"מדינת ישראל בלמה את תעשיית ההיי-טק"

החל מפריחת בועת ההיי-טק ובמהלך המשבר הגדול בראשית שנות אלפיים לא הפגינה מדינת ישראל מדיניות תומכת, ולמעשה היא בלמה יותר מאשר סייעה להתפתחות ענף חשוב זה. כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה. "לא ברור מדוע בשנות ה-60 מדינת ישראל ידעה לגבש לעצמה מדיניות ברורה ומסודרת לענף זה, ואילו היום אין אסטרטגיה מגובשת, למרות החשיבות הברורה למשק הישראלי של תעשייה זו", אמר ד"ר ארז כהן, שערך את המחקר.

במהלך המחקר, בהנחייתם של פרופ' גבריאל בן-דור, פרופ' יוסף גבאי ופרופ' גדעון דורון, בדק ד"ר כהן את מידת התערבותה או אי התערבותה של המדינה בתעשיית ההיי-טק בשלוש תקופות: תקופת הפריחה בשנים 1995-2000; תקופת המשבר בשנים 2000-2004; תקופת היציאה מהמשבר החל מסוף 2004 ובשנת 2005.

בשלב הראשון של עבודתו מצא החוקר כי לתעשיית ההיי-טק יש פיריון עבודה גבוה ביותר יחסית לתעשיות אחרות, מסורתיות יותר. לדבריו, הניתוח הכלכלי שנערך לאור מדדי הפריון הענפי של תעשיית ההיי-טק, מראה כי מדובר בתעשייה בעלת פריון ענפי גבוה - באופן מוחלט ובאופן יחסי לענפים אחרים - המהווה את אחד מעמודי התווך העיקריים של המשק הישראלי ומשמשת מקור עיקרי למטבע חוץ ולהכנסות המדינה ממסים. לדבריו, לממשלה יש שתי דרכים עיקריות להתערב ולהשפיע על שוק ההיי-טק: דרך חוק המחקר והפיתוח (מו"פ), המאפשר הלוואה כספית ליזמים על ידי המדען הראשי של משרד התעשייה והמסחר ובאמצעות חוק עידוד השקעות הון, המיושם על ידי מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת ומאפשר מתן הקלות במס חברות לתעשיינים ולחברות נבחרות.

התמונה העולה מהמחקר היא כי קברניטי המדינה לא השכילו ליצור תנאים תחרותיים המסייעים ליזמי ההיי-טק באף אחת מדרכים אלו. כך לדוגמא, בשנת 2000 עמד מס החברות בישראל על 36% לחברה לא מאושרת, וכ-25% לחברה מאושרת, בעוד שבאירלנד עמד המס באותה שנה על כ-16% בלבד. בחוק המו"פ היו שני תנאים שהגבילו את מתן התמיכה: ייצור מלא בארץ של המוצר עבורו ניתנת ההלוואה, וכן חיוב השארת הקניין הרוחני (הידע) המתקבל מן ההשקעה במו"פ, בארץ. לדבריו, כל עוד נהנתה תעשיית ההיי-טק הישראלית מהפריחה העולמית, ויכלה לקבל תמיכה מקרנות הון סיכון הפרטיות ,לא הושפעו היזמים מהגבלות המדיניות הישראלית. הבעיה החלה עם התפוצצות הבועה, כשהמימון הפרטי נעלם והיזמים גילו שלא רק שהמדינה לא מסייעת, היא אף פוגעת בסיכוייהם להתחרות בשוק הגלובלי. כך לדוגמא, בעוד שבאירלנד הורידו עוד יותר את מס החברות בשנת 2003 ל-10%-12.5%, ומדינות כמו הונגריה (20% מס חברות) וסלובקיה (25% מס חברות) הציעו מס אטרקטיבי, נשאר מס החברות בישראל על 25% ו-36%.

בנוסף לכך, יזמים שהסכימו לעמוד בתנאים של חוק המו"פ (200 פניות יותר בשנת 2002 לעומת שנת 2000) גילו כי תקציב המדען הראשי של משרד התמ"ת קוצץ, דווקא בתקופה בה הם היו זקוקים לו. לדבריו של ד"ר כהן, האבסורד שבמדיניות - או בחוסר המדיניות - הגיע דווקא בשנת 2005, עם תום המשבר. רק אז החליטו בממשלה לשנות את החוקים, להוריד את מס החברות ל-11.5% למפעל העומד בקריטריונים של "מסלול אירלנד", שגובש ברפורמה שנעשתה בחוק עידוד השקעות הון, ולהוריד את המגבלות על היזמים ברפורמה שנעשתה בחוק המו"פ.

"אומנם תמיד מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא, אלא שלא ממש ברור מדוע החליטו להתערב רק אחרי שהעזרה הייתה נחוצה פחות. הסיבה לכך לדעתי היא שאין למדינת ישראל אסטרטגיה סדורה, וכל ההחלטות שמתקבלות בתחום ההיי-טק נובעות מאינטרסים רגעיים כאלה או אחרים. ראוי שמקבלי ההחלטות יקדישו לתעשייה שיכולה להצעיד את ישראל קדימה יותר מחשבה", סיכם ד"ר כהן.