לדבריו, "אנחנו חיים בתקופה של שבר וטרנספורמציה: שבר של כלכלת המידע התעשייתית, שבה שלטו תאגידי ענק ביצירת מוצרי מידע ובדרכי ההפצה שלהם; וטרנספורמציה לכלכלת מידע מרושתת המתאפיינת בביזור, פתיחות ויצירתיות. האינטרנט הזריק המון חופש למערכת, וברשת לא הכל מבוסס על תמריצים כספיים. תמריצים כספיים אינם חזות הכל".
כדי להבין זאת, בנקלר מבקש שתחשבו על מצבים שבהם אנשים דווקא מעוניינים להשקיע מרץ וזמן, אבל לא מבקשים על כך תמריץ כספי: "אם אתם מוזמנים לארוחה אצל חברים, ובסוף הערב תשאירו על השולחן 300 שקל, זה עלול להתקבל בעין לא יפה. ואם כך, בארוחת ערב אצל חברים תחשבו על התגובה שהוצאת כסף עלולה לעורר לאחר סקס".
בנקלר, 44, בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, הצטרף לפני שנה כמרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, והרצה בעבר גם בייל ובאוניברסיטת ניו יורק. ישראלים נוספים הגיעו אמנם לראש הפירמידה של האקדמיה המשפטית בארה"ב, כמו פרופ' אריה בבצ'וק, מגדולי המומחים לדיני תאגידים בארה"ב ומרצה בהרווארד בעצמו. אבל בנקלר הוא הישראלי הראשון - ולדבריו אולי אף הזר הראשון - שהתמחה בבית המשפט העליון של ארה"ב אצל השופט סטיוון ברייר. החדירה של ישראלי צעיר אל לב לבו של הממסד האמריקאי - שעם כל הליברליות, נותר מעוז של שמרנות חברתית - היא הישג ייחודי.
גם מעמדו של בנקלר בקהילת המשפט והטכנולוגיה אינו של עוד מרצה מן המניין. בנקלר הוא איש חזון, שטבע מונחים שהפכו לאבני יסוד של השיח בתחום, כמו commons based peer production (ייצור על בסיס שיתוף פעולה בין המונים). הוא כתב ספר רב השפעה, "עושר הרשתות", שהתפרסם תוך נאמנות למשנתו תחת רישיון "קריאייטיב קומונס" המאפשר שימוש לא מסחרי ביצירה, כולל התאמת קטעים ממנה ליצירות חדשות. לארי לסיג, גורו משפט וטכנולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד, כתב על הספר כי הוא "קריאת חובה, אתה לא רציני בתחום אם לא קראת את הספר הזה".
חיבה לתרבות פופולרית
בנקלר מוביל את המחשבה על הדרכים שבהן טכנולוגיות המידע מבזרות את הכלכלה המודרנית, ומאפשרות שיתוף פעולה בהיקף אדיר בין בני אדם ללא כל היכרות מוקדמת או מכנה משותף מלבד עניין במטרה ונכונות לתרום. הוא חוקר אינטרדיסציפלינרי המשלב ללא קושי בשיחה אחת תובנות מתחומי המשפט, הכלכלה, הפילוסופיה, ההיסטוריה, הסוציולוגיה, מדע המדינה, מדעי המחשב ואף ביולוגיה אבולוציונית; כל זאת תוך דיבור "בגובה העיניים" ועם חיבה מיוחדת לתרבות פופולרית כמו אנימה יפנית וניין אינץ' ניילס.
מבורג קטן למרכז היצירה
בנקלר עוסק ביצירה משותפת שמעצימה את היחיד על חשבון חברות ענק וממשלות. בכתביו, הוא מתאר איך הכלכלה מתהפכת מהמודל התעשייתי - זה של צ'רלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים" כבורג קטן במכונה - למצב שבו האדם הוא מרכז היצירה. הוא מתייחס אל התפוצצות בועת הדוט.קום ב-2000 כ"שיהוק" - תיקון טכני בדרך של השוק לנסיקה המוצדקת, לנוכח הטרנספורמציה העמוקה שיצר האינטרנט.
