ביום שני השבוע, ישב ארקדי גאידמק בלשכתו שבמשרדי מפלגתו בירושלים, ועסק בספירה. "לשכה" היא מלה לא לגמרי הולמת לתאר את החדר ההדור אך חף מכל זיהוי אישי. השולחן המשרדי הגדול נראה כאילו הגיע זה עתה מהחנות, המדפים חשופים, את הקיר מעטרים רק תמונה ענקית של מנחם בגין ודגל בית"ר ירושלים מרוט, שנפגע מקאסם בביתו של ילד בשדרות. כל השאר - מזכרות, מכתבי תודה, תעודות הוקרה - נצברים בערימות ענק בחדר קטן מרוחק. הריקנות הזאת מעוררת תחושה של תפאורה, כאילו בעלי הנכס טרם החליט אם בכוונתו להישאר כאן, ריקנות שעומדת בסתירה לפעילות המפלגתית הרוחשת קומה אחת מתחת.
שישה חודשים לאחר הקמת המפלגה, כשישה חודשים לפני הבחירות הצפויות, "צדק חברתי" על המפה. שלשום נפגש גאידמק עם אלוף (מיל') גיורא איילנד, במאמץ לגייסו לניסוח המצע המדיני-ביטחוני של המפלגה - שלב נוסף לא רק בהיערכות לבחירות, אלא בהשגת "הכשר" ציבורי. איילנד, בעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, המ"פ מאנטבה, הלוחם מהחווה הסינית, ומפקד גבעתי - הוא חותמת כשרות, גם אם בסופו של דבר הזיווג בין השניים לא יעלה יפה.
בשבוע שבו הנפיק כותרות כלכליות נוסח: "התרוששתי" (15.6 ,TheMarker), היה גאידמק עצמו עסוק בספירה של הונו ובחישוב מספר המנדטים שהוא חוזה למפלגתו. יש קשר הדוק בין הדברים. הפופולריות של גאידמק נגזרת מתחושת הכל-יכול שהוא זורה סביבו. ההצהרה "התרוששתי" מציגה אותו כאחד העם, עוד ישראלי שנקלע לקשיים כלכליים, פוגעת, אולי, בתדמיתו. "את צודקת, אני ער לבעיה", הוא אומר.
במקום לטעון, כמקובל, שדבריו הוצאו מהקשרם, גאידמק מכנה את הראיון ההוא ב-TheMarker תאונה תקשורתית. "אמרתי שאני עובד באחוז אחד מיכולתי ומה שיצא, זה שנותר לי אחוז מהוני", הוא אומר ומבקש להדגיש, כי זה כלל לא משפיע על פעילותו הפוליטית. "מימון המפלגה ומימון מערכת הבחירות מוגבלים ממילא על ידי החוק, שאנחנו מקפידים לפעול במסגרתו. אין לזה שום קשר להיקף של רכושי", הוא אומר. "אני גם לא חש דאגה אצל הפעילים או המועמדים. ואני יודע את הלכי הרוח, כי אני מעורב בכל דבר. הרי המפלגה הזאת יונקת את מעמדה ממני ומיחסי הציבור שלי - שהם, במקרה, גם החיים שלי".
מן הבמה עליה הוא משחק את חייו, הוא משקיף על השחקנים ומגיע למסקנה ש"בחברה הישראלית המפולגת לכל אחד יש תיוג - אביגדור ליברמן הוא 'הרוסי', ביבי נתניהו 'האשכנזי', מאיר שטרית 'הספרדי'. לי יש יתרון: אני לא נופל בשום קטגוריה. אני גאידמק, היהודי".
יהודי כן, ישראלי - לא לגמרי. לפני שנה נתן לציבור כמתנת חג ליום העצמאות את גני יהושע, אבל את יום העצמאות ה-60 למדינה, כשריח בחירות באוויר, בחר המועמד לעשות ברוסיה. בין השאר, השתתף שם בטקס ההכתרה של הנשיא החדש, דמיטרי מדוודב, שנערך באותו שבוע. גם העברית עדיין קשה שפה והוא מדבר באנגלית. גאידמק מתעקש שגם זה יתרון: "אני יכול לתקשר עם חצי מהעם בשתי שפות שאני יודע היטב - רוסית וצרפתית. אבל אני לא עושה את זה. אני פועל לפי חוש, וברור לי שאם אשתמש היטב בשפה מסוימת, זה יסמן אותי. עם האנגלית המוזרה שלי, אני אוניוורסלי".
