בת הים הגדולה: האם תצליח נערה בת 18 לעצור את הפיכת חוף הדייגים בפלמחים לכפר נופש?

עם הראסטות המעוטרות בצדפי ים וחלוקי נחל, נהפכה לוסטיג לסיוט של ראש המועצה האזורית גן רוה, שלמה אלימלך, שאחרי שבע שנים של ניסיונות כושלים הצליח, בשנת 2000, לאשר תוכנית לכפר נופש בחוף הדייגים שבפלמחים. לא פחות היא מטרידה את מנוחתם של שני שכניו של אלימלך במושב כפר הנגיד, היזמים אופיר אשר ופנחס מלכה, שב-2004 זכו במכרז של מינהל מקרקעי ישראל לרכישת 72 דונם אדמות מדינה שבחוף. תמורת אחד מחופי הים הטבעיים האחרונים במרכז הארץ שילמו השניים שמונה מיליון שקל בלבד. היתה זו לוסטיג שבחודש ינואר החליטה להתנחל בחוף במחאה על תוכניות הבנייה בו ואט-אט סחפה אחריה אלפי תומכים, כולל שני חברי כנסת, אופיר פינס ודב חנין. בזכותה פתח מבקר המדינה מיכה לינדשטראוס בבדיקת הנושא. בשבוע שעבר תבע המבקר ממשרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל להקפיא את כל ההליכים בתוכנית.



"בכל פעם שאני באה לארץ אני מזדעזעת מהפגיעה בטבע", אומרת לוסטיג, שחיה לסירוגין בדרום אפריקה ובישראל - אמה ילידת יוהנסבורג. "לפני חצי שנה, בדרך משדה התעופה הביתה, נדהמתי מהמחלף הענק שבנו בצומת גן רוה. ואז, יום אחד בינואר, אני נוסעת לפלמחים עם חברה ואנחנו קולטות עמודים וגדרות מפח מגולוון שחוסמות את חוף הדייגים. אמרתי לעצמי, אין מצב שגם את הים לוקחים לנו אנשים רעים וחסרי ערך לטבע שרואים רק כסף בעיניים".



האמנת שתוכלי לשנות משהו?



"היו שזילזלו ואמרו שאני תמימה, שעם כל הכבוד לנו להם יש כוח וכסף. אז להם יש כוח וכסף ולנו האזרחים יש נשמה. אנחנו באים כל יום לחוף, האם לא אנחנו אלה שצריכים להחליט מה יהיה שם? ידעתי שלבד לא אוכל לעשות שום דבר, אבל אם נתארגן נהפוך לאזרח אחד ענק שאף אחד לא יוכל לעמוד מולו. ועובדה, אנחנו מתקדמים, בשבוע שעבר מבקר המדינה עצר את התוכנית וכולם נכנסו להלם".



מאפריקה באהבה



בצהרי יום ראשון מתפרצים אל בית משפחת לוסטיג במושב בית עובד כל בני המשפחה המורחבת, כולל האחיינית, הדודה והדוד. "וואט'ס אפ וית' דה ביץ'", שואלת הדודה ומניחה על השולחן סל קניות.







בעלה, בכיפה וסנדלים ועטור זקן עבות, מסתלבט עם בת אחותו: "רחמנות, איזה נזק עשית ליזמים שם, 18 מיליון הלכו, שמונה מיליון שילמו למדינה ועוד עשרה מיליון תשלומים שונים. והאדמה! הרסת אותם ביום אחד, רחמנות עליהם".



יוכבד, אמה של עדי, רפלקסולוגית, הכירה ביוהנסבורג את בעלה, יאיר, סקיפר מחדרה. הם נישאו בדרום אפריקה ונולדו להם שתי בנות ובן. עדי היא הקטנה, וכשהיתה בת שלוש עלו ארצה, לנוה מונוסון. אחר כך התגרשו ההורים והילדים עברו עם אמם לבית עובד. בארץ למדה עדי בבית הספר האזורי עיינות וכעת היא משלימה בגרות בתיכון אקסטרני. את המודעות הסביבתית, היא אומרת, הביאה מאפריקה. "שם התאהבתי ביופי של הטבע, בנופים המדהימים, בגוונים הרבים, אבל לא עסקתי בפעילות סביבתית. תמיד רציתי ללכת להפגנות נגד פגיעה בטבע, או בעד בעלי חיים, כי אני צמחונית, אבל אף פעם לא יצא לי ללכת ממש, עד שגיליתי את הבנייה בפלמחים".



