אולי לשם שינוי נתמרץ את הנשים שעובדות?

שלום, נעים להכיר, אני הרוב הדומם. אני לא דתייה, לא מאזורי עימות, לשמחתי לא נתמכת או נזקקת, לא חלק ממיעוט - אולי חצי מזרחית וגם זה בעיקר בעיתות מצוקה, כאשר חברי מחפשים על מי להתעלק למופלטה במימונה. עוד אחת מאותם אזרחים פשוטים שלמדו הרבה, עובדים קשה ובעיקר נאנקים תחת נטל המס. לפני מספר חודשים, חשבתי, תהיתי, קיוויתי, שמדינת ישראל עושה צעד קדימה, ומפנקת נשים כמוני ששייכות לרוב הרוב הדומם. מדובר בהחלטה המהפכנית שהוצאות על מטפלת יוכרו כהוצאה מוכרת למס.

נכון, נדרשו לנו 60 שנה להבין שבלי מטפלת לילד, נשים לא יוכלו להשתלב חזרה במעגל העבודה ולכן זו הוצאה לשם יצור הכנסה. אבל העיקר שהבנו. אולם ברגע שהבנו את זה - הארץ רעשה וגעשה. "זו הטבה לא שוויונית", זעקו המתנגדים והוסיפו שלמעשה מי שיהנה מההטבה הן "רק נשים עשירות להפליא - שמשתכרות מעל השכר הממוצע במשק".

הטענה המנצחת היתה שהעלות של ההכרה בהוצאות מטפלת היא מיליארד עד מיליארד וחצי שקל בשנה - והמשק פשוט לא יעמוד בזה. נכנעתי בדממה: מיליארד עד מיליארד וחצי שקל בשנה - זה הרבה כסף. אחרי הכל אנחנו מדינה קטנה, מוקפת אויבים, יש לנו פרויקטים בעלי חשיבות לאומית להרים בכסף הזה (חגיגות ה-60 למשל). אין מה לעשות, חשבתי לעצמי צריך להצטמצם והנשים יצטרכו לוותר. אולם אתמול פתחתי את העיתונים, וגיליתי שבשל דרישתה של מפלגת ש"ס הולכים להגדיל את קצבאות הילדים. העלות של ההגדלה של קצבאות אלו, באופן מפתיע, עומדת על מיליארד שקל בשנה. הפעם - הארץ שותקת, ודממת הרוב רועמת מתמיד. מדינת ישראל שוב בוחרת לתמרץ אימהות להביא עוד ילדים, ולא לתמרץ אותן לחזור לעבודה.

השאלה היא באילו אימהות להשקיע מיליארד שקל מכספי הציבור: הבחירה היא בין הכרה בהוצאה למטפלת כהוצאה מוכרת - הטבה שאינה שוויונית לכאורה, ונהנות ממנה רק "העשירות"; לבין קצבאות ילדים, הטבה שגם היא לא שוויונית ונהנים ממנה בעיקר מגזרים מאוד מסוימים. הנה רעיון מהפכני - אולי לשם שינוי נתמרץ את הנשים שעובדות? ואולי - אם נתמרץ אותן - יותר ויותר נשים יחזרו למעגל העבודה גם לאחר הלידות ויצטרפו חזרה לרוב הדומם והיצרני.