סקרים אחרונים מעניקים לצדק חברתי 6-4 מנדטים. גאידמק מדבר על 18 שיבואו, על פי הניתוח שלו, ממאה אלף מתפקדי המפלגה ומשפחותיהם, מאוהדי בית"ר ומאותן נשים מזרחיות שבחרו בו באיזה משאל כגבר עמו היו רוצות לצאת לארוחת ערב, משאל שהוא מצטט בחדווה.
בונוס במגזר הערבי
בעוד השיחה הזאת מתנהלת בקומה העליונה של בנין המפלגה בירושלים, הקומה התחתונה רוחשת פעילות. עוסקים כאן בו זמנית בהכנות לבחירות המוניציפליות ולבחירות לכנסת, ובמירוץ האישי של היו"ר לראשות עיריית ירושלים. לשעה קלה משתרר שם שקט, כשצוות הדוברות יוצא לפגוש את וואליד אל עומרי, הכתב הבכיר של אל-ג'זירה, כדי להציע לו כתבה על המפלגה ופעילותה במגזר הערבי. אל עומרי מבטיח לשקול.
הרכש האחרון של המפלגה הוא הדובר החדש, אבירם זינו, עד לא מכבר כתב נחשב באתר ynet. לצדו עובדת דוברת המפלגה למגזר הערבי, אילהאם שחברי מדבוריה, עד לא מכבר העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ נדיה חילו (עבודה). בשני המקרים הרימו הקולגות גבה, אך תהליך הלגיטימציה של גאידמק מתקדם בקצב מואץ.
שחברי מספרת כי התגובות הראשונות שקיבלה ברשת החברתית פייסבוק נעו בין הפתעה לגינוי - "קידום זה יפה, אבל מנדיה לגאידמק?" כתבו לה שם. בסופו של דבר, הפכה היא עצמה לאייטם בעיתונות בערבית. "זוהייר בהלול ריאיין אותי ברדיו, ולא עשה לי הנחות", היא מספרת. "אבל בסוף גם הוא אמר שהלוואי שהמפלגות הערביות ימנו נשים לתפקידים כאלה. תראי איזה מצב: במפלגת העבודה יש שלושה חברי כנסת ערבים, מתוכם שר אחד, ואין להם בכלל דובר למגזר הערבי. המינוי שלי נתן לגאידמק הרבה נקודות בונוס". למה בונוס? "כי כששומעים שהוא רוסי, חושבים שהוא עוד ליברמן או ימין קיצוני", אומרת שחברי. "העובדה שהוא הביא אותי, מורידה את הדימוי הקיצוני".
אנחנו לא חייזרים
ד"ר גתית גילרן, מומחית לעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית ומנהלת מרכז להעצמת נשים, נתקלה בתגובה דומה כשהצטרפה לצדק חברתי, במטרה להתמודד על מקום בחמישייה הראשונה ברשימה לכנסת. גילרן מופקדת על גיבוש מדיניות הרווחה של המפלגה, וניסוח המצע בתחום. "היו גבות שהורמו כשהצטרפתי למפלגה, אבל עד מהרה הן חזרו למקומן הטבעי", היא אומרת. "אני רוצה לתרגם את הצדקה של ארקדי למדיניות, שהממשלה תיקח על עצמה חזרה את העול שזרקה על הציבור. הזהות שלנו היא סוציאל-דמוקרטית.
אנחנו שואפים לגבש רשימה שבה יהיה לנשים ייצוג של 20% יותר מכל מפלגה אחרת. הגיע הזמן שיבינו שאנחנו לא חייזרים, אלא קבוצה של אנשים שפויים מאוד שיודעים בדיוק מה צריך לעשות. מן הסתם לא נהיה הפעם מפלגת שלטון, אבל נשפיע".