בכתיבה שלך נושב משב לא אופייני לתקופתנו של אופטימיות. אתה אופטימי?
"אני קורא לזה אוטופיה למבוגרים. אני אופטימי אבל משתדל להיות מפוכח ולא קשקשן - להתבסס על אדנים איתנים שניתנים לבדיקה מדעית, כלכלית וחברתית. בחשבון ארוך טווח, הבועה אמנם התפוצצה וצניחת הבורסות לקחה עמה כמה חברות פחות מוצלחות. אבל חברות האינטרנט הטובות, כמו eBay או גוגל, שיגשגו בעשור האחרון. קיימים אמנם איומים שעוד עלולים להפוך את המגמה של הפתיחות והביזור.
"אם מערכת סגורה כמו הטלפון הסלולרי תיהפך לפלטפורמה הבסיסית במקום המחשב האישי, תהיה בעיה. כך גם לגבי מוצרים מבית היוצר של סטיב ג'ובס - מוצרים יפים שעושים מעט פונקציות ובצורה טובה, כמו האייפון - יגדילו נתח שוק על חשבון פלטפורמות פתוחות. יש גם את הסכנה של Trusted Computing -פרויקט שמקודם על בסיס פחדים מווירוסים וחשש של חברות מפגיעה בפטנטים או בזכויות יוצרים. אבל כל עוד הפלטפורמה השלטת היא המחשב האישי המחובר לאינטרנט, מצבה של המהפכה טוב".
התקדמות מסחררת לטובת ההמון
השאלה המרכזית שך בנקלר היא מי מנצח במאבק בין חברות התוכנה והתקשורת האדירות לבין "כוח הקהל". באחד ממאמריו, בנקלר השווה זאת למאבק הפרה-היסטורי בין הדינוזאורים רבי העוצמה לבין אותם יצורים פרוותיים קטנים, עם ראש גדול יחסית לגוף, שהתרוצצו עם נבוטים ביד.
בנקלר טוען כי "בסך הכל חלה התקדמות מסחררת לטובת ההמון". הוא מזכיר כי רק לפני כעשור שלטה מיקרוסופט בעולם התוכנה ומערכות ההפעלה ללא מצרים. האולפנים של הוליווד וחברות התקליטים הצליחו להעביר בארה"ב חקיקה גורפת לביצור זכויות יוצרים בעולם הדיגיטלי - כולל הוראות שקבעו סנקציות פליליות על הפרות זכויות יוצרים ואיסור על מנגנונים שעוקפים הגנות זכויות יוצרים דיגיטליות (חוק ה-DMCA בארה"ב והוראות ה-anticircumvention).
"הכרסום התחיל עם חשיפת 'מסמכי Halloween' של מיקרוסופט מ-98', שבהם גילתה ענקית המחשוב שהיא משקשקת לנוכח התעצמות מערכת ההפעלה מבוססת הקוד הפתוח לינוקס", אומר בנקלר. "זה נמשך עם השתלטות שרת האינטרנט המבוסס קוד פתוח, אפאצ'י, על התנועה ברשת. זה התפשט לתחום מחשוב-העל עם SETI@home, שיצר כוח מחשוב בהיקפים שלא נודעו עד אז על ידי רתימה של כוח החישוב של מחשבים אישיים בכל העולם בזמן הרצת שומר המסך שלהם. וזה קיבל ביטוי מובהק ביצירות המידע המבוזר - ויקיפדיה בטקסט, יו טיוב בווידיאו וגם גוגל בחיפוש. גוגל מתבססת על הידע של ההמונים - בסופו של דבר האלגוריתם הידוע שלה, Pagerank, מדרג עמודי אינטרנט לפי מה שהקהל חושב שהכי רלוונטי".
