ביום חמישי האחרון פורסם ב-TheMarker כי, פרקליטת מיסוי וכלכלה אלה רובינק, הציגה באחרונה בפורום מסים-פלילי של לשכת עורכי הדין את תפישת עולמה בסוגיית הסדרי הטיעון. לדבריה, יש חשיבות לכך שבתי המשפט ייצרו תקדימים משפטיים כדי שהשחקנים בשוק ניירות הערך יידעו כיצד לפעול.
בנוסף, רובינק אינה מעוניינת להפלות בין נאשמים, שעורכי דינם יכולים לסגור עבורם הסדר טיעון טוב, לכאלה שידם אינה משגת. גם באופן כללי, רואה רובינק הסדר טיעון כהקלה בעייתית ולא כאופציה ראשונה בטיפול בתיק כלכלי: "חשוב לי לשמור על השוויון בהחלטות המתקבלות. אנחנו לא מטפלים באלפי תיקים; לכל תיק ותיק יש השלכות רחבות ולכן יש לנהוג באמת מידה מושכלת בין אם נגיע להסדר טיעון ובין אם לאו", הסבירה. ואכן, שיעור הסדרי הטיעון בפרקליטות מיסוי וכלכלה נמוך במחצית משיעור הסדרי הטיעון בכלל הפרקליטות, כ-40% מול כ-80%.
סניגורים רבים רגזו על הדברים. לתחושתם, זכויות הנאשם במשפט הוקרבו על מזבח הרצון לקבוע סטנדרטים התנהגותיים.
כך עו"ד משה ישראל: "אני יכול להבין מקרים קיצוניים שמבקשים להביא להכרעת בית המשפט, אבל אני לא מקבל שהצורך בהשגת תקדימים צריך להיות שיקול יחידי". לדבריו, בפועל כן שוקלים בפרקליטות מיסוי וכלכלה אפשרויות להגיע להסדר טיעון.
עו"ד רונן רוזנבלום, שמייצג בין השאר את ארקדי גאידמק בפרשת הלבנת ההון, אומר: "אכן מדובר בתיקים מורכבים וסבוכים, אבל יש מקום לגלות יותר פתיחות ויצירתיות משפטית בקידום ההליך המשפטי באופן שיגשים את האינטרסים של שני הצדדים".
"לגמור את העבודה מהר"
אחד הסניגורים טוען כי רובינק נמצאת בתחרות מול המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה בראשות עו"ד אביה אלף. לדבריו, מדובר בתחרות על יוקרה מקצועית, על תיקים כלכליים מובילים וכדומה. אותו סניגור טוען כי המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה פתוחה יותר להסדרים יעילים.
בכנס בנושא פלילים בתאגידים שנערך בשבוע שעבר בקריה האקדמית אונו צייר פרופ' רון שפירא, שנמנה עם צוות ההגנה של ראש הממשלה אהוד אולמרט, מציאות שבה כולם שבעי רצון מסגירת הסדר טיעון, זולת הנאשמים שלעתים מקוננים על כך שהסניגורים לחצו עליהם לסגור עסקה. לדבריו, התועלת הכלכלית של הסניגור גדולה יותר מהסדר טיעון, וגם השופט רוצה לצאת מוקדם הביתה.
"הבעיה היא שהמשא ומתן מתנהל בין נציגים. הדעת נותנת שכל נציג ישמח לגמור את העבודה מהר. זה יותר בולט אצל הסניגור. יש לו אינטרס למכור את הלקוח כי בדרך כלל הוא ירוויח פר שעה יותר מלנהל משפט", מסביר שפירא.
הוא מוסיף: "הגורם העיקרי שאמור לטפל בניגודי העניינים הוא בית המשפט, אך המנגנון גם הוא בעל עניין; השופט לא רוצה יותר מדי הוכחות באולם שלו. לכל השחקנים המקצועיים - תובע, סניגור ובית משפט - יש אינטרס מובהק לקרב את הצדדים, לשכנע את הנאשם שטוב לו להודות, ולשכנע את התביעה שטוב לה לאפשר את הסדר הטיעון".
שפירא הסביר כי הסדרי טיעון מאפשרים למערכת להפנות משאבים להגדלת מספר הנתפסים. "מחקרים מראים כי שיטת המשפט שלנו איננה משיגה את מידת ההרתעה המיטבית שניתן להשיג במשאבים המוקצים לאכיפת חוק, משום שהיא נותנת עונש חמור מאד לעבריינים מועטים, במקום להטיל עונש מאוזן יותר ולתפוס אחוז משמעותי של העבריינים".
לפי שפירא, גם לדעת הקהל תפקיד בדינמיקה הזו: "הגופים העוסקים באכיפת חוק נתונים ללחץ ציבורי הנוגע למידת העונש במקרה של עבריין שנתפס וכמעט אינם נושאים באחרית ציבורית לשיעור התפיסה העלוב. הפרקטיקה של הסדרי טעון מקהה מעט את עוקצו של החיסרון הזה".
לדברי מן, לשעבר הסניגור הציבורי הראשי, הזמן שוחק את הענישה הישראלית: "תיק ניירות ערך ממוצע לוקח 5 שנים מהגשת כתב אישום עד פסק הדין. זה פוגע בהרתעה ומונע מהפרקליטות לקלוט תיקים חדשים.
"עברייני צווארון לבן בארה"ב מקבלים עונשים חמורים הרבה יותר. לפעמים עד עשר שנים בכלא. שם משפטים, גם בניירות ערך, מסתיימים תוך שבוע עד חודש".
הסניגורים משיבים לאלה רובינק: אל תיצרי תקדימים על גב הנאשמים
עמית בן-ארויה
22.6.2008 / 8:42