אחרי שגילתה את הגדרות בחוף היא מיהרה למחשב. "התחלנו לחפש חומר באינטרנט וחברה של אחותי מצאה את התב"ע, ושם היתה תוכנית מאושרת לבנייה של מלון. הגילוי הזה הטריף אותנו ואחותי פתחה קבוצה בפייסבוק, 'Help Us to Save Palmahim', כדי לגייס תומכים".



"איף יו בילד איט דיי וויל קאם", אומרת המנטרה בסרט "שדה החלומות", והם באו. "כבר בהתחלה פנה אלינו חבר קיבוץ פלמחים שהיתה לו הרבה אינפורמציה על התוכנית, ובהמשך פנו אנשים רבים שהציעו עזרה. בפגישות הראשונות הבעתי חשש שאם לא נישאר בקרקע 24 שעות ביממה נבוא יום אחד ונראה שהתחילו לעבוד. אמרתי לחברים שחייבים להישאר בשטח ברציפות".



זה היה בינואר, חורף.



"נכון, אבל כל כך הרבה אנשים הגיעו לעזור שזה היה ממש נפלא. הצטרפו מכל הגילאים ומכל קצות הארץ, מראש פינה, נתניה. היום אנחנו כבר 7,000 חברים. כולם שמו יד וכל אחד הביא משהו. אנשים שאנחנו לא מכירים הביאו דום, אוהל עגול ענק, אחרים הביאו שמיכות, ציוד, אוכל. באחד הימים הראשונים ישבנו קפואים מול מדורה בלילה ושני אנשים מנס ציונה שעברו במקרה הביאו יריעת ברזנט ענקית, משהו מטורף. חצי שעה אחרי שאירגנו את הגג התחיל לרדת גשם זלעפות. באחת מסופות החורף הסככה קרסה ואנחנו רצנו לאוהל העגול שנותר שלם בצד. הקפדנו להיות עשרה אנשים לפחות בכל פרק זמן. בהמשך היו גם 100, ולאירועים הגדולים שעשינו עם מוסיקה מדליקה והרבה אהבה הגיעו מאות".



בתחילת מארס נרשמה תפנית חדה ומשמחת בעלילה, כאשר לחוף הדייגים באו חברי הכנסת, חנין ופינס. לוסטיג: "עשינו להם סיור באתרי העתיקות בשטח המיועד לבנייה, הצבענו על דברים שהולכים להרוס, אירחנו אותם באוהל ההסברה. כבר בתחילת הביקור הם היו מזועזעים למראה שער הברזל, העמודים והגדרות שתחמו את ה-70 דונם של היזמים. הם אמרו שהם בשוק, בעיקר משום שמדובר בתוכנית מאושרת. פינס אמר: 'אני לא מבין איך היד לא רעדה למי שחתם על הדבר הזה'. אחרי הביקור הם כינסו מיד את ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, והזמינו אותנו כמובן. אנחנו היינו בשמים, שמים עלינו, זה מצליח. זה היה הכי משמח בעולם".







"תכלס, זה נוף ילדותי, אבל הגעתי לשם בגלל המחאה", משחזר פינס. "גיליתי ילדה אחת משגעת וחבורה מופלאה של אנשים צעירים עם אידיאלים במלוא מובן המלה. הם מוכיחים שלא פג תוקפה של המחאה האותנטית. לצערי ראיתי שם גם את הנציגים המלגלגים של היזמים ואז גמלה בלבי ההחלטה ללכת על זה בכל הכוח. תוך שבוע כינסתי את ועדת הפנים והגנת הסביבה שאני עומד בראשה ודרשתי לשלוח נציג מכל הגופים הרלוונטיים. נציג מבקר המדינה השתתף בדיון, קיבל מידע מגוון ולאחר חודשיים החליט לערוך בדיקה ראשונית שבה התברר שיש דברים בגו והבדיקה הפכה לחקירה".



איזו הפתעה



פרוטוקול ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה מחודש מארס מעלה תהיות רבות באשר לקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלות החלטות במוסדות התכנון, ולא פחות מכך באשר לדרך שבה נמכרים נכסי מדינה ליזמים פרטיים. איזו הפתעה.



