ד"ר דפנה קריב מתחילה להבין באופן אישי מאוד את הביטוי "אין נביא בעירו". קריב, חוקרת בתחום היזמות ושוק העבודה ומרצה בכירה בבית הספר למינהל עסקים של המכללה למינהל, מנסה לקדם מודל אסטרטגי בן ארבעה שלבים שמטרתו מיתוג מחודש של עיר או אזור בעזרת מינוף יזמות מקומית. "מדובר בתהליך מתסכל", היא מספרת. "בעוד שבמזרח אירופה, ובעיקר ברומניה, מביעים בנושא התעניינות גדולה, דווקא אצלנו זה לגמרי לא פשוט".
יזמות מקומית, על פי קריב, היא מה שנותן צבע וייחוד למקום. היא מקטינה הגירה שלילית מהיישוב ומעניקה לתושבים גאווה בעירם. מובן, שמדובר גם בתחום משתלם מאוד - עסקים מקומיים מבוססים מכניסים לרשות המקומית מסים רבים ומהווים מנוף כלכלי משמעותי ליישוב. למרות חשיבות הנושא, רק רשויות מעטות, אם בכלל, מתייחסות לנושא ישירות ומציבות אותו בראש סדר העדיפויות שלהן.
"רוב הרשויות כלל לא יודעות כמה עסקים פועלים בתחומן", מפתיעה קריב. "הסיבה פשוטה: איש לא טורח למפות את התחום. כדי לדעת בדיוק כמה עסקים נפתחו, נסגרו, כמה פעילים או לא פעילים דרוש שיתוף פעולה בין כמה גורמים בעירייה: מחלקת ארנונה, רישוי עסקים, שילוט ופיקוח. מכיוון שאין אדם אחד שאחראי על התחום באופן בלעדי, אף אחד לא יודע כמה עסקים פעילים ביישוב ובאילו תחומים. ומכיוון שאין מיפוי, לא ניתן לדעת מה עושים עם התוצאות ואיך דואגים למנף את העיר בעזרתן".
תני דוגמה לאפשרויות שהוחמצו.
"המון רשויות מקומיות רוצות למתג את עצמן בעזרת אקדמיה, או במלים אחרות - להקים בשטחן מכללה; ערים אחרות רוצות למשוך אליהן היי-טק. אלה בשני עוגנים שכבר הוכחו כמושכי עובדים וצרכנים, שסביבם נוצרות יזמויות מקומיות נוספות, אבל מי אמר שהליבה העסקית הזו מתאימה לכל רשות? יש כיום המון מודלים שבעזרתם ניתן למקד את היזמות המקומית לתחום ספציפי שייהפך לבסיס היזמי של העיר. חולון, למשל הולכת על תרבות; זכרון יעקב היא דוגמה למקום שמינף נוף והיסטוריה. כל ישוב צריך לחשוב על הכיוון המתאים לו ולטפח יזמות שתומכת בכיוון זה".
ומה מונע מיישוב להגדיר לאיזה כיוון הוא רוצה ללכת?
"חוסר מודעות לנושא, לעתים גם חוסר מחשבה. אצלנו לא ממש חושבים אסטרטגית. מדהים לראות איך במקומות כמו מונטריאול - שהיא עיר יזמית בנשמתה - חושבים כל הזמן על העמקת התהליך, בעוד שאצלנו חושבים בדרך כלל רק עד לבחירות הבאות. תהליך כזה דורש עבודה, מאמץ, שיתוף גורמים שונים וכמובן - כסף. ראש רשות צריך להזיז את הטוסיק שלו ולצאת ממשרדו הממוזג, הוא ואנשיו, כדי לעשות שינוי. מדובר בתהליך שדורש הירתמות, ולעתים לאנשים הרבה יותר נוח לשמור על הקיים מאשר לחפש את החדש והשונה".
מה כבר יש בעיר?
השלב הראשון בתהליך מיתוג מחדש של עיר בעזרת יזמות מתחיל בשאלה מה כבר יש בה. "הרעיון הוא לעשות מיפוי אמיתי של כל העסקים הקיימים ביישוב, לבדוק מה גודלם, באילו תחומים הם פועלים, היכן הם ממוקמים ומה מפריע להם לגדול. מדובר בתהליך שצריכה לעשות חברה חיצונית, שדורש ירידה לשטח, ראיונות עומק, רישום, פנייה לגורמים שונים - מהאחראי על רישוי העסקים ועד למשרדי מס הכנסה. בעזרת המפה אפשר להבין את הטרנדים ואת החוסרים של היזמות המקומית. זה שלב בן שלושה עד ארבעה חודשים. הוא לא פשוט, אך אפשרי, ובלעדיו אי אפשר להמשיך קדימה".
