יש מדינות שעושות כל מאמץ כדי לחפש נפט. במחירי הנפט הנוכחיים זה נשמע די הגיוני. אבל יש מדינות עשירות מאוד, שהנפט זורם אצלן חופשי ברחובות, ולכן הן מכשילות ניסיונות לחיפושי נפט. מדינה כזאת היא כנראה ישראל.
לפני כ-10 שנים החליטה חברת אבנר לחפש נפט באזור ים המלח, במקום הנקרא צוק תמרור. כדי להשיג זיכיון לחיפושי נפט צריך להשיג כמה היתרים: ממשרדי התשתיות והביטחון, מהוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ממינהל מקרקעי ישראל ומינהל התעופה האזרחית. משום שצוק תמרור הוא בתוך שמורת טבע, צריך גם את אישור רשות הטבע והגנים.
לפני 10 שנים קיבלה אבנר את אישורם של כל הגופים האלה, כולל רשות הטבע והגנים, אך לא החלה בקידוחים, עקב המחיר הנמוך של הנפט. עכשיו, כאשר המחיר עלה לשמים, היא מנסה לחדש את האישור, ולהתחיל לקדוח.
כל הגופים השלטוניים הסכימו, אבל רשות הטבע והגנים מסרבת, בטענה שהקידוח יגרום לנזקים סביבתיים קשים, יגדיל את נוכחות המטיילים בשטח, יגרום לפסולת, רעש ותאורה - וכך ייפגעו החי והצומח באזור. היא אף אומרת שמדובר בכמות קטנה של נפט, שאינה כדאית כלל - כי מה זה כמה מאות מיליונים עבור הרשות.
העובדה שהשר להגנת הסביבה גדעון עזרא תומך בפרויקט, לא עושה על הרשות כל רושם. גם העובדה שאורי אור, יו"ר מליאת רשות הטבע והגנים, תומך בקידוח, לא מזיזה להנהלת הרשות.
לפי בדיקה שערך גיאולוג החברה, מדובר ב-6.5 מיליון חביות שערכם כיום מגיע ל-850 מיליון דולר. כסף מכובד שיכול לעזור למאזן התשלומים שלנו. אבל רשות הטבע והגנים מתנגדת, וכל זאת כאשר מדובר על חלק אפסי ממדבר יהודה, ועל חלק זעיר מתוך השמורה שגודלה מאות דונמים.
מדובר באתר קידוח שנמצא קילומטר מגבול השמורה, ולכן במידה שיימצא נפט מתחייבת אבנר לפרק את מתקני הקידוח בתום העבודות ולהניח צינור שיוביל את הנפט מהבאר אל מחוץ לשמורה, לשם יגיעו המכליות. מה שיישאר בשמורה יהיה רק "חרגול" הפקה אחד שיתפוס שטח של חצי דונם עד דונם. בסיום ההפקה יפורק גם החרגול והמדבר יחזור לקדמותו.
אז נכון שאין לקדוח בכל נקודה. אסור לקדוח בפסגת המצדה וגם אסור לקדוח בהר הרצל. אך אם במדבר יהודה אסור לקדוח, היכן מותר? טוב, במדינה עשירה ועצמאית, בלי בעיות אנרגיה כלל - הכל אפשרי.
פוליטיקה וכלכלה
מנואל טרכטנברג, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, אומר שהוא בעד ויכוח וריבוי דעות, כי זה מתכון טוב נגד סכנת קיבעון וזה עוזר למניעת "יום כיפורים כלכלי". אם כך, מדוע הוא מסתיר מאתנו את עמדתו בקשר לתקרת ההוצאה התקציבית ל-2009?
במאמר שכתב השבוע טרכטנברג ל-TheMarker, הוא טען ש"פסיק אחוז בתקרת ההוצאה איננו לב העניין". אבל גם הכיוון והאמינות אינם חשובים? כאשר אהוד אולמרט נכנס לתפקידו כראש הממשלה, הוא העלה את מגבלת ההוצאה מ-1% ל-1.7%, וכעת הוא רוצה להמשיך ולהעלותה ל-2.5%. זה משדר חוסר אמינות ואי יכולת לעמוד בלחצים. כל טירון פוליטי גם יודע שלא משנה כמה תחליט הממשלה להוציא, תמיד ובכל מצב יטענו נגדה כל הפוליטיקאים שזה לא מספיק ושיש להעלות עוד.