"חוף הדייגים" שוכן בלב נחל שורק, מדרום לקיבוץ פלמחים ומצפון לחוף הרחצה המוכרז. השטח שנמכר ליזמים ממוקם בין שני מצוקי כורכר ועד עתה שימש כחוף פתוח הגולש מכביש השירות אל קו המים, מרחק של כ-300 מטר. השטח ידוע כתל ארכיאולוגי, ועד עתה נחשפו בו שתי גתות עתיקות, באר מים ואמת מים זעירה ששימשה להולכת מי השקיה מהישוב הגבוה אל השטחים החקלאים.



מנכ"ל רשות העתיקות, שוקה דורפמן, נדרש בכנסת לשאלה מדוע ב-2007 נתנה הרשות את הסכמתה לתוכנית הבנייה בשטח המוכרז כאתר עתיקות. הוא הסביר שהגיע עם היזמים לסיכום על פיו הם יתחזקו את העתיקות בין בנייני כפר הנופש. "מאיפה יש לי כסף לחפור את התל?" שאל דורפמן, ופינס הטיח בו: "מזל שיש יזמים כלכליים שעושים את העבודה שלכם... יש פה דברים שצריך להציל אז נפריט אותם? זאת אומרת, כדי לשמר ערכי נוף ומולדת, כולל ארכיאולוגיה ועתיקות, נפריט הכל ליזמים והם ישמרו לנו על זה?" דורפמן השיב שאין לו ברירה: "יש אתרי עתיקות שאני הולך לכסות כי אין לי כסף... למדינה אין יכולת להחזיק אתר עתיקות בלי שיש בו הכנסות. עיין ערך הפסיפס במגידו. אתה יודע שנכסה אותו? אתה יודע איזו טרגדיה זו?".



היזם מלכה התלונן מצדו על חוסר הצדק שבטענות נגדו. "עד היום, בחוף הזה רק מתפרעים", אמר. "כל מה שמוגדר כטבע לשימור נרמס על ידי ג'יפים וטרקטורונים, הבאר היא מאורת סמים ושירותים ציבוריים. על זה אף אחד לא מדבר, על זה אף אחד לא בא להגן". משם המשיך להדגשת סבלו: "אנחנו לא גנבנו, לא שדדנו ואנחנו מוכפשים מעל כל ערוץ תקשורת. אנחנו מואשמים בשחיתות, בקנוניה, בקומבינה, בגניבה, מתוארים כאנשי עולם תחתון. אנחנו מאוימים... זרקו פצצות סירחון ומאיימים לזרוק רימונים. קיבלתי הכשר מכל הגורמים שעסקו בתוכנית הזאת. עד שניגשתי למכרז, הכל התנהל כדין. יום אחרי זכייתנו במכרז קיבלנו טלפונים מחברים שאמרו לנו שאנחנו כנראה נפלנו על הראש אם לקחנו על עצמנו ליזום מיזם תיירותי במדינת ישראל".



נציג משרד התיירות הודה מצדו בדיון שמשרדו נתן את הסכמתו לתוכנית בוועדה המחוזית מבלי שנערכה בדיקה להיתכנות הכלכלית של כפר נופש בחוף. מביך מזה היה ההסבר של נציג מינהל מקרקעי ישראל, דוד אמגדי. הלה סיפר שהקרקע החופית נמכרה בשמונה מיליון שקל במסגרת הנחה של 50% שנתן המינהל לכל רוכשי קרקעות בשנת 2004. כאשר שאל אותו ח"כ חנין אם היתה זו "מדיניות כללית של מכירת חיסול", השיב אמגדי: "החלטה גורפת, לא מכירת חיסול. באותה תקופה המשק היה בהאטה והיתה כוונה להאיץ את הפעילות הכלכלית".



חנין הקשה: "הערכת השמאי נראית לך סבירה?" ואמגדי השיב: "לכן אני הולך לשמאי הממשלתי, שהוא הגורם המקצועי בהערכת קרקע, ומבקש ממנו שומות". אמגדי אישר עוד שהזכייה במכרז נחתמה ב-21 באפריל 2004, ארבעה חודשים לפני שאושר החוק להגנת הסביבה החופית שאוסר בנייה במרחק 300 מטר מקו המים.



