הכשל העיקרי במערכות החינוך, אומר וושר, הוא גודלם של בתי הספר בעולם. "בתי הספר צריכים להיות קטנים ביותר כדי לענות על הצרכים האמיתיים של מערכת חינוכית. אנחנו לא נותנים לילדים לגדול באופן אותנטי. בסופו של דבר, זה לא משנה אם התלמידים מקבלים ציונים גבוהים, אבל לא יודעים מי הם".
גבותיו של וושר מתרוממות כשהוא נזכר לפתע באנקדוטה פדגוגית שממחישה את טענותיו. "בדיוק קראתי על פסל אוסטרלי שאמר כמה הוא שמח שלא סיים קולג'. סיום הקולג' היה כופה עליו לעסוק בתחום שאותו למד, הוראת אמנות, ולא היה מאפשר לו להיות הפסל שתמיד רצה להיות - ובסופו של דבר אכן היה", מספר וושר.
לטענת פרופ' מייקל קלונסקי, חינוך הוא חלק מבנייה של חברה דמוקרטית מתפקדת. קלונסקי הוא יו"ר התנועה לבתי ספר קטנים בארה"ב, ומעורב ברפורמות חינוכיות זה כ-30 שנה. "בתי הספר שלנו גדולים מדי והילדים שלנו נהפכים לאנונימיים בתוכם", הוא אומר. "אנחנו צריכים ליצור מקום שבו רואים יותר את הילדים, ושבו המורים משתפים פעולה ומתפקדים כקהילה".
כדי להדגיש את טענתו, מתאר קלונסקי את בתי הספר כ"פס ייצור שעליו יושבים ילדים, המקבלים בתורם זריקת אנגלית, זריקת מתמטיקה וקצת הבנת הנקרא אם אפשר". לדבריו, המורים מועלים בתפקידם כשהם מתעסקים בהוראה, בעוד שבעידן המידע הם צריכים קודם כל להיות יועצים.
מלבד אשתו של קלונסקי - אשת חינוך בעצמה, הלוחשת באוזנו מדי פעם - אף אחד לא יכול לעצור את הר הגעש המתפרץ מתוכו כשהוא חושב או מדבר על חינוך, ובעצם, על כל נושא שהוא.
ליד שני אנשי החינוך האמריקאים האלה נראה הכלכלן האירי בריאן מק'קורמיק כעוף מוזר, לבוש בחולצת כפתורים ורודה התחובה במכנסי שבת שחורים. בתפקידו ככלכלן הבכיר של הרשות האירית לתעסוקה והכשרה, מנסה מק'קורמיק להפוך את מערכת החינוך האירית לרלוונטית יותר לעולם שבו אנו חיים.
הכנה לשוק העבודה?
וושר, קלונסקי ומק'קורמיק הם אורחי ועידת החינוך הבינלאומי בבת-ים. אם יש קשר בין שלושת המוחות האלה, שהתכנסו לשיחה ב-TheMarker, הרי שמדובר ברצון, ביכולת ובניסיון להפוך מערכות חינוכיות לטובות ורלוונטיות יותר. אך זה כנראה המכנה המשותף היחיד ביניהם.
מק'קורמיק, למשל, סבור שמערכת החינוך צריכה להיות מחוברת לעולם העסקי ולהקשיב לצרכיו. "הסיפור של החינוך באירלנד שזור במצבה הכלכלי העגום של המדינה, שסבלה בשנות ה-80 מ-18% אבטלה", הוא אומר. "רצינו לרתום את החינוך, קודם כל, לשיפור מצבה הכלכלי של החברה. ניסינו ליצור חיבור בין שוק העבודה למוסדות ההשכלה הגבוהה באמצעות הקשבה לצורכי החברות. בשנות ה-90 נפתחו קולג'ים שנועדו לספק כוח אדם מיומן לחברות".
קלונסקי מזדעזע מהדברים: "הבעיה היא שהפכנו את בתי הספר שלנו למוסדות שממיינים ילדים לעבודות מכניסות או לחיי פשע ועוני", הוא מטיח במק'קורמיק. "אני לא חושב שהמטרה של חינוך היא לאתר את צורכי השוק ולענות עליהם. מטרת החינוך אינה להאכיל גופים עסקיים בכוח אדם".