אכן, בעולם התוכנה פרחו מערכות הקוד הפתוח, כמו לינוקס או פיירפוקס, על חשבון המתחרות המסורתיות. בעולם התוכנה יש אתוס אנטי ממסדי כזה, שמעלה האקרים מזוקנים כמו rms (ריצ'ארד סטולמן, מאבות תנועת הקוד הפתוח) לדרגת אייקונים תרבותיים. אבל האם זהו המצב בעולם התוכן? אמנם ביו טיוב יש מיליוני סרטונים מתוצרת בית, אבל כמה אנשים באמת צופים בהם? התוכן שאנשים צופים בו הוא עדיין תוכן פרימיום מוגן זכויות יוצרים, בבעלות אולפני הקולנוע או רשתות הטלוויזיה. גם במוסיקה המצב זהה - המגוון ברשת עצום, אך 90% מהגולשים מחפשים בריטני ספירס.
בנקלר מצביע על הסיבות לכך: "כל זה אולי עדיין נכון לגבי וידיאו ואודיו, עם דגש על 'עדיין'. אבל בטקסט כבר לא. מספיק להזכיר את ויקיפדיה, ששמה כל אנציקלופדיה מסחרית בכיס הקטן ומהווה מתחרה מכובדת גם למאגר הידע העשיר של בריטניקה. גם בתחום החדשות והשיח האקדמי יש כיום בלוגים ומגזינים מקוונים שמתחרים באיכות ובחדשנות של הניו יורק טיימס ושל אוניברסיטאות המחקר הגדולות. זה תפס קודם בטקסט, בין היתר מאחר שמערכת החינוך שלנו מבוססת על הנחלה של כישורי טקסט. אין אוריינות וידיאו או אודיו במערכת החינוך. כשמשקיעים בחינוכם של מיליארדים של תלמידים לכתיבת טקסטים, יש הסתברות טובה שיקומו כמה כאלה שיצליחו להנפיק טקסטים איכותיים גם מחוץ למסגרת ההיררכית של חברה או מדינה".
לדברי בנקלר, שינוי מגמה לכיוון האתוס האנטי ממסדי בתחומי הווידיאו והאודיו מורכב יותר בשל המגבלות של מנגנוני הצפנה וניהול זכויות, כמו DRM (Digital Rights Management) - מנגנונים לניהול זכויות דיגיטליות ברשת.
חונקים את היצירה
בנקלר מבקר את ההגנה הגורפת שהעניקו בתי המשפט האמריקאיים לזכויות יוצרים ואת חולשתן של דוקטרינות שאמורות להגן על שימושים מסוימים ביצירות. "אם הופכים לעבריין כל מי שמסמפל שני אקורדים משיר קיים, כפי שעשה בית המשפט האמריקני בעניין ברידג'פורט, חונקים את היצירה בעודה באיבה. דוקטרינת ה'שימוש ההוגן', גם אילו היתה מפורשת בנדיבות, אינה מהווה משקל נגד מספיק. כמו שאמר פעם פרופ' לארי לסיג, שימוש הוגן זה לא רישיון ליצור אלא רישיון להתדיין בבית משפט. זה לא מספיק בשביל לעודד אינדיווידואל שלא מעוניין להשקיע עשרות או מאות אלפי דולרים על עורכי דין, לחדש וליצור", הוא אומר.
במאמריך אתה עוסק ביצירה על ידי רשתות חברתיות מבוזרות שאינן מבוססות שוק. עם קריאת הדברים עלו בדעתי שתי רשתות כאלה - הקיבוץ, ולהבדיל, אל-קאעידה.
"התנועה הקיבוצית, שאני בעצמי הייתי בעבר חלק ממנה כאחד המייסדים של קיבוץ שיזפון, ניסתה ליצור שיתוף פעולה לא רק בתחום עניין כזה או אחר אלא בכל תחומי החיים. זה פגע באוטונומיה האישית וחנק את היצירה האינדיווידואלית. שיתוף הפעולה בתוכנה או בתוכן ברשת מוגבל בדרך כלל לתחום פעילות ספציפי. אין ממשק אינטנסיווי כזה בין החיים של אנשים שמשתפים פעולה באמצעות האינטרנט. כך מתאפשר, מצד אחד, שיתוף פעולה פורה ולעתים גם חברותא מוגבלת, ומהצד האחר לא נפגמת האוטונומיה האישית".