אבל אמגדי לא דייק. בעת איסוף המידע מאז החל המאבק בתוכנית התברר שהערכת השמאי לא ניתנה על ידי שמאי ממשלתי, אלא על ידי שמאי פרטי שפעל בשירות המינהל. יותר מזה: התברר שכבר במינהל עצמו היה מי שבדק את תקפות ההערכה של השמאי הפרטי ומצא שמכירת החוף היא רעיון גרוע. בחוות דעת שהוציא במארס 2004 השמאי של מחוז מרכז במינהל מקרקעי ישראל, יצחק עדן - במסגרת ביקורת שערך על עבודת השמאי החיצוני לצורך הערכת חוזה החכירה עם היזמים ל-49 שנים - נקבע מפורשות כי "אין היתכנות כלכלית לכפר נופש, ואי לכך יש לדחות את המכרז עד שיהיה שיפור ברור בענף התיירות".



חוות הדעת מעלה תהייה נוספת. בהיעדר "היתכנות כלכלית לכפר נופש" אמור היה המינהל, כבעל הקרקע, להתמודד מול השאלה אם מאחורי התוכנית המוצהרת לבנות כפר נופש הסתתרה בעצם כוונה לבנות מגורים רגילים או דירות נופש פרטיות. רמז לתשובה אפשר למצוא בבקשת היזמים לקבלת היתרי בנייה, שבאה בעקבות אישור תוכנית הבינוי בספטמבר 2007, שבה ביקשו להגדיל את יחידות הדיור המתוכננות.



"השאיפה להגדיל את יחידות הדיור היא כדי לאפשר סוויטות גדולות יותר לאורחים של כפר הנופש, כפי שמקובל בעולם", מגיב עו"ד אמיר חן בשם היזמים. "הטענה שכאילו מסתתרת מאחורי הגדלת הדירות כוונה כלשהי אינה ממין העניין. היזמים ביצעו היתכנות כלכלית של הפרויקט התיירותי והגיעו למסקנה שהם מסוגלים להציע מוצר תיירותי שלא נראה כמותו על חוף הים בישראל, והם מצהירים שהבדיקה שערכו לא לקחה בחשבון אפשרות של מכירת דירות למגורים. כל ההתרחשות מסביב לתוכנית מוכיחה שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להיות יזם בישראל. מכל עבר זורקים רפש בגלל חששות לא ברורים של הממונים על מוסדות התכנון".



ממינהל מקרקעי ישראל נמסר: "בתחילת מכתבו של השמאי הממשלתי מיום 3.3.2004 נקבע כי שומת השמאי, שעל בסיסה שווק המכרז, היא בגדר הסביר. המינהל ימשיך ויקפיד על כך שהיזם יעמוד בתנאי התוכנית ויבצע את כל מטלות הפיתוח בהתאם להוראות התוכנית".



ציני ומרגיז



לוסטיג אומרת שהיא נטולת כל ידע ביורוקרטי, ולמעשה, היא צוחקת, נותרה כזאת. "גיליתי המון מושגים מתחום חוקי הבנייה שבחיים לא רציתי לדעת עליהם, אם כי כאשר קולטים אותם הכל נראה פחות מסובך. בהתחלה הייתי עושה הכל, או לפחות ניסיתי. למשל פניתי למועצה האזורית גן רוה אבל קיבלתי רק תשובות מצחיקות, כמו 'לא עונים לטלפון', או 'לא מדברים עד השעה ארבע', אלא שבארבע לא ענו כמובן. ניסיתי להגיע לראש המועצה, מוני (שלמה) אלימלך, ואף פעם לא קיבלתי מענה. בהמשך הוא גם לא הגיב לעיתונות. כתושבת מקומית לא היה לי שום מקום נורמלי לראות מה קורה בחוף פלמחים, חרף הזכות המלאה שלי. גם מהנדס המועצה לא רצה לדבר איתנו. מזל שמצאנו את התב"ע באינטרנט. נציגים רשמיים של המועצה אפילו לא טרחו להגיע לחוף".



והיזמים? 



"איתם היה לנו רומן ארוך. ממש במקרה גיליתי באינטרנט ידיעה עיתונאית קטנה משנת 2004 על כך שמינהל מקרקעי ישראל מכר להם את החוף בשמונה מיליון שקל. אני זוכרת שצעקתי מרוב כעס, אף אחד מאיתנו לא הבין איך דבר כזה קרה. התחלנו לחפש חומר על היזמים וגילינו שאין להם שום ניסיון בתיירות, להפך, אחד מתמחה בקראווילות והשני הסתבך במיזם מגורים לא מאושר בראשון לציון.