מק'קורמיק מצדו לא נשאר חייב ומשיב בשלווה: "אין ניגוד בין שתי המערכות, אם יש מערכת שמאפשרת לילדים להיות אותנטיים כשהם קטנים, אך נותנת להם כלים להיות רלוונטיים לשוק העבודה כשהם גדלים. כל מה שרצינו לעשות הוא להיות רלוונטיים, ולחבר את מערכת החינוך למציאות".
את הוויכוח ביניהם מסכם קלונסקי כך: "ניתן לומר שאני מדבר על חוסר החיבור של הילד לחינוך שהוא מקבל, ומק'קורמיק מדבר על חוסר החיבור של הילד לשוק העבודה".
האם יש קשר בין ההוצאה על החינוך לאיכות החינוך?
וושר: "בארה"ב יש שוני גדול מאוד בהוצאה על חינוך בין בתי ספר באזורים שונים. באוקלנד, למשל, ההוצאה לתלמיד בבית ספר היא 7,000 דולר, בעוד שבניוארק ההוצאה היא 26 אלף דולר - פי ארבעה. עם זאת, בית הספר שהקמנו באוקלנד, נהנה מאחוזי נשירה של 4% עד סוף התיכון, בעוד שבתי הספר של ניוארק סובלים מאחוזי נשירה של 50%-60%. הדבר החשוב ביותר הוא מה שמאפשרים לך לעשות בבית הספר, ולא התקציב".
החזון של וושר מקיף עוד יותר. הוא אינו מאמין כי ניתן להפריד בין מצב החינוך למצב החברה. "בארה"ב, לדוגמה, יש בעיית דיור קשה. ילד שמשפחתו סובלת מפתרונות דיור ובריאות לא נאותים, לא יוכל להיות תלמיד טוב. לא ניתן להפריד בין רווחה לחינוך", הוא מסביר.
קלונסקי מצדו סבור כי יש לנתב כספים נוספים לבתי הספר, ואילו מק'קורמיק מפליג למחוזות אחרים. "אני רוצה להתייחס לשאלה מזווית היסטורית", הוא אומר. "מדינות כמו אירלנד ופורטוגל קיבלו בעבר כסף רב מהאיחוד האירופי, כדי שיוכלו להדביק את קצב התפתחותן לזה של שאר מדינות האיחוד. אנחנו בחרנו להוציא את הכסף על חינוך, לעומת פורטוגל, שהשקיעה אותו בתשתיות. כיום תמצא בפורטוגל דרכים יפות שמובילות לשום מקום, ואילו אצלנו תמצא כלכלה משגשגת.
"השקעת הכסף בחינוך חשובה מאוד, אך חשוב גם איפה אתה משקיע את הכסף", מוסיף מק'קורמיק. "ההחזר לחינוך גבוה הרבה יותר בהשקעה בחינוך היסודי, בגילאי 5-12, מאשר בחינוך בגילאים מאוחרים יותר. אנו רואים זאת כשאנו בוחנים את ההכנסות העתידיות של הפרטים, בהשוואה למידת ההשקעה במסגרות החינוכיות שבהן הם השתתפו במהלך השנים".
המבחן האמיתי
על רקע הוויכוחים החוזרים ונשנים בישראל בנוגע למימון האוניברסיטאות, מעלה מק'קורמיק תובנה מעניינת. "כשמדברים על השקעה בחינוך, חשוב מאוד לדעת איפה רוצים להשקיע. באירלנד, למשל, נפתחו אוניברסיטאות ציבוריות מסובסדות רק ב-94', והתעורר ויכוח עקרוני אם סבסודן אינו מסייע לאלה שכבר יש להם. סבסוד שכר הלימוד האוניברסיטאי אינו יכול לעזור למי שנפל בשלב מוקדם יותר בדרך. אולי היינו צריכים להשקיע את הכסף דווקא שם?".
בישראל מתעורר דיון ציבורי על מצב החינוך בכל פעם שמתפרסמות התוצאות של מבחני PISA הבינלאומיים. האם מבחנים אלה הם מדד טוב?
מק'קורמיק: "מבחנים אלה חשובים עד גבול מסוים. ואולם הכיוון שאליו הולכת הגלובליזציה מלמד שמדינה אשר תשכיל להוציא ממוסדות החינוך שלה רק תלמידים המצטיינים במבחנים שבודקים את כישוריהם כמהנדסים או כמתמטיקאים - לא תצלח. מנקודת מבט אסטרטגית, השאלה היא כבר לא אם יש לך ידע רלוונטי בתחום; הידע מצוי אצל כולם. מה שחשוב הוא איך אתה נותן לידע הזה ערך מוסף - וזה דבר שלא ניתן למדוד במבחנים כאלה. הערך המוסף טמון בעידוד יצירתיות, וזה מה שאנחנו מנסים להוסיף למערכת החינוך שלנו".
