יוני 2008, תמונת מצב:
אהוד אולמרט, כך נחשד, לא אוהב את מחלקת העסקים. הוא מעדיף ראשונה - ואם יש צורך אז הוא לוקח מעטפות עם מזומנים. הוא היום ראש ממשלה. שלושה ראשי ערים נחקרו ביום אחד במשטרה בחשד לעבירות פליליות שונות. זה מקובל מאוד אצלנו: ראשי ערים אוהבי כסף, קבלנים ויזמים.
בכנסת ובממשלה יושבים כמה עשרות חשודים בפלילים ועבירות על טוהר המידות. זה מקובל אצלנו.
העיתונות הפופולרית נהפכת לאלימה וצהובה מיום ליום; עיתונאים רבים נוהגים לקבל טובות הנאה מגורמים שונים שעליהם הם כותבים. זה מקובל כמעט בכל העיתונים.
הערוצים המסחריים שטופים תוכניות ריאליטי ותחרויות ביזאריות; הצופים מתים על זה. חבורה סתמית של אנשים שאין להם שום יומרה או כישרון שישבה על אי ריתקה 30% ממשקי הבית למסך.
אחרי שאמרנו את כל זה אפשר לנהל עכשיו דיון נרחב, בלתי נגמר, על פרצופה של החברה, דיוקנו של השלטון ומצבה של הממלכה השביעית. הדיאגנוזה, הפרוגנוזה והתרופות יהיו מן הסתם כולם שנויים במחלוקת ויעוררו דיון ציבורי.
ואולם ייתכן שיש מסקנה אחת שמסביבה אפשר לאחד את רוב מקבלי ההחלטות, כל האנשים שחרדים לנעשה כאן - והיא שישראל זקוקה היום יותר מתמיד לשידור ציבורי חזק ועצמאי: ערוץ טלוויזיה וערוץ רדיו ציבוריים, אחרים, חזקים, ביקורתיים, נושכים ואיכותיים. נכון, יש לנו את רשות השידור - אבל לצערנו היא מעולם לא היתה שידור ציבורי אמיתי.
ראשית, משום שברוב שנות קיומה היא היתה כלב נאמן של השלטון או של השרים שהיו מקורבים לה; שנית, כי ברוב שנותיה היא היתה מסואבת, מושחתת, אטית ולא מספיק מקצועית; ושלישית - בעשור האחרון היא נהפכה לבלתי רלוונטית מול התמורות בזירת התקשורת. כמעט כל עיתונאי, כל עורך וכל מפיק שעובד שם פותח את השיחה עם מצולמיו, מרואייניו ומקורותיו בהתנצלות מביכה על מקום עבודתו.
אבל מדי פעם - כאשר מאזינים ברדיו לכמה מהתוכניות האיכותיות שנותרו בו, כאשר רואים כמה תוכניות טלוויזיה שהן אי של תרבות, שפיות ועצמאות - מבינים עד כמה גדול הפספוס.
הזדמנות אדירה
בעידן הכסף הגדול, שליטת אילי ההון הגדולים במשק, ההתבטלות של עיתונאים רבים מול הגורמים החזקים והתקרנפות כל המוסדות והרשויות המרכיבות דמוקרטיה חופשית - לשידור ציבורי עצמאי יכולה להיות תרומה לא מבוטלת לזירה התקשורתית.
בתקופה שבה גדל מדי עונה מספרם של ה"טאלנטים" העילגים והדיליטנטים - שידור ציבורי רלוונטי, איכותי ומושך הוא הזדמנות אדירה.
ישראל זקוקה לשידור ציבורי איכותי, חזק, עצמאי ורלוונטי. לא צריך להיות סהרורי ושולי כדי להביא איכות: האתגר הגדול הוא להפוך איכות למוצר פופולרי. לא צריך להגיע לרייטינג של 30% שמשיגות תוכניות הריאליטי - די בחצי או שליש מזה כדי לייצר חלופה תרבותית ומשפיעה בזירת התקשורת הישראלית הצפופה.
יש כיום הזדמנות מיוחדת וחד פעמית לייצר שידור ציבורי עצמאי ואיכותי בישראל. לא, אין הכוונה לביצוע רפורמה ברשות השידור - בערוץ 1 ובקול ישראל. בדיוק להפך. המשבר הכספי החמור וגירעונות הענק של רשות השידור הם הזדמנות היסטורית לסגור את המוסד המסואב ולהקים מחדש שידור ציבורי אחר.
שידור ציבורי שמנותק מפוליטיקאים; שידור ציבורי שמבוסס על אנשי מקצוע חרוצים אשר רק רוצים לנצח; שידור ציבורי בלי ועדים מושחתים; שידור ציבורי שמבוסס על מצוינות ולא על ותק וקרבה לוועד או למאכערים מחוברים.
משה גביש, האיש אשר מונה להבריא את רשות השידור, אמר בשבוע שעבר ל-TheMarker: "אני לא בטוח שיש הצדקה לקיום שלנו". גביש טועה וצודק.
הוא טועה מפני שיש כיום הצדקה לקיומו של שידור ציבורי יותר מאי פעם; הוא צודק מפני שלרשות השידור הנוכחית אין זכות קיום. גרוע מזה: קיומה מבטיח שלא יהיה שידור ציבורי אמיתי בישראל.
המשבר הגדול ברשות הוא הזדמנות היסטורית: דרושה קואליציה של אנשי ציבור, שרים וחברי כנסת שתוביל מהלך לסגירתה של רשות השידור ופיטורי כל עובדיה. תנו להם פיצויים מוגדלים, תנו להם הסדרים מכובדים, תנו להם מה שנדרש כדי לסגור ולהתחיל מחדש. המקצוענים שאוהבים לעבוד הרי ייקלטו מחדש ברשות חדשה שתוקם.
ה-DNA של רשות השידור פגום, התרבות הארגונית רקובה. כל המנהלים שלה מודים בזה בפה מלא בשיחות סגורות ופתוחות. אי אפשר להמציא אותה מחדש, אי אפשר לעשות בה רפורמה אמיתית - צריך לסגור ולהתחיל מחדש.
מי שחרד לשידור הציבורי, מי שחרד לתרבות בישראל, מי שחרד לעצמאות העיתונות, מי שחרד לאובדן המשילות וחושש מהשחיתות הפושה בכל שדירות השלטון - צריך להצטרף ולתמוך, בכל דרך, בסגירת רשות השידור.