השלב השני הוא הגדרת היעדים ויצירת סדרי עדיפויות בעזרת מעורבות התושבים. "אחרי שלמדנו מה יש לנו, צריך להתחיל לחשוב מה היינו רוצים ולמה", אומרת קריב. "האם אנחנו רוצים למשוך אנשים נוספים לגור בעיר? למתג אותה מחדש? לעצור פשיעה במקומות מוזנחים? לקדם כלכלית עסקים קטנים? כל תשובה תיתן לנו כיוון שונה. הדרך לעשות זאת היא ליצור מפגשים שמורכבים מקבוצות שונות של אנשי העיר - יזמים מקומיים, משקיעים, תושבים ותיקים ופעילים חברתית שיסייעו בכיווני המחשבה. גם שלב זה אורך כמה חודשים". השלב השלישי הוא בניית מודל של עשייה וליווי צמוד שלו.
תני דוגמה למודלים עירוניים-יזמיים פעילים.
"בין המודלים הקיימים, שעובדים נפלא בעיקר בצפון אמריקה, יש מודל שקובע שיזמות עירונית חייבת להתבסס על הקיים, ולא על החדש. לפי מודל זה, הרשות המקומית מעודדת בכל דרך העומדת לרשותה - תקציבים, הקלות וחוקי עזר עירוניים - ניצול של שטחים ומבנים קיימים, הניתנים ליזמים שפועלים בתחומים שונים, כתיירות, אמנות או חינוך. זה מודל שדורש מחויבות גדולה של הגורמים הפעילים ברשות. צריך למפות את המקומות הקיימים, להחליט על הכלים הניתנים, ובמקביל, להחליט את מי רוצים ואת מי לא.
חפשו לעיר עוגן
מודל מוכר אחר הוא מודל הלוויין - הכנסת עסק גדול, למשל איקאה, לעיר כדי שיהווה עוגן שסביבו מתפתחת תעשייה יזמית שלמה. גם המודל הזה דורש עבודת רגליים. ראש הרשות צריך להגיע ליזמים גדולים ולהציע להם את המקום, להסביר למה כדאי להם להגיע, להוריד חסמים. זה מאמץ גדול של חשיבה, מכירה ושיווק. אם יישב בלשכתו, זה לא יקרה מעצמו.
מודל אחר הוא השקעה בחינוך ליזמות מגיל צעיר, תוך עידוד אינטנסיווי של פרויקטים יזמיים מקומיים. ראוי שבכל מקום יידעו על כל המודלים הקיימים, אבל יבחרו איזה מתאים להם ואותו יאמצו".
השלב הרביעי והלא פחות חשוב מתרכז בהערכת הפרויקט. "זהו עקב האכילס שלנו", אומרת קריב. "יש לנו נטייה להגיד: 'או-קיי, הפרויקט עובד - זה מספיק, עכשיו לך הביתה'. זו גישה לא נכונה. אותם גורמים שמלווים את הפרויקט חייבים גם להעריך את הצלחתו, לבדוק חוזקות וחולשות ולהתריע אם הדברים לא הולכים בכיוון הרצוי".
את מדברת על תפישה עירונית אסטרטגית של יזמות מקומית, בעוד יזמות היא עניין פרטי לרוב.
"נכון, אבל חזון ספונטני של יזמים, גם כזה שיוצר שינוי אמיתי, לא מספיק ברמה העירונית. כיום נדרשת אג'נדה. רשות מקומית שרוצה להתפתח, צריכה להיות אקטיווית: להחליט על הדרך, למצוא את היזמים ולכוונם לצרכיה. היא לא יכולה לשבת בשקט ולקוות שמישהו יעשה בשבילה את העבודה".
"ראש רשות צריך להזיז את הטוסיק שלו ולצאת ממשרדו הממוזג כדי לעשות שינוי"
טלי חרותי-סובר
15.6.2008 / 9:02