לדוגמה, צה"ל, על אף שיקבל בשנה הבאה תוספת אדירה של 3.5 מיליארד שקל, לפי דו"ח ברודט (שגם זו טעות), בכל זאת הוא דורש כעת עוד 2 מיליארד שקל לשנה הבאה, "עקב החלשות הדולר". כל זאת בלי שהחל בתהליך התייעלות שעליו התחייב.
בדיונים פנימיים מצדד טרכטנברג בהגדלת ההוצאה ב-2.5%, אבל בעת ובעונה אחת הוא גם בעד הורדה משמעותית ביחס החוב-תוצר לרמה של 54%. לשם כך הוא רוצה לראות תקציב עם עודף, במקום עם גירעון. את זה כבר קשה להבין. כי איך הגדלת הוצאות הממשלה הולכות עם הקטנת החוב והגירעון? זה בדיוק הפוך. יותר מכך, הורדת ההוצאה והגירעון פועלים בכיוון של הגדלת הצמיחה (ראה את חמש השנים האחרונות), ולכן להורדת היחס חוב-תוצר.
לכן, מי שרוצה באמת למנוע "יום כיפורים כלכלי", צריך לנקוט עמדה שמרנית ולחזור לשנים שבהן הגידול המקסימלי בהוצאה היה של 1% בלבד. כך יישאר מרווח תמרון לשנה רעה, שבה יהיו הוצאות בלתי צפויות בגין מלחמה או בגין פינוי יישובים כחלק מתהליך שלום. ראוי גם לציין שהגדלת הגירעון בתקציב מובילה לעלייה בריבית הריאלית, מה שמחזק את השקל - שתי תופעות שממש לא דרושות לנו כעת. הגדלת התקציב גורמת גם ל"זריקה החוצה" של המגזר העסקי שמתחרה על אותם משאבים מול הממשלה.
בחלק השני של מאמרו, התייחס טרכטנברג למאמר קודם שלי. הוא אומר שכאשר בודקים את נטל המס וגודל הממשלה יחסית לתוצר במדינות ה-OECD, ראוי לבצע ממוצע פשוט ולא ממוצע משוקלל לפי גודל המדינות. זו עמדה אבסורדית. כי אז לוקסמבורג זהה במשקלה לארה"ב, ומשקלה של דנמרק שווה למשקלה של יפאן.
זו עמדה לא נכונה גם משום שכל שינוי פוליטי יוביל לתוצאות אחרות של הממוצע. למשל, אם מדינות האיחוד האירופי יחליטו להתאחד, הממוצע יירד כי כולם ייהפכו למדינה אחת בלבד. ואם מישהו יחליט לפרק את ארה"ב ל-50 מדינות (הרי גם עכשיו כל מדינה מחליטה לבדה על המס המקומי, שנכנס לחישוב הכללי) - הממוצע יירד.
ובכלל, למה להיות בממוצע? אנחנו צריכים להיות הרבה מתחת לממוצע, בהוצאות הממשלה (בעזרת ייעול) ובנטל המס. רק כך ניתן לעודד השקעות, צמיחה ועבודה במדינה מסוכנת כמו ישראל - וזו בעצם המטרה של טרכטנברג.
לא לומדים
עקב שביתת התיכונים הארוכה במהלך השנה, נאלצו המורים להחזיר חלק משעות ההוראה, כך ששנת הלימודים נגמרת ב-11 ביולי ולא ב-20 ביוני. אבל מישהו באמת לומד עכשיו?
ניקח לדוגמה את תלמידי כיתות י' באחד התיכונים הידועים בתל אביב. יש להם מחר בחינת בגרות בהיסטוריה, אבל כל השבוע הם לא לומדים: בחלק מהימים משום שאיפשרו לתלמידים ללמוד בבית ובחלק מהימים משום שבית הספר זקוק לכיתות לשם בחינות בגרות אחרות.
פעם, בתקופה העתיקה, לפני 30-40 שנה, היו המורים מלמדים כרגיל, עד יום לפני הבחינה. אף אחד לא חלם לתת ארבעה ימי חופש כך סתם. וזאת כאשר מדובר בבחינה של יחידה אחת - אז מה הפלא שאנחנו ממוקמים בתחתית רמת ההישגים הלימודיים במערב?
במדינה עם עודף נפט, לא כדאי להשקיע בחיפושים
נחמיה שטרסלר
25.6.2008 / 10:12