לגבי אל-קאעידה, בנקלר מודה כי "מוטיווציות לא אנוכיות אינן תמיד אלטרואיסטיות וטובות. הן יכולות להיות גם רעות מאוד. מחבלים מתאבדים מאמינים כי הם מקריבים את עצמם למען הכלל, וגם אל-קאעידה היא רשת מבוזרת שאינה מבוססת על תגמול כספי. אבל אנחנו יכולים ללמוד לא מעט מרשתות עוינות כאלה - למשל, איך מתכננים מערכת שתהיה חסינה מהתקפה. דרך אחת היא להתבצר מאחורי חומה או חפיר. בהיסטוריה שלנו זה הוביל לחורבן בית המקדש. דרך אחרת היא לבזר את הנכסים - כפי שעשה יוחנן בן זכאי כשהוציא את החכמים מירושלים והושיבם ביבנה. יש שראו בכך כניעה לרומאים, אבל בחשבון הסופי זה תרם להישרדות העם היהודי יותר מהפעולות של אלעזר בן יאיר במצדה. בהקשר הטכנולוגי, נסו לדמיין ארכיטקטורה של מערכת שתהיה עמידה בפני כל התקפה, בין אם התקפה גרעינית על שרתים מרכזיים או התקפה משפטית על מפעילי המערכת. ובכן, מערכת כזאת כבר קיימת - מערכת שיתוף הקבצים בין גולשים (P2P), בין אם מדובר בנפסטר או בביטורנט - והיא עומדת בכבוד בפני מתקפה משולבת של ממשלות ותעשיות עתירות הון במשך שנים רבות".
-
הכותב הוא מרצה למשפטים במסלול האקדמי - המכללה למינהל
אנשים רוצים להיות מעורבים
>> פרופ' בנקלר חוקר את כלכלת המידע המודרנית, המרושתת, עם דגש על הממשק בין משפט, טכנולוגיה ורשתות תקשורת. לדבריו, האדם מטבעו אינו מתאים לחוויית הצפייה בטלוויזיה - ישיבה פאסיווית, מקהת חושים, מול מרקע המקרין תכנים שיוצרו ונבחרו לשידור בידי גוף נעלם.
האדם רוצה להיות מעורב תרבותית - ליצור, להפיק, לתקשר, לספר, להתווכח, לבקר. האינטרנט מאפשר לגולשים בכל העולם לשלב ידיים באופן וירטואלי וליצור יצירות מפוארות כמו ויקיפדיה או מערכת ההפעלה לינוקס, הנוגסות במעמדן של ענקיות התוכנה והמדיה הישנות.
שיתוף הפעולה בין הגולשים מגביר את מעורבותם ואחריותם החברתית, מעמיק עקרונות דמוקרטיים ופורץ דרך למימוש מקסימלי של הפוטנציאל האנושי. בנקלר אינו נאיווי: הוא לא טוען שהמודל הקפיטליסטי-תעשייתי עבר מן העולם. הוא רק סבור כי לצד המנגנונים הריכוזיים-היררכיים של העולם הלא מרושת, מתחילה להתהוות אלטרנטיווה מבוזרת המבוססת על שיתוף פעולה. הוא גם אינו סבור שאין יותר תפקיד לכסף. נהפוך הוא - לטענתו, גם חברות ענק מבינות כיום את הפוטנציאל העסקי האדיר הגלום בכוח ההמון, ומנסות לרתום אותו לטובתן.
יוחאי בנקלר: "אנחנו חיים בתקופה של שבר בכלכלת המידע התעשייתית, שבה שלטו תאגידי הענק"
עומר טנא
24.6.2008 / 11:43