"לביקור של פינס וחנין בחוף הם באו עם דוברת ושמרו על פרופיל נמוך. בכנסת הם כבר צעקו ואפילו איימו לסלק אחד מהם מהישיבה. באיזשהו שלב הצענו להם להקים מיזם אקולוגי, והם השיבו: 'נעשה את זה הכי ירוק שאפשר'. למראה הבטון שהם שפכו לחיזוק עמודי הברזל התשובה שלהם נשמעה לנו צינית ומרגיזה, אבל גם הם הביטו בעיניים כלות בפעילות המתעצמת שלנו".



בשלב מסוים היה ברור לה ולחבריה שהם חייבים למקצע את המאבק. "אחד האנשים הראשונים שסייע בקטע הזה הוא אורי מצקל, עורך דין צעיר שלקח על עצמו את איתור המסמכים של תוכניות הבנייה וגם ניסה להבין מה היה בדיוק במכרז של המינהל". באמצעות כספי התרומות שגויסו על ידי מטה המאבק נשכרו שירותיהם של עורכי הדין נעמי וייל ואלי קריסטל, שניהלו את המאבק הציבורי נגד מתחם איקיאה בראשון לציון.



"אנחנו חייבים לארגן עוד המון המון כסף", מתלוננת לוסטיג, ומפנה טרוניה לארגונים הירוקים שנרדמו בשמירה. "קודם כל הזדעזענו לגלות שגופים כמו המשרד להגנת הסביבה, רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע ורשות העתיקות, נתנו את הסכמתם לתוכנית או שעברו עליה בשתיקה. זה הרתיח אותי. איך הם לא עשו שום דבר עם הסיפור הזה? בשביל מה הם קיימים? גופים ירוקים ממשלתיים היו אמורים לגלות לציבור את התוכנית הזאת, אני לא הייתי אמורה לבוא מדרום אפריקה כדי לגלות אותה לציבור הישראלי".



מה עם הגופים הירוקים הלא ממסדיים?



"מהם קיבלנו עזרה באירועים ובכרזות, אבל אנחנו מצפים מהם גם ליותר נחישות משפטית. בשלב מסוים הם באו ואמרו: אנחנו מוכנים להתעסק עם ההתנגדות לבנייה במרחק של פחות מ-100 מטר מהחוף בלבד, כי בעת אישור התוכנית בשנת 2000 החוק של ה-300 מטר (חוק ההגנה על הסביבה החופית מ-2004) לא היה בתוקף. אבל 100 מטר זה לא מספיק ולא נותן שום דבר, כפר הנופש הזה לא צריך להיות שם בכלל".



בתי המשפט לא יקנו את זה.



"זה מה שעצוב, ובגלל זה הירוקים ויתרו מההתחלה ולא חיפשו נקודות אחיזה לביטול התוכנית, כמו שעשה מבקר המדינה למשל. אגב, המבקר כתב לנו מכתב תודה והודה על כך שפנינו אליו והערנו את תשומת לבו לדבר הזה".



לא חשבתי לוותר



ארבעה חודשים בילתה לוסטיג על החוף, ישנה בו כל לילה כולל סופי שבוע, בלי טלוויזיה ומחשב, רק עם החברים, הים והאידיאלים. אבל בבוקר אחד בסוף החודש שעבר, כאשר היא ודיירי המאהל עזבו אותו לצורך עיסוקיהם, הגיעו לשטח כעשרה אנשי אבטחה חמושים מהסיירת הירוקה של מינהל מקרקעי ישראל והחלו לפרק אותו. שני תומכים מבוהלים מיהרו להזעיק את חברי הגרעין המייסד, אבל הם איחרו את הרכבת.



"רצתי לשם עם החבר שלי אבל מצאנו רק עשן מיתמר וערימה חרוכה של עשב טבעי והמון ציוד", מספרת לוסטיג בכעס. "שוב הרגשה מזעזעת. כאילו שרפו לי את הבית. לגמרי. היינו על סף בכי, אבל הצלחנו להתמקד בדיווח לחברים ובניסיונות לתקן את המצב. לא יכולנו להרשות לעצמנו לשקוע בעצב ובאסה. את הדום הגדול ואת אוהל ההסברה הם החרימו, חלק מהציוד הם לקחו בטנדרים וחלק אחר הם פשוט שרפו. היו שם מזרנים, צעצועים של ילדים, אוכל, שמו הכל בערימה ושרפו. אחר כך הם מסרו לתקשורת שזו היתה פסולת, כנראה שהמזרנים שעליהם ישנו ארבעה חודשים נתפסת כפסולת בעיניהם של אנשים מסוימים".



