ביקורת קשה של ועדת הערר על תשלומים לכביש 6: דרך ארץ היתה התובע השופט והמוציא לפועל כאחד

דרורי נסע ברכבו בכביש 6 כ-18 פעמים בשנת 2003, ולטענת חברת דרך ארץ לא שילם חלק מחיוביו על פי החשבונות שנשלחו אליו. החברה חייבה את דרורי בפיצוי והחזר הוצאות עקב אי תשלום במועד של החשבוניות.



החברה טענה כי שלחה את החשבונות לתשלום לכתובתו כפי שהופיעה במשרד הרישוי וזאת בהתאם להוראות חוק כביש אגרה. דרורי סרב לשלם עבור רכיב הפיצוי והחזר ההוצאות מתוך החוב שחב לחברה.



לאחר משא ומתן שניהל דרורי עם החברה היא הסכימה לאפשר לו לשלם רק את מחצית הסכום אלא שבינתיים תפח הקנס ל-8,000 שקל. תיק החוב נמסר להוצאה לפועל, חשבון הבנק של דרורי עוקל והחוב נגבה. בעקבות זאת, בנובמבר 2006 הוא פנה לועדת הערר.



מהפסק עולה כי לדרורי הופקו 11 חשבוניות, 3 מתוכן בדואר רגיל, שלגביו נקבע כי עד היום לא הוכיחה החברה את חזקת המסירה לגבי הדואר הרגיל, ו-8 מתוכן בדואר רשום, שבו צוין כי "אין נתונים על גבי הברקוד".



לדברי יו"ר הועדה, עו"ד ירמיהו גור, החברה פעלה בהוצאה לפועל כאילו מדובר בחובות חלוטים (חובות שהפכו לסופיים ואין עליהם יותר זכות ערעור), שעה שלא עמדה בתנאי המקדמי להראות כי מדובר בחוב חלוט, לאחר שהמציאה את החשבון לחייב.



יו"ר הוועדה מסביר כי לפי התקנות, החובה להמציא את החשבון לחייב מוטלת על הזכיין, וכי חשבון הנושא אגרה בלבד ישלח בדואר רגיל וחשבון הכולל גם פיצוי והוצאות ישלח בדואר רשום. "עד עצם היום הזה לא הוכיחה המשיבה בפני ועדות הערר את משלוח דברי הדואר הרגיל, ולו מן הטעם הפשוט שלשם הקמת חזקת המסירה, היה עליה להוכיח קודם את מועד המשלוח של החשבון, וזאת לא עלה בידיה", קבע היו"ר.



לדבריו, "כשלון זה היה נחלתה פעמים רבות גם בדברי דואר רשומים, אם משום שהפלט המוכיח את המסירה הוצא מאתר רשות הדואר הפתוח לעיון הציבור הרחב, שלגביו נפסק כי לא ניתן להסתמך עליו כראיה, אם משום שבפלט רשות הדואר צוין "אין נתונים לגבי הברקוד", כלומר דבר הדואר כלל לא מוכר למערכת המחשב של רשות הדואר, ומכאן כי כלל לא נשלח, ואם משום שפלט רשות הדואר ציין כי דבר הדואר לא נמסר".



התוצאה היתה, לפי היו"ר, שעררים רבים של נהגים נתקבלו, משום שלפי שיטה זו כל חשבון פיצוי והחזר הוצאות נשען על חשבון קודם ומאחר שכשגרה לא הוכחה המצאת חשבונות בדואר הרגיל, ופגמים רבים נמצאו בחשבונות שנשלחו בדואר הרשום. על כך תוהה היו"ר: "אם מתברר פעמים כל כך רבות בדיעבד שלמשיבה לא היתה שום הוכחה על המצאת החשבונות במועד, וכי מדובר בענין שהוא ביסוד שיטת העבודה שלה, כיצד זה שהיא מלכתחילה מרשה לעצמה לנהוג בחובות נשוא חשבונות אלו כחובות חלוטים?"



היו"ר קבע כי לשם הוכחת משלוח, יש להראות שרשרת ראיות לגבי כל חשבונית וחשבונית, החל מהפקת החשבונית ועד קבלתה למשלוח בידי הדואר. במקרה זה, נקבע, החברה הציגה שרשרת ראיות רק לגבי חשבונית אחת.



"מדובר בפגם ובהפרת חובה חוקית, המשליכים על ציבור רחב מאין כמוהו", אמר גור. "מתוך 200 אלף דברי דואר רגיל הנשלחים מדי חודש בחודשו, חוזרים חזרה החל ב-1.5% כיום וכלה ב-10% בשנת 2002, לאמור כי בכל חודש, לקו 1,500 עד 20 אלף אזרחים מכך שהופקה להם חשבונית פיצוי והחזר הוצאות למרות שלא קיבלו את הדואר. מדובר בלמעלה מ-12 אלף תיקי הוצאהלפועל. אלו הם מספרים בלתי נתפסים של עיוות דין", קבע היו"ר.



לסיכום, אמר היו"ר כי "במקום גבייה מאוזנת ומרוסנת על ידי בקורת משפטית, קיבלנו גבייה מנהלית בלתי מבוקרת, ללא שום שסתום ביטחון, המסורה כולה בידי גורם אחד - המשיבה (דרך ארץ). היא היתה התובע השופט והמוציא לפועל כאחד".



גור מתח ביקורת קשה גם על הנהלת בתי המשפט, אשר לדבריו היתה לה הסמכות "לוודא שמערכת הוצאה לפועל עוסקת רק בגביית חובות חלוטים, אולם היא במודע מסרה כוחות עצומים אלו לידי הזכיין, ובכך סללה את הדרך לניצול מערכת ההוצאה לפועל לגבייה שיטתית של חובות שאינם חלוטים".



לאור האמור, קבע היו"ר בהחלטה עקרונית כי אין מנוס מלהצהיר כי תוצאות העדר הוכחה בדבר המצאת החשבון לחייב ובמועד היא בטלות של כל פעולת אכיפה שנעשתה לגבי אותו חשבון. בעניינו של דרורי נקבע כי תיק ההוצאה לפועל נשוא הערעור, וכן כל חשבוניות שהוציאה החברה בגין פיצוי והחזר הוצאות - בטלים. הפסיקה התקבלה על אף דעתה החולקת של אחת מחברות הוועדה.



היו"ר קבע כי בעתיד, בכל מקרה, על החברה לצרף מעתה ואילך תדפיס מסך גם לכל חשבונית שנשלחה בדואר רגיל כדי לודא שלא קיימת אצלה אינדיקציית חזרה של דבר הדואר.



על הפסיקה הוגש ערעור באמצעות עו"ד יהודה רווה ושרון פלורנטין, בו נטען כי מדובר בהחלטה תקדימית ומסוכנת, אשר ניתנה בחריגה בוטה מסמכותה של הוועדה. עוד נטען כי הנזקים אשר עלולים להיגרם לחברה כתוצאה מההחלטה הינם אדירים ובלתי הפיכים.



מהחברה נמסר בתגובה: "אנחנו חושבים שההחלטה מוטעית לחלוטין. בעוד שבמקרה שלפני הוועדה עמד תיק אחד שבו העורר הגיש בעצמו את החשבוניות שקיבל בדואר לוועדה, התייחסה הוועדה להרבה תיקים אחרים שבכלל לא היו בפניה ודנה בשאלה ככלית של משלוח חשבוניות שלא היתה בסמכותה. יו"ר הועדה היה מרוצה שהוא מנהל קמפיין שלם נגד דרך ארץ".