שעה קלה לפני שיחתנו, שוחחה גילרן עם שני פרופסורים מתחומי הרווחה. יש המוכנים להשיא עצה כמתן בסתר, ויש המביעים נכונות להצטרף בגלוי. בכלל, פרופסורים, גנרלים, דוקטורים, הם תארים שנזרקים לחלל האוויר, בחיפוש אחר לגיטימיות ומכובדות למפלגה החדשה.
בימים אלה, עובדים על ניסוח המצע המדיני. "לו הייתי פוליטיקאי רגיל, הייתי צריך לומר שמפלגתי ואני נביא שלום", מתריס גאידמק. "קודם כל, זה היה נשמע משעמם כמו כל הראיונות עם פוליטיקאים, וחוץ מזה, אני יודע שיש דברים שאני לא יודע. אבל אני כן יודע למה המדינה הזאת זקוקה: ראש ממשלת ישראל עדיין צריך להיות גנרל עם ניסיון צבאי גדול. גבי אשכנזי, למשל, יכול להיות מתאים. שר חוץ צריך להיות מישהו עם ניסיון בינלאומי עשיר - נתניהו למשל. דניאל פרידמן דווקא מתאים לתפקידו כשר משפטים. אני רק רוצה להיות שם, לייצג את הבוחרים בפני הנבחרים. בינתיים, אני מנהל משא ומתן עם ארבעה גנרלים לרשימה שלנו, אם כי איני יכול עדיין לחשוף את שמותיהם".
קווי המתאר המסתמנים של המצע המדיני של צדק חברתי תומכים בשתי מדינות לשני עמים, מכירים באבו מאזן כנציג העם הפלשתיני, אך לא שוללים לגמרי הידברות עם חמאס, בתנאי שיכיר בזכות קיומה של ישראל ויקבל עוד כמה תנאים מקדימים, כמו הפסקת הטרור. ירושלים, שגאידמק רוצה להתמודד בה על ראשות העיר, תישאר בריבונות ישראלית, עם אופציה לחילופי שטחים בשכונות עוטף ירושלים, בכפוף למשאל עם.
על המצע - לא סופי בינתיים - מדברים כאן בזהירות גדולה. צדק חברתי הוא דבר חשוב, אבל גם כאן יודעים שמפלגה בישראל מזוהה על פי מצעה המדיני. זה של צדק חברתי מתנתק מהזיקה הטוטלית לארצות הברית, שמאפיינת את הזרם המרכזי בישראל, וקרוב יותר לעמדותיה של רוסיה. "צריך לזכור שגם האינטרסים האזוריים של אמריקה יכולים להשתנות", מתרה גאידמק. "בישראל חושבים עדיין במושגים של רוסיה הסובייטית - יש רוסיה חדשה, שדוגלת ביציבות ובשגשוג. המשמעות היא שרוסיה לא רוצה סכסוך. להוציא אותה מהשותפות - זו טעות גדולה. צריך לתת לה מקום ראוי במזרח התיכון. אבל אני יודע, מי שאומר את זה מיד יגידו שהוא משרת את סטלין ואת טרוצקי".
הטענה שגישה כזאת עשויה לשרת את ולדימיר פוטין, מצחיקה את גאידמק: "אני יודע, הכל אצלכם ק-ג-ב. זו טיפשות". בכל מקרה, הוא אורח מכובד מאד בקבלות הפנים של שעורך הארכימנדריט טיכון, ראש הכנסייה הרוסית בירושלים. ברוך שלו, המופקד במפלגה על היחסים עם הכנסיות, נהנה לספר איך בקבלות פנים יושב גאידמק אל שולחנו של הארכימנדריט, כששאר המכובדים הישראלים ממתינים לתורם. אחרי הכל, רק המציאות הישראלית העגומה יכולה היתה לייצר תוצר פוליטי כה מוזר: מפלגתו של אוליגרך אקסצנטרי, שהיא הבטחה לפוליטיקה אלטרנטיווית. רק לפני כשלוש שנים, השתמשו במלים
דומות לתאר את קדימה.
הממשלה של גאידמק: גבי אשכנזי - ראש ממשלה. נתניהו - שר חוץ. "אני רק רוצה להיות שם לייצג הבוחרים"
לילי גלילי
19.6.2008 / 14:22