"פינוי הציוד נעשה לאחר שניתנו לפולשים מספר התראות אישיות", מוסר המינהל בתגובה. "במסגרת פינוי הפלישה פעלו פקחי המינהל כנהוג במקרים אלה, ערכו רישום מדויק של כל הציוד והעבירו לאחסון. לאחר פינוי המאהל נותרה בשטח פסולת רבה שהותירו הפולשים, היא נערמה ובוערה כדי למנוע פיזורה בחוף וזיהומו. למעט שני מזרנים מלאי פשפשים לא נשרף ציוד אישי של הפולשים".



זמן קצר לאחר שלוחמי הסיירת הירוקה עזבו הגיע לשטח איום חדש. "הופיע בריון עם ג'יפ", משחזרת לוסטיג. "כאשר הוא ראה שאנחנו מצלמים ומתעדים הוא כיסה את מספרי הרכב בניילונים, ובזמן הזה הוא איים עם הידיים וצעק לעבר אחותי: 'עוד פעם את מכוונת אלי את המצלמה אני אשחט אותך'. ואז הוא נכנס לאוטו והתקרב אלינו, לאחותי, אני נבהלתי וממש פחדתי, למרות שהיו שם מספיק אנשים אם הוא רק היה מעיז להרים יד. הוא איים שוב: 'אני אשחט אותכם, אני אוציא לכם את העיניים'. היה מאוד מאוד לא נעים. הוא הלך ו-60 שניות אחריו הגיע היזם, פיני מלכה, שעמד ובחן אותנו מרחוק עם ארבעה אנשים".



אירוע הפינוי והשריפה רק דחף אותם להמשיך במאבק. עמותת "צלול" תרמה להם 6,000 שקל לרכישת אוהל גדול והשבוע הם כבר חוזרים לשטח, הפעם תוך נקיטת צעדים שימנעו את ההגדרה שלהם כפולשים. "תראה עם מי עוד אנחנו מתמודדים פה", היא מוחה, "עם נציגים של המדינה שבאים ושורפים לאנשים כמונו ציוד. לא האמנתי שנציגי גוף ממשלתי מתנהגים ככה, זו בריונות לשמה. מנגד, אם זה המוסר של האנשים שאנחנו מתמודדים מולם אז אין מצב שהם ינצחו אותנו".



איך יסתיים המאבק הזה?



"מצוין. זה שהיינו שם כבר גרם לכך שלא בנו ולא התקדמו, אם לא היינו שם אף אחד לא היה שם לב. מישהו היה יודע איזה היתרי בנייה ינפיקו להם? לגבי ההמשך אנחנו מאוד מאמינים בחקירה של מבקר המדינה כי המכרז הזה לא נראה הגיוני כלל וכלל".



לא התעייפת?



"לספר לאנשים לא על משהו שאתה יוצר אלא על משהו כואב שאתה רוצה לעצור, זה קשה ומתיש. אבל לרגע לא חשבתי לוותר".



לפחות הכרת במאהל גם את חבר שלך, רע פסטרנק.



"כן, רע, הוא היה אחד מהחבר'ה שבאו לעזור לנו בהתחלה, וכאשר נפגשנו נוצר חיבור מיידי".



פסטרנק, בוגר יחידת אגוז בן 24, מלווה את לוסטיג מהבית לגיחה נוספת לחוף. כאשר הוא יוצא מהמים בשיער ארוך וזקן נוטף הוא מדבר על צעירים עם אחריות ומחויבות אישית: "המשמעות היא שאם אתה מאמין במשהו אז אפילו שההורים שלך מתעלמים, והמורים מתעלמים, והחברה מתעלמת, והעיתונות מתעלמת, והממשלה מתעלמת, אם לך נראה שמשהו לא בסדר אז הוא לא בסדר. לך על זה, גם אם צריך לומר המלך הוא עירום. בקטע של פלמחים הוא וואללה עירום".



