הטעויות של בר-און

מי שנחשב מסורתית לאויב מספר אחת של ההסתדרות - נציג המעסיקים, יו"ר התאחדות התעשיינים שרגא ברוש - הוא חבר אישי קרוב של עיני. כך עיני מסוגל לקרוא מעל במה ציבורית להפחתת מס חברות ל-20%, כי זאת הדרך להתמודד עם הלחץ הכבד שיוצר תיסוף השקל על רווחי התעשיינים, מבלי שאמות הספים ירעדו. כך עיני מסוגל לומר, לציטוט, שהמציאות הנוראה של העסקת עובדי קבלן בתנאי ניצול היא באשמת ההסתדרות - משום שההסתדרות היתה כל כך נוקשה בדרישות ההעסקה שלה כל השנים, עד שהיא דחפה את המעסיקים לחפש כל פתרון תעסוקתי, ובלבד שלא להעסיק עובדים קבועים.

יו"ר נציגות העובדים הרשמית של ישראל, שאומר בגלוי דברים כאלה, הוא בוודאי אדם שניתן לנסות ולשוחח עמו על קידום נושאים הקשורים ליחסי עבודה בישראל. למשל, אפשר היה לנסות ולשוחח אתו על האפשרות של ביטול הטבת השכר של פטור ממס על קרנות השתלמות, לשם המרתה בהטבה אחרת. לא בטוח שעיני היה נותן את ברכתו להצעה כזו, אבל הוא בוודאי היה מקשיב והיה גם מנמק לפני שהיה דוחה אותה.

רק ששר האוצר, רוני בר-און, לא עשה אף אחד מאלה בשבוע שעבר. שר האוצר, לכוד עדיין בתפישה כי ההסתדרות היא סוג של אויב שאין צורך ויכולת לנהל אתו הידברות מוקדמת, הנחית על ראשו של עיני את הבשורה כי הוא לוקח לו את אחת מהטבות השכר החשובות לו ביותר - הפטור ממס על קרנות השתלמות - וזאת חודש לאחר שנחתם הסכם השכר במגזר הציבורי עם ההסתדרות.

נו, אז ההנחתה של שר האוצר נענתה בהנחתה מצדה של ההסתדרות: לא תהיה כל הידברות על שינוי המעמד המיסויי של קרנות ההשתלמות. כל ניסיון שינוי כזה ייענה בהשבתה כללית של המשק.

הטעות הטרגית שביצע בר-און, בהתנהלות שלו מול ההסתדרות, היא רק אחת משרשרת טעויות שביצע האוצר בתוכנית הפחתת המסים שלו בשבוע שעבר. ההחלטה התקבלה בסודיות מוחלטת של חלק מאגפי האוצר - אפילו חלק מהבכירים באוצר לא ידעו ממנה - וזאת כאשר משרד רה"מ ובנק ישראל מנהלים עם האוצר דיונים פומביים כיצד יש לנהל את תקציב המדינה. ספציפית, האם יש לאמץ את המלצות קרן המטבע הבינלאומית, ולהכפיף את ניהול תקציב המדינה ליעד של הפחתת החוב הלאומי מ-80% מהתוצר ל-60% מהתוצר עד 2015.

במקרה או שלא במקרה, 2015 היא גם השנה שבה מסתיימת תוכנית הפחתת המסים, ובה אמור להיפער "חור" של 8 מיליארד שקל בתקציב המדינה כתוצאה מהפחתת המסים (אם הפטור על קרנות ההשתלמות לא יבוטל - ה"חור" צפוי לגדול ל-10 מיליארד שקל). ברור שעם חוסר של 8-10 מיליארד שקל בהכנסות המדינה, היכולת להקטין את החוב הלאומי היא אפסית. אם כן, דה פקטו, תוכנית הפחתת המסים של האוצר מסרסת כל ניסיון להכניס שינוי בניהול התקציב, ולהפוך את יעד הפחתת החוב ליעד המאקרו-כלכלי המוביל של ישראל.

אז הנה רשימת ההישגים של תוכנית הפחתת המסים: את ההסתדרות, שהיא כיום מתונה וקשובה יחסית, הצליחו להרגיז; את הדיון על היעדים ארוכי הטווח של ניהול תקציב המדינה הצליחו לסרס כבר באבו של דיון זה; את החוב הלאומי, שנמצא ברמה גבוהה יחסית לעולם ושהוא ירושה כבדה מאוד שאזרחי ישראל משאירים לילדיהם, הזניחו - בניגוד גמור לכל ההמלצות הכלכליות; את שיעורי המס, שלאחר שורה ארוכה של הפחתות בחמש השנים האחרונות נמצאים כבר ברמה עולמית סבירה, העדיפו על פני כל אינטרס כלכלי אחר. וכמובן, את שני ההישגים הכי חשובים שכחנו: פרט לכך שאזרחי ישראל יקבלו את מנת הנחת שלהם, מהפחתת מסים ערב בחירות מסתמנות, הרי שמשרד האוצר הוכיח שוב את נחת זרועו - ואת העובדה שהוא זה שקובע בסוף הכל לכולם. בין אם זה מוצדק וראוי כלכלית, ובין אם לאו.