קווים לדמותו של המיליארדר הישראלי

"הייתי עשירה והייתי ענייה - ותאמינו לי, עשירה זה יותר טוב" (מיי וסט, כוכבת הוליוודית. 1892-1980)

אם היינו מרכיבים את רשימת עשרת עשירי ישראל לפני עשר או עשרים שנה היא היתה שונה באופן דרמטי. השווי של משפחת ורטהיימר, שבראש רשימת ה-500 עלה פי 10 בעשור האחרון ופי 50 בעשרים שנה; יצחק תשובה לא היה שווה אחוז ממה שהוא שווה היום ולב לבייב לא היה שווה אז עשרה אחוז משוויו היום. אבל ההבדל הגדול ביותר בין המועדון של האנשים העשירים ביותר בישראל בשנות ה-80 או ה-90 לבין הרשימה של 2008 הוא כמובן הגלובליות. הרוב המכריע של העושר של עשיריה הפותחת ברשימת ה-500 שלנו מקורו בעסקים בינלאומיים. ישקר שייצרה את העושר של משפחת ורטהיימר היא אמנם חברה ישראלית, אבל פעילותה בארץ היא זניחה. יצחק תשובה הרוויח מאות מיליוני דולרים ביבוא מכוניות מאזדה ופורד לישראל - אבל רוב עושרו נובע מעסקי נדל"ן ואנרגיה בינלאומיים. מלך המשק הישראלי הוא ללא ספק נוחי דנקנר - זאת אחת הסיבות שלא תמצאו אותו בין 50 הראשונים ברשימה. בעידן הגלובלי העושר הגדול נצבר רק אצל מי שפונה לשווקים הבינלאומיים; יש הרבה יזמים שצברו הון משמעותי בעסקים בשוק המקומי אבל הסיכוי שלהם להגיע לראש הרשימה קלוש. השוק הישראלי הוא קטן וההזדמנויות בחו"ל אדירות.

חלק לא מבוטל מהעשירים ירשו מהוריהם את האימפריות העסקיות שאחראיות היום לעושרם הרב. אבל ברוב המקרים הרוב המכריע של העושר נוצר אצל הדור השני - ובעיקר בעשור האחרון - בעקבות ההזדמנויות האדירות שנפתחו בשווקים הגלובליים. ישקר שהעביר סטף ורטהיימר לבנו איתן היתה חברה זעירה בהשוואה לחברה היום ואפילו עידן עופר ואייל עופר שטרם קיבלו את השליטה המלאה בקונצרן של אביהם סמי הצליחו לייצר בשנים האחרונות עושר בסכומים שלפני עשור נראו דמיוניים. מי שלא הצליח להגדיל משמעותית את ההון שקיבלה מאביה היא שרי אריסון שהעניין שיש לה בעוד כיבושים, עוד הצלחות ועוד רכישות הוא כנראה מועט.

אם לפני עשר ועשרים שנה עשירי ישראל היו משפחות שצברו את הונם לאורך עשרות שנים - הרי ברשימת ה-500 של שנת 2008 בולט המספר הגדול של יזמים שלפני 10 או 20 שנה היו חסרי כל. הדוגמה הקיצונית ביותר היא כמובן טדי שגיא. כמה מהעורכים זוכרים את טדי, בחור לא מרשים ולא בולט במיוחד, משיכון ל' בתל אביב מתהלך עם כפכפי האדידס שלו בשכונה באפס מעשה; הם גם זוכרים כיצד הוא הסתבך לפני 15 שנה בפרשת הרצת מניות לא נעימה. אותו טדי נמנה היום על 18 המיליארדרים הישראלים בזכות החזקתו במניות חברת פלייטק שמייצרת תוכנות לעסקי ההימורים באינטרנט. שגיא הקים את החברה, הוביל אותה להנפקה בבורסה בלונדון ולשם הוא גם עקר.

אלה שכן הצליחו לצבור הון משמעותי בלי לפרוץ לחו"ל הם ברוב המקרים בעליהם של העסקים המונופוליסטים והאוליגפוליסטים. הם מרבים לדבר על תרומתם למשק, על אלפי העובדים שהם מעסיקים ועל "תרומה לקהילה", אבל במקביל הם נלחמים בכל מי שמנסה להכניס תחרות בשווקים המקומיים בהם החברות שלהן פועלות: בנקאות, תקשורת, רכב וביטוח הם הענפים הבולטים.

זה הסוג הנדיר ביותר של עשירים בישראל. סכומי הכסף שתורמים עשירי ישראל ביחס ליכולות הכספיות שלהם נמוכים מאוד, אם נשווה אותם למקובל בעולם. בעוד שבארצות הברית תרומות של עשרות ומאות מיליוני דולרים הם תופעה נפוצה בקרב רשימת עשירי הפורבס הרי בישראל אפשר לספור על אצבעות יד אחת את אלה שתרמו יותר מ-100 מיליון דולר. חלק מאלה שיחצ"נו בשנים האחרונות את תרומותיהם בצורה בולטת עושים זאת באמצעות החברות הציבוריות בהן הם שולטים ולא ישירות מכיסם האישי. גרוע מכך - למרות שבישראל יש הרבה מאוד עשירים שצברו בעשור האחרון מאות מיליוני דולרים ורוממות התרומה לקהילה בפיהם, עוד לא קם ולו אחד ששאב השראה מוורן באפט, ביל גייטס ואחרים והודיע שהוא מתכוון להעביר את הרוב המכריע של הונו חזרה לחברה.

מדובר בעשירים שהעושר נצבר אצלהם כמעט בטעות, רק משום שהם פשוט רצו להוביל, לנצח, לחדש ולבלוט. אנשים שרק היזמות לשם היזמות, הניצחון לשם הניצחון מעניינים אותם. אנחנו עוד לא מצאנו אותם, אבל הם בטח קיימים.