לוסטיג: "יש המון אנשים שאכפת להם, אבל זה בדיוק העניין, שמוסדות השלטון כל כך מתישים את האנשים שברגע שהם רואים שמשהו לא בסדר, הם לא חושבים שיש אפשרות לעשות משהו. 'כי אין סיכוי, כי אין מה לעשות'. אלה היו האנשים שהיו משגעים אותי ממש. מה זה אין מה לעשות? יש כל כך הרבה מה לעשות".



פסימיות זהירה



רוב אנשי המקצוע שמעורבים בתוכנית בפלמחים סבורים שאין הרבה סיכוי לבטל את האישורים שניתנו לה בשנים 1996 ו-2000, או למנוע את מתן היתרי הבנייה, שמבוקשים כעת בהסתמך על תוכנית הבינוי שאושרה על ידי הוועדה המחוזית ב-2007. "מדובר בסוגיה מהותית הקשורה מצד אחד לזכות הקניין וסופיות הדיון, ומצד שני לאינטרס הציבורי", מסביר הממונה על מחוז מרכז במשרד הפנים, ד"ר שוקי אמרני. "האדם הסביר, זה שבא מהמקום הישר והטוב, רוצה לדעת שכאשר תוכנית מאושרת הוא יכול לכלכל את מעשיו בהתאם לאישורים שניתנו. מנגד, רצוי שלמוסדות התכנון תהיה הסמכות לשנות החלטות שהתקבלו ובדיעבד התברר שהן שגויות או שאינן מתאימות למצב הקיים.



"במקרה של פלמחים", הוא ממשיך, "כאשר הוועדה המחוזית נדרשה ב-2007 לדון בתוכנית בינוי לתוכנית שאושרה, היא קבעה הנחיות כדי להגן על חוף הים, אבל היא לא היתה רשאית לבטל את התוכנית. אגב, זו תוכנית שלא היתה עוברת לאחר קבלת החוק להגנת הסביבה החופית בשנת 2004. לפיכך, עם כל הצער שבדבר, נותר לנו רק להגביל את הבנייה, כדי שתובטח תנועה חופשית של הציבור אל קו המים, ישמר קו ה-100 מטר מהמים לפי תמ"א 13, ועוד שורת הנחיות שהעברנו לטיפול הוועדה המרחבית ובלעדיהן לא יינתנו היתרי הבנייה".



אמרני, זוכה אות תנועת "אומץ" לשנת 2007, מפנה לערעור של המדינה בעתירה של יזמי "צוקי ארסוף" בגעש. בית משפט המחוזי קיבל את טענת האחרונים לקבלת היתרי בנייה בכפוף לתוכנית מאושרת, אף שלדעת המדינה זו סותרת תוכניות קיימות. "בגלל הניואנסים קשה להקביל בין המקרים, אבל הנושא העקרוני המשותף הוא: האם מוסד תכנון ציבורי שמבחין בהחלטה בעייתית רשאי לשנות את החלטתו שלו. אני סבור שוועדה מחוזית חייבת להביע את דעתה, לבטל או לשנות, ובלבד שהיא משתכנעת כי ההחלטה שהתקבלה בעבר אינה ראויה בצורה קיצונית. הסוגיה הזאת מוטלת כעת לפתחו של בית המשפט העליון".



ח"כ פינס לא ממתין לבית משפט. יחד עם ארגון "אדם טבע ודין" הוא מקדם חוק שיתמודד בעתיד עם הסוגיה. "הצעת החוק", מסבירה נציגת אדם טבע ודין, עו"ד נירית לוטן, "אומרת שתוכנית שעברו שמונה שנים מאז שקיבלה תוקף, אי אפשר להוציא מכוחה היתרי בנייה לפני שבודקים את התאמתה לתוכניות קיימות, מחוזיות וארציות, ולמגמות התכנון העדכניות. אם ועדות התכנון הרלוונטיות היו בודקות את מכלול השיקולים, הן לא היו מאשרות תוכנית כמו זו של פלמחים".



תקוותם של כל המתנגדים לתוכנית תלויה כעת בחקירה שמנהל מבקר המדינה. אם המבקר ימצא פגם מהותי בהליכי התכנון, או ימצא לנכון שהתעלמות המינהל מחוות הדעת של השמאי המחוזי, יצחק עדן, היא מהותית, תיתכן פסילה של התוכנית או של המכרז למכירת הקרקע.