בנקודה זו, וושר מסכים עם מק'קורמיק. "לבחון את המידע שנותן מבחן כמו PISA, זה כמו להסתכל בילד מגובה 100 אלף רגל. צריך להסתכל על כל תלמיד באופן אישי. מה שחשוב לוושר, כמאמין גדול ביחס פרטני לכל ילד, הוא הדחף וההנעה הפנימית שצריכה מערכת החינוך לטעת בתלמיד. "כישורי הקריאה שמבחנים סטנדרטיים בוחנים אינם רלוונטייים. אם תרצה לדעת משהו, אתה תתאמץ כדי להשיג עליו מידע, ותשתמש בכלים שונים לשם כך".
וושר מתייחס אף הוא לאופיה הסטאטי של מערכת החינוך מול אופיו המשתנה של העולם. "אנחנו בוחנים את התלמידים על ודאות, בעולם של חוסר ודאות", הוא אומר. "אנו הופכים את התלמידים למשועממים, כשאנחנו מנסים לספק להם מידע בלי לתת להם את ההקשר, שבעזרתו יוכלו להשתמש בו".
בסיומו המפתיע של הפאנל, הגיוע שני אנשי חינוך אמריקאים וכלכלן אירי אחד לאותה המסקנה: בעולם הגלובלי, שופע ההזדמנויות, המהיר והתחרותי של המאה ה-21, צרכיהם של הפרט, החברה והכלכלה משתנים, אך נפגשים באותו המקום - בספירה החינוכית; בעידן שבו הנגישות לידע היא כה קלה ומהירה, מערכת החינוך צריכה להתייחס לצרכניה כאל אנשים חושבים - כי רק הם יוכלו לחשוב מחוץ לקופסה, לחלום מציאות אחרת ולהוציא אותה אל הפועל.
"אין פלא שהשיפור בחינוך בבת ים משתקף בחברה המקומית ובמצבה הכלכלי של העיר", אומר קלונסקי בחיוך. "אנשים שמשנים בתי ספר, משנים קהילה שלמה. הם בסיס לחברה טובה יותר".
בבת ים מתחילים את יום הלימודים בשעת קואוצ'ינג
>> קיומה של ועידת החינוך הבינלאומית דווקא בבת ים אינו מקרי. "הבאנו לוועידה את המומחים הגדולים מכל העולם, כדי שנוכל בעצמנו ללמוד, ולקפוץ מדרגה", אומרת סיגל פרץ, סמנכ"לית אגף החינוך והרווחה בעיריית בת ים, ומי שעומדת בראש הניסוי הישראלי החדשני שמתקיים בעיר זה כמה שנים.
לפני ארבע שנים החליטה עיריית בת ים, בראשותו של שלמה לחיאני, על שינוי עמוק ומקיף במערכת החינוך העירונית. מערכת החינוך אוחדה עם מערכת הרווחה, מתוך רצון לספק פתרון מקיף למצב התלמידים והתלמידות. לדברי פרץ, "מערכת החינוך צריכה להתייחס לבעיות הרגשיות והכלכליות של התלמידים".
הרעיון שעומד מאחורי הפרויקט, המכונה "מודל בת ים לחינוך אישי", הוא שתפקידו של המורה במאה ה-21 כמשפך של ידע - נגמר. לדברי פרץ, כ-12 אלף מהתלמידים במערכת החינוך של בת ים, עד גיל תיכון, לומדים כיום במתכונת מיוחדת, שבה המורים נהפכו למאמנים אישיים. "כשראינו שמעתיקים את המודל למקומות נוספות, אמרנו לעצמנו שאנו צריכים להוביל את תהליך השינוי החינוכי בישראל", היא מספרת.
התלמידים בבתי הספר בבת ים מתחילים את היום בשעת שחרית, עם סדנת קואוצ'ינג (אימון) העוסקת במגוון הנושאים הרלוונטים לחייהם של התלמידים, מלבד לימודים. חמש שעות חינוך שבועיות אלה הן מעין קבוצת תמיכה, שבה גם מתחייב התלמיד בחוזה לערוך שינויים בחייו.
יו"ר התנועה לבתי ספר קטנים בארה"ב: "מורים מועלים בתפקידם כשהם עוסקים בהוראה"
רותם סלע
11.6.2008 / 7:45