחודשים האחרונים, כמה ממרכזי הקניות בסין התקשו למצוא שוכרים, לפי סוכני נדל"ן. גם שיעורי התפוסה במלונות בייג'ין צפויים לרדת, לפחות באופן זמני, לאחר תום האולימפיאדה.

אז מה הופך אולימפיאדה אחת להצלחה כלכלית ואחרת לכישלון, והאם אפשר לדעת מראש כיצד זה ייגמר? כמובן שאין תשובה פשוטה לשאלות האלה. אולימפיאדות לוס אנג'לס וברצלונה נחשבות סיפורי הצלחה של ממש מבחינה כלכלית, וניתוח ההצלחה שלהן יכול לספק מענה מסוים. מדובר אמנם בשתי ערים שונות בתכלית: הרבה לפני שאירחה את האולימפיאדה היתה לוס אנג'לס עיר מרכזית ומוקד תיירות, והיו בה תעשייה פורחת ומתקני ספורט מפותחים. ברצלונה היתה עיר צעירה יחסית, מתקדמת הרבה יותר מבחינת תשתיות, שתפסה מקום קטן הרבה יותר בתודעה הציבורית העולמית. ואולם לשתי הערים האלה היה גם מן המשותף. ברצלונה התבססה במידה רבה על המודל הארגוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס, שזכתה לכינוי "האולימפיאדה הקפיטליסטית", בשל מעורבותם הרבה של גופים פרטיים במימון ובארגון. למעשה, באולימפיאדת ברצלונה היה חלקו של המגזר הפרטי במימון גדול אף יותר מבלוס אנג'לס. בשתי הערים נעשה ניסיון למנף את המשחקים לטובת המגזר העסקי, ולגרום לו להשקיע בארגון ובהקמה. כך למשל, פיתוח מגזר המלונאות והנדל"ן נעשה בשני המקרים על ידי גורמים פרטיים. הממשל היה צריך לאזן, בעת מתן רשיונות לעסקים, בין יצירת די מקומות שיספיקו כדי לשכן את ההמונים בתקופת האולימפיאדה, להבטחה כי לא יהיה עודף היצע לאחר עזיבת האורחים, שעלול להוביל לפגיעה ברווחיות בענף.

ברצלונה אף הצליחה למנף את האולימפיאדה מבחינה שיווקית כדי למשוך עסקים זרים ותיירות, ולהגדיל את העניין במגזר הנדל"ן בעיר. בין היתר, השקיעה העיר רבות בהבאת כמה מהאדריכלים הידועים בעולם כדי שיקימו מתקנים ותשתיות חדשים בעיר, מה שיצר לעיר תדמית צעירה ואופנתית. פריחה זו הובילה לעליות ממושכות במחירי הנדל"ן, ולסביבה עסקית משגשגת, שאף הצליחה לעמוד בפני המיתון שסחף את אירופה בתחילת שנות ה-90.

ואולם לא כל אולימפיאדה מביאה עמה פריחה של העיר והמדינה המארחות. המשחקים האולימפיים האחרונים, בסידני שבאוסטרליה ובאתונה שביוון, נחשבים להצלחות כלכליות קטנות בהרבה מאלה של ברצלונה ולוס אנג'לס. סידני אמנם הצליחה להגדיל משמעותית את התיירות, ותשתיותיה שופרו, כמו גם הפעילות העסקית בה, אך חלק מהתשתיות נותרו ללא שימוש.
עם זאת, גם לסידני היתה תרומה גדולה לכלכלת האולימפיאדות - לראשונה נעשה בה שימוש במתנדבים בתור ידיים עובדות תמורת הזכות להיכנס למשחקים ולהיות חלק מהמפעל האולימפי. כך חסכו המארגנים יותר מ-100 מיליון דולר בהוצאות על כוח אדם, ומארגני האולימפיאדות השונות מנסים מאז לשחזר את ההצלחה.

אתונה, יעד תיירותי קלאסי, סבלה בעת אירוח האולימפיאדה מתשתיות לקויות, מבעיות ארגוניות, מתלות רבה בתקציבים ממשלתיים ומחריגות גדולות מהתקציב. עד הרגע האחרון לא היה ברור אם יספיקו המארגנים להשלים את התשתיות הדרושות, ורבים נאלצו להשתכן במרחק רב מהאירועים בשל מחסור במקומות לינה. העלויות הרקיעו שחקים והובילו את יוון לגירעון תקציבי אדיר. עדיין קשה לאמוד את ההשלכות הכלכליות ארוכות הטווח, אך המהומה שנראתה בחודשים שהובילו לאולימפיאדה, ומושבים ריקים רבים שאיפיינו את שידור המשחקים, לא הובילו אותה למימוש הפוטנציאל התיירותי כפי שעשו משחקי 1992 עבור ברצלונה.

עם זאת, ככל הנראה האולימפיאדה שתיזכר כאסון הכלכלי הגדול ביותר היא זו שנערכה במונטריאול ב-1976. העלויות זינקו פי 13 לעומת התכנון המקורי בשש השנים של ארגון המשחקים, ולפי הערכות, החובות שהצטברו בהקמת האיצטדיון האולימפי הוחזרו במלואם רק בדצמבר 2006.